1.מונחת בפניי בקשה לסילוק על הסף של התובענה אשר הוגשה על-ידי התובע, המשיב (להלן: "התובע"), ביום 6/9/13, המוכתרת בכותרת "תביעה לביטול פסק דין". ביום 20/11/13 הגיש הנתבע, המבקש (להלן: "הנתבע"), את הבקשה לסילוק על הסף שבפניי. אדרש תחילה לתביעה ולאחר מכן אפרט את נימוקי הבקשה לסילוק על הסף.
2.התובע עתר כאמור בתביעה לביטול פסק דין. בית המשפט התבקש ליתן הצהרה לפיה פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתיק ת"א 738/81 שניתן על-ידי כב' הרשם חרסונסקי ביום 24/6/81, מבוטל. כפועל יוצא מביטולו של פסק הדין, התבקש בית המשפט להורות על סגירת תיק ההוצל"פ שמספרו 02-11644-81-5 שנפתח לביצועו, וכן להורות לבנק להשיב לתובע את כל הכספים שגבה לכיסוי החוב הפסוק (להלן: "פסק הדין" ו"תיק ההוצל"פ", בהתאמה). בתביעה משתית התובע את עילות הביטול על מעשי זיוף ומרמה כלפי בית המשפט. לטענת התובע, המסמך המזויף הינו דף חשבון שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, וכן כתב תביעה מיום 18/5/81, על צרופותיו.
3.אתייחס בקצרה לעובדות המקרה, וכבר זה המקום לציין כי התובע, שאינו מיוצג, בחר לפרוש את כתב תביעתו על פני 38 עמודים. עוד זה המקום לציין כי העובדות וההליכים הקשורים להליך זה החלו עוד במחצית שנת 1976(!). התובע ואשתו לשעבר היו מנהלים ובעלי מניותיה של חברת הידרו בטון בע"מ (להלן: "החברה") שעסקה במתן שירותי שאיבת בטון. במחצית שנת 1976 הזמינה החברה שתי משאבות בטון מיצרן בריטי, ולצורך כך נטלה החברה ביום 11/4/77 הלוואה מקרן בריטית באמצעות הבנק כערב, וזאת בגובה של 56,696 ליש"ט. ההלוואה הייתה אמורה להיות מוחזרת בתשלומים. מעבר לכך, היו התובע ואשתו ערבים בערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לחובות החברה.
4.לטענת הבנק, בשלהי שנות ה-70' חדלו החברה ובעלי מניותיה מלעמוד בהתחייבויותיהם, ולפיכך נאלץ הוא לפעול למימוש נכסי החברה ולנקוט בהליכים כנגד הערבים, והתובע בכלל זה, לצורך גביית החוב. במסגרת זו מומש הציוד של החברה, ולאחר שהסכומים נוכו מהיתרה, כך לשיטת הנתבע, הגיש זה האחרון את התביעה הכספית בבית המשפט המחוזי בחיפה. בסעיף 9 לבקשה לסילוק על הסף מפרט הנתבע מהו החוב שנתבע אז. החוב כלל רכיב שקלי ורכיב במט"ח (ליש"ט).
5.ביום 24/6/81 נתן בית המשפט המחוזי את פסק הדין, וזאת בהיעדר הגנה, כנגד החברה וכנגד התובע. יש לציין כי אשתו לשעבר של התובע הגישה בקשת רשות להתגונן. בפסק הדין חויבו החברה והתובע, ביחד ולחוד, במלוא סכום התביעה בסך של 577,416.05 שקלים ישנים, וכן בהוצאות משפט. פסק הדין קבע גם את הריבית שיש להוסיף לסכום החוב, בשיעור של 140% לשנה, וזאת החל מיום 1/4/81 ועד התשלום המלא בפועל. הנתבע טוען כי כ-4 שנים מאוחר יותר, ביום 11/1/85, ניתן פסק הדין בתביעה גם כנגד האישה.
6.לאחר מתן פסק הדין נקט הבנק בהליכים למימוש החוב, ובין היתר, פתח את תיק ההוצל"פ. ביום 10/9/06 הגיש הנתבע בקשה לביטול ההליכים נגדו בטענת "פרעתי". בין היתר, טען התובע באותו הליך שלשיטתו פסק הדין מבוטל מעיקרו מחמת מרמה ובשל הריבית הקבועה בו, ועוד טענות בשל אי חוקיות ומרמה בפסק הדין. ראש ההוצל"פ דחה את טענות החייב ועל החלטתו הגיש החייב ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרת ע"א 4346/07. ביום 7/11/07 ניתן פסק הדין בערעור. בית המשפט עשה שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 75 לחוק בתי המשפט, הורה על עדכון שיעורי הריבית על החוב שבפסק הדין המקורי, וקבע את השיעור באופן מדורג, כאמור בסעיף 13 לפסק הדין, וזאת על-פי טבלת הריבית שמספרה 489. יש לציין כי למעט השינוי בעניין הריבית קבע בית המשפט בסעיף 9 לפסק הדין: "על כן, הנני דוחה את כל טענות המערער המתייחסות לחוקיותו של פסק הדין". פסק הדין צורף כ-פ 1 לבקשה לסילוק על הסף.
