גדר הדיון
ברקע להליך, סכסוך שכנים שהתגוררו בבתים צמודים בחלקות מצרניות, ברח' קדושי סטרומה, בשכונת מלחה בירושלים.
התובע, בעל בית הרשום בלשכת רישום המקרקעין כגוש 30455 חלקה 66, תבע את הנתבעת, בעלת הזכויות בבית הבנוי על חלקות 67 ו-68, הסמוכות לביתו, וכן את הנתבע 2, שלטענתו התגורר עמה במשך שנים רבות. לאחר שהוגשה התביעה, נמכר בית התובע לנתבעים שכנגד 2-3 וביום 15.12.15 הודיע התובע כי מוותר על חלק מהסעדים. נותרה עתירתו לסעדים מכוח פקודת הנזיקין בגין ירידת ערך הבית, מניעת השכרתו, דמי שימוש בחלק משטח הבית, הסגת גבול ומניעת שימוש, עקירת עצים, עגמת נפש, טרחה ואבדן זמן. מתוך סכום התובענה בסך 500,000 ש"ח לצרכי אגרה, עתר לפיצויים מכוח החוק לאיסור לשון הרע, התשמ"א-1981 בגין שלושה מעשי הוצאות דיבה בעל-פה ובכתב, שנועדו להכפישו ולהבריח קונים, בסך 213,681 ש"ח.
הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, נגד התובע, הקונים ואבי הקונה, שתוקנה ביום 17.5.15 ושעילותיה נזיקית, חוזית ושימוש במקרקעין. הסעדים להם עתרו, היו סעד כספי בסך 1,200,000 ש"ח וצווי מניעה ועשה. נטען, כי בית התובעת שכנגד, בעלת הזכויות בבית, הבנוי על חלקות 67 ו-68 בגוש 30455 (מגרשים ישנים 120 ו-121 בתב"ע 3187) הוא מבנה ערבי עתיק המיועד לשימור. בית הנתבעים שכנגד (התובע והקונים) בעבר מגרש 13 וכיום חלקה 66 בגוש 30455, נבנה על בור המים, ששימש בעבר את בית התובעת שכנגד ונסמך פיזית על ביתה העתיק. התובעת שכנגד טענה, כי התגוררה בדירה במגרש 121, והתובע שכנגד שכר ממנה את הדירה במגרש 120. לטענתם, הבנייה והשיפוץ שביצעו הנתבעים שכנגד, פגעו בקשתות בית התובעת שכנגד ויצרו נזקים בביתה לרבות, סדק בכיפה, פגיעה ביציבות המבנה וערערו את הבית העתיק עד להכרזתו כמסוכן ומצריך שיקום.
במסגרת ההליך, הגישו גם הנתבעים שכנגד 2-4 תביעה כספית שכנגד כנגד התובעים שכנגד, על סך 150,000 ש"ח, בגין נזקים והוצאות שנגרמו להם ולצווי עשה ומניעה, להגנה על זכויותיהם הקנייניות ולאפשר להם שימוש בבית שרכשו.
לאחר מתן חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט, מר אורן מלמד, מהנדס בניין ושמאי מקרקעין, הודיעו התובעים שכנגד והנתבעים שכנגד 2-4, ביום 28.3.17, כי הסכימו לדחיית התובענות שכנגד ביניהם ולכך ניתן תוקף של פסק דין חלקי. ביום 30.3.17 הבהירו התובעים שכנגד כי התפוגגה גם העילה כנגד הנתבע שכנגד 1 ומשכך נותר להכריע רק בתביעה.
דיון בטענות התובע בנוגע ל"שטח המריבה"
לטענת התובע, חלק ניכר מהסכסוך, נבע מנסיון הנתבעת להשתלט על שטח השייך לו, השוכן בצמוד לחלק הדרומי של ביתו ושדרכו פרצה הנתבעת מדרגות ושביל, מחלקו האחורי של ביתה. התובע הסתמך על המפה במרכז למיפוי ישראל ועל מפת מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל) עליה חתמה התובעת בשנת 1994 כנספח לחוזה החכירה של ביתה, נספחים ב-1 ו1-2 לתצהירו. לטענתו, מהמפות עולה, כי כל שטח החצר הצמוד לביתו מצד דרום שייך לו וכי לנתבעת לא היתה כל זכות לבנות מדרגות ושביל, לעקור ולנטוע עצים בשטח זה.
הנתבעים טענו, כי בית הנתבעת חולק לשתי דירות, ככל הנראה סמוך להקמת המדינה. הנתבעת רכשה את הבית מגב' אפרת אפק בשנת 1983 ולאחר מכן הוסכם עם המנהל שהבעלות משתרעת על שני המגרשים. לטענתה, המדרגות והמעבר ב"שטח המריבה" בחצר האחורית במגרש 121 היו קיימים מאז רכשה את הבית ולמיטב ידיעתה עוד בשנת 1975 והיא דאגה לתחזוקה ולשיפוצם (סעיף 6 לתצהירה). הנתבעת הצהירה בסעיף 7 לתצהירה, כי העובדה שבעת רכישת המגרשים, טרם הוסדרו הגבולות סטטוטורית, נזכרה במפורש בהסכמים עם המינהל בעוד שממפת הקצאת מגרש 121 של המינהל עולה במפורש ששטח המריבה שלה (נספח ב' לתצהירה). עוד הצהירה, כי התובע, שרכש את ביתו בשנת 1978, ביקש להגיע עמה להסדר, לפיו תסכים שקרקע המריבה (המעבר) היא בבעלותו, ובתמורה לויתורה על השטח, הוא ייתן לה זכות מעבר (זיקת הנאה) מהסמטה הציבורית אל מדרגות ביתה, במעבר שקיים לטענתה משנת 1975.
הנתבעת לא חלקה על כך שחתמה על המפה שצורפה כנספח להסכם החכירה מיום 20.2.1994 (נספח ו'1-2 לתצהיר התובע) ואולם העידה, כי היה זה באינוס "פרשת מצווה" (עמ' 67 לפרוטוקול ש' 27-28). לטענתה, גבול המגרשים נקבע בהסכם פשרה בהליך, בהתאם להסכמת הצדדים, לאחר שנציג המנהל, מר משה טל, שכנע אותה להסכים לשינוי הגבול לעומת מפת ההקצאה, משום שזכות הגישה והמעבר שלה נשמרות. למרות טענותיה, לא זימנה את נציג המינהל לעדות ולא נקטה בהליך לתיקון הגבולות במהלך השנים הרבות שחלפו. הנתבעת טענה, כי בסכסוך היה מעורב גם ראש הועד של מלחה ואולם גם אותו לא הזמינה להעיד (עמ' 64 ש' 2-6).