ת"א 14296-08-11 פרוינד נ' שרותי בריאות כללית ע"י המחלקה המשפטית

1.הנתבעת הגישה בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

2.התובע הגיש תגובתו לבקשה, הנתבעת לא הגישה תשובה לתגובה, אף שניתנה לה אפשרות לעשות כן, ומכאן החלטתי.

3.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כדלקמן:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

4.הלכה היא, כי יש לנהוג במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות ומקובל, כי אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נגד נילי מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)647, 650) והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע. תקנה 519 לתקנות מאפשרת להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי. התקנה נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ראה ע"א 6477/97 רלה וינשטיין נגד עו"ד ברוך ליברמן ואח' (לא פורסם)). ככלל, אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, וזאת על מנת שלא לחסום גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים (ראה ע"א 733/95 ארפל נגד קליל תעשיות, פ"ד נא (3) 577 וכן 6857/00 יוליה רוטה נגד מרק נצבטייב, פ"ד נד (4) 707). לפיכך, פרשנות תקנה 519 צריכה להיעשות על דרך הצמצום ובמקרים חריגים בלבד (רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נגד אורי יניב, פ"ד נד(2) 845).

5.בשני מקרים קלאסיים, קבעה הפסיקה כי בית המשפט יעשה שמוש בסמכותו לחייב תובע בהפקדת ערובה. האחד - כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, ומשום כך יתקשה הנתבע לגבות את המגיע לו, אם יזכה בהוצאות, ואין בידי התובע להצביע על נכסים כלשהם בארץ, מהם ניתן להיפרע. השני - כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות, או המציא מען לא נכון ובכך גילה, לכאורה, כוונה להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות.

בנוסף, בית המשפט יביא בגדר שיקוליו גם את סיכוייו של התובע להצליח בתביעתו, אלא שהדבר צריך להיעשות בזהירות מרבית, על מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת דין בטרם עת (ראה רע"א 2241/01 נינה הופ נגד ידיעות תקשורת בע"מ (17.4.2001) וכן, י. זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 899 - 910). לא די בכך שהתובע חסר יכולת כלכלית ומאידך, לא די שסיכויי תביעתו קלושים, אלא, שני תנאים אלו אמורים להתקיים באופן מצטבר, על מנת שבית המשפט יחייב תובע בהפקדת ערובה (ראה בעניין זה בר"ע (חיפה) 1793/07 י.ב.ג.ל. ניהול ואמיר ברמן נגד נמרוד בכר ויגאל מלצר).

6.עוד נפסק, כי בזכות הגישה לערכאות יש אולי כדי לצמצם את תחולתה של תקנה 519 ולהשפיע על גובה הערובה, אך לא עד כדי איונה או בטלותה של התקנה. לכן, על בית המשפט לבחון ולאזן את האינטרסים הנוגדים בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו (ראה החלטתו של כבוד השופט עמית בת.א. (חי') 1095/04 נבון שמעון נגד ברמן שאול).