7.יצוין כי התובע נקט בהליכים נוספים. הנני מפנה לפסק הדין של כב' השופטת תמר שרון נתנאל בבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31/12/08, צורף כ-פ 2 לבקשת הנתבע. פסק דין זה ניתן בעקבות בקשת רשות ערעור שהגיש התובע על החלטת ראש ההוצל"פ בחיפה. בהחלטה עליה ערער התובע דחה ראש ההוצל"פ את טענות התובע בדבר מרמה. כמו כן, התייחס פסק הדין להחלטה נוספת של ראש ההוצל"פ מיום 5/5/08. פסק הדין מתייחס בעיקר לעניין הריבית, אולם בין היתר, נאמר בו בסעיף 11 כדלקמן: "בניגוד לפרשנותו של המבקש (התובע) פסק הדין שניתן על-ידי כב' השופט כהן דחה, במפורש, את כל טענות המבקש כנגד חוקיותו של פסק הדין אשר הוגש לביצוע בתיק ההוצל"פ..." (ההדגשות במקור). בסעיף 13 לאותו פסק דין נקבע כדלקמן: "אין לשמוע, היום, טענות מפי המבקש כנגד הליכי גביה או מימוש אשר נעשו לפני שנים רבות (בשנת 1993), זאת – לא רק לאור השנים הרבות שחלפו – אלא גם ובמיוחד לאור חקירתו של המבקש בפני הכונס שהתקיימה בחודש ינואר 1985, ממנה עולה שהמבקש ידע גם ידע על הליכי המימוש שננקטים על-ידי המשיב, כפי שעולה, למעשה, גם מפי המבקש עצמו...".
8.התובע לא השלים עם פסק הדין של כב' השופטת נתנאל, והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ראו רע"א 813/09, צורף כ-פ 3 לבקשת הסילוק על הסף. בהחלטה של בית המשפט העליון מיום 6/5/09 שוב נדרש בית המשפט העליון לעובדות הפרשה ולפסק הדין העומד בבסיס התובענה שבפניי. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור בציינו, בין היתר, כדלקמן (ראו סעיף 4): "לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת הבנק ובטיעון משלים של המבקש, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. במוקד הבקשה דנה עומדים הליכים המתנהלים בהוצל"פ זה למעלה מ-20 שנים. בין הצדדים אין ככל הנראה מחלוקת כי במהלך השנים מומשו נכסים שונים בשווי העולה על שווי החוב המקורי ללא הריבית שנצטברה. במובן זה, יש טעם בטענת המבקש לפיה מקור הקושי נעוץ בשיעור הריבית הגבוה אשר נקבע בפסק הדין המקורי. עם זאת, סוגיה זו הוסדרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7/11/07. מיותר לומר כי אין המבקש רשאי להשיג עתה על אותו פסק דין. כפי שציינו הערכאות דלמטה, בית המשפט קבע הסדר מפורש וברור לעניין הריבית אשר נועד להקל על המבקש ולאפשר לו להשלים את תשלום חובו. במצב דברים זה, אין מקום להידרש לטענות שמעלה המבקש ביחס לפסק הדין המקורי או להליכי הגביה. לא ניתן לאפשר למבקש לתקוף עתה החלטות ומעשים שבוצעו לפני כ-20 שנה".
9.בכך לא תמו ההליכים המשפטיים שבין הצדדים. ביום 27/2/13 ניתן פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בבית המשפט המחוזי בחיפה, ראו פ 4 לבקשה לסילוק על הסף. שוב נדרש בית המשפט בסעיף 5 לפסק הדין להתייחס לעובדות המקרה המתחילות עוד בשנת 1977 ברכישת שתי משאבות הבטון על-ידי החברה בחיפה; שוב נדרש בית המשפט לפסק הדין מיום 24/6/81; שוב נדרש בית המשפט לטענת "פרעתי" אותה העלה התובע בשנת 2007 ולפסק הדין של כב' השופט כהן; בהקשר זה מציין בית המשפט בפסק הדין: "אעיר כבר בשלב זה כי טענתו זו (טענת "פרעתי") של המערער היא טענה עקבית וחוזרת, וככל שמבוקשו לא אושר – ממשיך הוא בהליכים"; שוב נדרש בית המשפט לטענות דרך חישוב החוב ויתרתו.