ק. ס נ' נציגות הבית המשותף

זוהי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מאירוע נפילה בשטח הבניין בו היא מתגוררת.

רקע

התובעת, ילידת X.X.1973, נפגעה לטענתה ביום 19.12.18 עת יצאה מהבניין בו היא מתגוררת (להלן: "הבניין"), ורגלה נתקלה במרצפת משובשת אשר גרמה לנפילתה (להלן: "התאונה"). כתוצאה מכך נגרם לה שבר באצבע בידה השמאלית, וכן נזקקה לתפרים בסנטרה.

הנתבעת 1 היא נציגות הבית המשותף של הבניין, אשר על פי הנטען הייתה אחראית על תחזוקת השטח בו נפלה התובעת (להלן: "הנציגות"). הנתבעת 2 הייתה בזמנים הרלוונטיים מבטחת הנציגות בביטוח צד ג'.

הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת אורתופדית לפיה כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 8% בגין קשיון לא נוח באצבע שמאל. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת אורתופדית לפיה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בשל השפעה מזערית על כושר הפעולה הכללי.

בדיון קד"מ מיום 5.5.20 הסכימו הצדדים לנהל ההליך על בסיס נכות רפואית צמיתה מוסכמת בשיעור של 6.5%, וויתרו על חקירת המומחים מטעמם.

בדיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק העידו התובעת, מר אליהו דיין - חבר בנציגות (להלן: "מר דיין"), ומר אריה סעדיאן, חוקר מטעם הנתבעת 2 (להלן: "החוקר").

הנתבעות אינן חולקות על עצם נפילת התובעת בשטח הבניין. המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לנסיבות קרות התאונה ואחריות הנציגות לה, והאם יש לייחס לתובעת אשם תורם, וכן בשאלת הנכות התפקודית שנותרה לה כתוצאה מהתאונה, ושיעור הנזק.

עיקר טענות הצדדים באשר לנסיבות התאונה ואחריות הנציגות לה

טענות התובעת

בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום התאונה יצאה בשעה 19:15 לערך מהבניין, כאשר לפתע נתקלה רגלה במדרכה משובשת מחוץ לבניין. היא נפלה בעוצמה ונגרמו לה נזקי גוף. לטענת התובעת, לאחר התאונה תוקן המפגע.

בתצהיר הנסיבות מטעמה, הוסיפה התובעת כי נעלה בעת התאונה נעליים שטוחות, וכי במקום התאונה לא הייתה תאורה, לא היו שלטי אזהרה והיה חשוך. גם בתצהיר עדותה הראשית, ציינה התובעת כי התאונה התרחשה עת לא הייתה תאורה מספקת במקום.

בסיכומיה חזרה התובעת על טענותיה כפי שפורטו בתצהיר עדותה הראשית, והוסיפה כי אין ספק שלנוכח התמונות שצולמו על ידה וצורפו לתיק היה במקום מפגע. גרסתה של התובעת לא נסתרה בחקירה, ומר דיין, שהוא שכנה של התובעת, עזר לה לקום לאחר נפילתה, והדברים מגובים במסרונים שהוחלפו ביניהם. גרסאותיו של מר דיין בנוגע לנסיבות התאונה בתצהיר ובחקירתו היו סותרות. מסירת גרסתה של התובעת לחוקר בזמן אמת מעידה על מהימנותה, וכך גם המסמכים הרפואיים מאותה העת. התובעת הוכיחה את תביעתה באמצעות מסמכים ועדים מטעמה, ועדותה ועדות החוקר הפריכו כליל את עדותו של מר דיין. לאורך כל הדרך ציינה וסימנה התובעת את המיקום המדויק שנפלה בו, ומיקום זה תואם לדוח החקירה מטעם הנתבעות. תמונות המפגע, שצולמו למחרת התאונה לנוכח היעדר תאורה מספקת, מלמדות שהמפגע הוא הפרש גובה ניכר בין אבנים משתלבות. הוכח שהתובעת פנתה במסרון למר דיין לאחר התאונה וביקשה את הצילומים של מקום התאונה ופרטיה של הנתבעת 2, ומר דיין נמנע מלהעביר את הצילומים. כשבועיים לאחר דוח החקירה שנערך בחודש אפריל 2019 תוקן המפגע באמצעות הנציגות והוספה תאורה, דבר המעיד על אמיתות גרסתה שהיה במקום מפגע.

לעניין האחריות, התובעת טענה בסיכומיה כי לנציגות קיימת חובת זהירות מושגית כלפי דיירי הבית המשותף ומבקריהם, וכן חובת זהירות קונקרטית לנפילת דייר או עובר אורח בחצר הבית המשותף. המחזיקה ובעלת השליטה היא הנציגות, הבניין הוא בית משותף שהיה מבוטח בביטוח על ידי הנתבעת 2, המעניק פיצוי נזקי גוף שנגרמו למי שנפגע בשטח המשותף ולפי הפוליסה.

