ת"א 1393-05 גלית כהן נ' אברהם רובין ואח'

1. מבוא

לפניי תובענה להסרת קיפוח מיעוט לפי סעיף 191(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), בקשר לחברה פרטית בשם: "מטווח העיר א.ג. בע"מ" (להלן: "החברה"), שהפעילה מטווח ירי בעיר נתניה. בעלי המניות בחברה הם התובעת, גלית כהן, והנתבע, אברהם רובין, אשר כל אחד מהם החזיק במחצית מהון המניות של החברה.

הנתבע העלה טענה מקדמית שלפיה התובעת ויתרה בהתנהגותה על זכויותיה בחברה ומשכך דין התביעה שהוגשה על ידה להידחות ללא צורך להידרש לטענת הקיפוח. בהקשר זה ניתנו על ידי מספר הכרעות כדלקמן: החלטה מיום 22.11.2012 שבה דחיתי את טענת הנתבע וקבעתי שהתובעת לא ויתרה באורח מפורש על זכויותיה בחברה בפגישת הצדדים (להלן: "ההחלטה מיום 22.11.2012"). בהמשך, ביום 21.4.2013 ניתן פסק דין שבו קבעתי שהתובעת ויתרה בהתנהגותה על זכויותיה בחברה (להלן: "פסק הדין"). על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 4005/13). בדיון ביום 26.2.2015 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט העליון שלפיה יבוטל פסק הדין וכן תבוטל ההחלטה מיום 22.11.2012, ככל שעולה ממנה שהתובעת ויתרה על זכויותיה בחברה. עוד נקבע הסדר דיוני שלפיו יכריע בית המשפט דנן בסוגיית הקיפוח על יסוד מכלול הראיות וחוות דעת המומחים שבתיק, ללא שמיעת חקירות נוספות ולאחר הגשת סיכומים בטענת הקיפוח (להלן: "פסק הדין של בית המשפט העליון").

לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון וכמצוותו הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב והגיעה העת להכריע במחלוקת דלעיל.

2.עיקר העובדות הדרושות לעניין 

עובר להקמת החברה הייתה היכרות מוקדמת בין הנתבע לבין עמוס כהן, בעלה של התובעת (להלן: "עמוס"). חלוקת התפקידים בעסק בפועל הייתה כדלקמן: הנתבע ניהל את עסקי החברה; עמוס, שעבד באותה עת במשרד ראש הממשלה, שימש מדריך ירי בעסק, והתובעת עבדה במשרה חלקית כמזכירה.

ביום 8.12.1998 פרצה שריפה בעסק. עמוס, ששהה בעסק באותה העת, נפגע וסבל מכוויות בדרגה גבוהה. כתוצאה מכך, אושפז עמוס בבית חולים למשך מספר חודשים. בנסיבות אלה, מי שניהל את החברה היה הנתבע בגפו, ללא שעמוס או התובעת היו מעורבים בענייני החברה. בהמשך, ייסד הנתבע שתי חברות נוספות. האחת: "חברת מטווח העיר 2002 בע"מ" (להלן: "חברת מטווח העיר"), והשנייה: "מטווח העיר - סחר בינלאומי בע"מ" (להלן: "חברת סחר"). ביום 31.12.2005 העביר הנתבע את כל המלאי והציוד של החברה לחברת סחר, כנגד הוצאת חשבונית על סך 983,485.84 ₪ בצירוף מע"מ.

לטענת התובעת ניצל הנתבע את המצוקה שאליה היא נקלעה בעקבות פציעתו של עמוס ואשפוזו הממושך, וכי הנתבע עשה בחברה כבשלו, תוך התעלמות מזכויותיה. בגדר זאת, טענה התובעת שהנתבע רוקן את רכוש החברה שהועבר במלואו לחברת סחר שבבעלותו, והכל בניגוד לחובתו לפעול בהגינות כלפי החברה. ביום 17.3.2005, כשבע שנים לאחר השריפה שבמהלכן הפעיל הנתבע את העסק לבדו, הגישה התובעת את התביעה מושא פסק דיני נגד הנתבע והחברה ושעניינה כאמור קיפוח זכויותיה של התובעת בחברה (להלן: "התביעה"). יובהר שהתביעה כללה שורת סעדים שצומצמו מכורח הנסיבות, ובין היתר לאור חלוף השנים ממועד השריפה ועד למועד הגשת התביעה.

הנתבע חלק על גרסת התובעת. לדידו, לאחר פציעת עמוס הודיעה לו התובעת שאין ברצונה להיות מעורבת עוד בענייני החברה כמו גם להיות שותפה להשקעות שנדרשו, במיוחד נוכח הנזקים שנגרמו לעסק בגין השריפה, ולאחר שהביטוח לא כיסה את כל אלה. הנתבע טען שלאור הודעת התובעת הוא נאלץ לנהל לבדו את עסקי החברה במשך השנים וליטול את מלוא הסיכונים הכרוכים בכך, ומבלי שהתובעת ועמוס מגלים כל עניין בחברה. עוד טען הנתבע שהחברה הייתה מצויה בקשיים ניכרים באותה העת; שהיה צורך בהשקעת משאבים לשיקום הנזקים שנגרמו בשריפה וכי הוא נשא לבדו בכל הסיכונים הכרוכים בשיקום העסק, לרבות נטילת התחייבויות החברה, שיעבוד נכסים אישיים ועוד.

3.ההליכים הקודמים

נוכח הטענה המקדמית בדבר ויתור התובעת על זכויותיה ובהתאם להחלטת כב' הרשם ברנר (כתוארו אז), פוצל הדיון בתביעה. בתחילה נדרשתי לטענת הוויתור במפורש של התובעת על זכויותיה בחברה ובהחלטה מיום 22.11.2012 קבעתי שהתובעת לא ויתרה במפורש על זכויותיה בחברה. בהמשך, ולאחר שמיעת הראיות, קבעתי בפסק הדין שהתובעת ויתרה על זכויותיה בחברה בהתנהגות ומשכך לא הכרעתי בטענת הקיפוח. בערעור שהוגש על פסק הדין הושגה הסכמה לביטול פסק הדין וההחלטה מיום 22.11.2012 ככל שהיא נוגעת לסוגיות הוויתור, תוך שנקבע שהתיק יוחזר לפניי להכרעה בשאלת הקיפוח. לאור חשיבות העניין אביא את הדברים כלשונם:

"לאחר שמיעת הערותינו ובהמלצתנו הסכימו המשיבים כי פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 21.4.13 יובטל וכן תבוטל החלטתו מיום 22.11.12, ככל שעולה ממנה כי סוגיית הויתור על זכויותיה הקנייניות (המניות) של המערערת נותרה פתוחה לאחר ההחלטה מיום 31.10.11 הדוחה את טענת המשיבים בעניין זה. עם זאת, נותר בעינו ההסדר הדיוני לפיו מכלול הראיות שהוצגו וכן חוות-דעת המומחים שהוגשו ישמשו בסיס להכרעה בטענת הקיפוח שהעלתה המערערת והתיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בטענת הקיפוח על פי ראיות אלה בלא צורך בחקירות נוספות.