ת"א 13260-12-12 יזרעאל נ' ניר עקיבא מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית

האם חייב הנתבע לפצות את התובע בגין עיכוב בהעברת הזכויות בבית מקצועי שרכש מהנתבע. הנזק הנתבע נובע בעיקרו מעליית שיעור דמי החכירה המהוונים בהם נשא התובע ביחס לשיעור בו היה מחוייב לו הועברו הזכויות על שמו סמוך לעסקה.

רקע וטענות הצדדים

1.ביום 1.10.1998 נערך הסכם למכירת בית מקצועי 107 לתובע. הנתבע, כבר הרשות בבית, מכר אותו לתובע תמורת 44,000 $. ההסכם לא הגדיר את גודל המגרש עליו יושב הבית והפנה לאישור זכויות במינהל (רשות מקרקעי ישראל היום, להלן: המינהל) אשר לא צורף לראיות הצדדים. הבית נמכר בהתאם להחלטת האסיפה הכללית של הנתבע מיום 26.6.1998 בה אושר מכר הבית לאחיו של התובע, עמוס יזרעאלי, שזה במכרז לרכישתו. ההסכם הותנה באישור המשקם במנהלה להסדרים במגזר החקלאי, ונערך לאחר החלטתו מיום 28.9.98 שאישרה את הסכמת הצדדים למכר הבית לעמוס והתחייבותו לשלם סך של 5,000$ מעבר לתמורה.

מאחר ובין הצדדים התגלעה מחלוקת סביב התשלום האמור וזכאות התובע לרכוש את הבית, הגיש התובע ביום 13.4.03 תביעה כנגד הנתבע בת"א (שלום ב"ש) 2868/03 (להלן: ההליך הקודם). התביעה בהליך הקודם כללה סעד של אכיפת ההסכם וסעדים כספיים, לרבות פיצוי מוסכם בגין הפרת הנתבע את התחייבותו לחתום על מסמכים להעברת הנכס על שמו. ביום 26.6.05 נחתם סיכום פגישה שנערכה בין התובע ומשפחתו לנציגי המושב ביום 17.6.05 (להלן: הסכם הפשרה). התובע התחייב לבטל את תביעתו והאגודה התחייבה להעמיד כל מסמך שיידרש לו לצורך נטילת הלוואה. יוער כי עמוס התחייב לפרוע חובו תוך שנה. בסעיף 6 להסכם הפשרה נקבע:

"האגודה מתחייבת לעשות ככל יכולתה להעביר את הבית על שם טל כולל קבלת אישורים מהסוכנות היהודית והמנהל"

בהתאם להסכם הפשרה הוגשה בקשה לדחיית התביעה בהליך הקודם.

2.לטענת התובע, ממועד הסכם הפשרה פנה פעמים רבות בעל פה לנציגי הנתבע, בעיקר ליו"ר הועד מר אפרים מורי ז"ל, כדי שיפעלו להעברת הזכויות על שמו. לטענתו האמין לתשובות שקיבל כי המינהל והסוכנות מערימים קשיים ויש מניעה להשלמת העברת הזכויות. ביום 13.2.11 פנה התובע בכתב ליו"ר הועד אילנית לוי בדרישה להשלמת רישום הבית על שמו. בהמשך לפניה זו חתמו נציגי הנתבע על מסמכים שונים וביום 15.7.12 נחתם חוזה חכירה. לטענת התובע, רק עם חתימת חוזה החכירה נודע לו כי בפועל לא הייתה מניעה להעברת הזכויות קודם לכן שכן הועברו זכויות לנכסים אחרים במושב בין השנים 2005 – 2009. בכתב התביעה נטען כי העיכוב הרב בהעברת המסמכים והאישורים שנדרשו להעברת הזכויות מהווה הפרה של התחייבות הנתבע בהסכם הפשרה, המזכה את התובע בפיצויים.

התובע הגיש תביעה בסך 120,000 ₪ (למרות שבגוף התביעה עתר לפיצוי בסך 140,000 ₪) הכוללת סעד של 109,856 ₪ בגין עליית דמי החכירה עד למועד בו שילם התובע את דמי החכירה למינהל. מכתב התביעה לא ברור המועד ממנו ערך התובע חישוביו אולם עולה כי השווה לעסקאות שונות בשנים 2007 – 2009. עוד עתר לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עגמת נפש ולחילופין לפיצוי המוסכם בהסכם המכר.

תצהיר התובע חזר על האמור בכתב התביעה וציין כי בחינת עסקאות מרשות המיסים מלמדת כי בשנתיים שלאחר הסכם המכר נקבעו דמי החכירה על בסיס ערך קרקע של 80 ₪ למ"ר ואילו הוא נדרש לשלם לפי ערך של 366 ₪ למ"ר. התובע שילם ביום 1.7.12 דמי חכירה בסך 109,856 ₪ לפני מע"מ. לפי תחשיב זה ועל בסיס דמי חכירה בשיעור 31% מערך הקרקע מפרט התצהיר נזק של 99,593 ₪ בגין עליית שיעור דמי החכירה המהוונים. בסיכומיו חישב הנזק לסך של 96,511 ₪ נכון לשנת 2012.

3.הנתבע טוען כי התחייבותו בסכם הפשרה הייתה לסייע לתובע, ככל שידרש, ברישום הבית על שמו. נטען כי החבות העיקרית לרישום הבית היתה ונותרה על התובע בסעיף 6.1 להסכם המכר אשר הטיל את הרישום על הקונים. ביחס לקיום התחייבות הנתבע נטען כי המושב סייע, כאשר התבקשה, ולמיטב ידיעתו הסוכנות היהודית והמינהל הערימו קשיים בהעברת זכויות בבתים מקצועיים בכלל ובנכסים ששטחם שונה מהרגיל, כמו הנכס הנדון, בפרט. עוד נסמך הנתבע על העובדה כי התובע פנה אליו בכתב רק בשנת 2011, לא קידם את הליך הרישום מול המינהל, וגרם בעצמו לנזקיו שהוכחשו.