בסיכומי התשובה טענה התובעת כי אומנם הטענה בדבר אי תאורה מספקת לא נטענה תחילה במפורש, אולם זו קשורה בקשר הדוק לנסיבות ונגזרת ממנה. אין המדובר בשינוי חזית, ולא בשינוי מהותי. עוד נטען כי יש לתת משקל ממשי לתמונות המפגע שצולמו על ידי התובעת עצמה, כמו גם לדברים שמסרה ספונטנית לחוקר הנתבעות סמוך לאחר התאונה. התובעת לא העידה את בעלה כי לא היה נוכח בעת התאונה. עדה נוספת שראתה את הנפילה מצויה בידיעת ושליטת מר דיין, שאינו מעוניין בחשיפתה על מנת שלא יישלל כיסוי ביטוחי. השערתו של מר דיין שהסיק שהתובעת נפלה משום שלא סתם תשב על הרצפה היא בגדר הרחבת חזית. אין לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו שכן לא הייתה אמונה על תיקון ליקויים ומפגעים.

טענות הנתבעות

בסיכומיהן טענו הנתבעות כי טענת התובעת להיעדר תאורה מהווה הרחבת חזית אסורה, ואף לא הוכחה. הנתבעות הבהירו כי אינן כופרות בעצם קרות התאונה ונפילת התובעת ברחבת הבניין, אלא המחלוקת היא על טענות התובעת כי היא מעדה במקום ובמרצפת הנטענים על ידה.

לטענת הנתבעות, עדותה של התובעת כעדות יחידה לא הייתה מהימנה והייתה רצופת סתירות. התובעת לא מסרה מידע מהימן ביחס למקום התאונה, להימצאותם של מר דיין והעד הנוסף במועד התאונה, למועד ביצוע התיקון, למועד מסירת טיוטת התביעה לנציגות, ולמועד בו הבינה מהו המפגע לכאורה לו היא טוענת. התובעת נמנעה מהבאת בעלה לעדות, וכן את העד העלום שלטענתה שוחח ועמד לצד מר דיין בזמן פגיעתה. בהקשר זה טענו הנתבעות כי התובעת הייתה זו שטענה לראשונה שקיים עד נוסף וישיר לפגיעתה, אולם את זהותו היא אינה יודעת. התיעוד הרפואי אינו תומך בטענותיה של התובעת כי מעדה בעקבות מפגע או הפרש גבהים, ובשלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה אין בכל ההתכתבות עם מר דיין כל אזכור למפגע וסיבת הנפילה. בתכתובת המאוחרת עם מר דיין, התובעת מנסה לגרום לו להעיד עדות שקר, וכן יצרה נזק ראייתי. דוח החקירה, בו צוין כי מר דיין היה עד ישיר לפגיעתה של התובעת, מהווה עדות מפי השמועה ופרשנות ממצאי החקירה של החוקר, לה התנגדו הנתבעות. למר דיין אין כל אינטרס בתוצאות ההליך והוא עד ניטרלי. כן אין היגיון שהתובעת צילמה עם יד פגועה את המקום הנטען. התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה והראיה ביחס למקום התאונה, ולכך שנפגעה ממפגע כהגדרתו בדין.

מר דיין העיד כי לא ראה את הנפילה עצמה ולא היה עד ישיר להתרחשותה, והוסבר לו על ידי ב"כ הנתבעת 2 כי מחובתו לשתף פעולה ולספר באופן כנה את אשר הוא זוכר. תמיכה לדבריו של מר דיין מצויה בעדות נציג הנציגות השני כפי שפורטה בדוח החקירה והועלתה בעדותו של החוקר. פעולות החקירה בוצעו ביום 4.4.19, בטרם בוצע התיקון במקום ביום 7.4.19, ולא ברור מדוע התובעת מכחישה בסיכומיה פניה קודמת לנציגות בטרם הוגשה התביעה. עוד נטען כי לא עלה בדעתו של מר דיין לשמור את הסרטון ממצלמות הבניין משום שלא ראו בו דבר. התובעת לא ביקשה לקבל או לראות את הסרטון, ומר דיין היה שומר אותו אילו התובעת הייתה מציינת מלכתחילה שמעדה באזור המצולם. טענת התובעת שמר דיין היה עד ישיר לתאונה היא אף בגדר עדות כבושה. כפי שהעיד מר דיין, למיטב זכרונו התובעת מעדה מספר מטרים לכיוון היציאה ולא בסמוך או על האזור בו נראות המרצפות המורמות. התובעת לא אמרה אמת כאשר טענה שמר דיין עמד כחצי מטר אחד בלבד לפניה וראה את פגיעתה. גם אם תתקבל טענת התובעת כי הנפילה ארעה כמה מטרים קדימה יותר באזור שאינו מצולם על ידי המצלמה שבמקום, הרי שמקום זה אינו מהווה מפגע וסיכון בלתי סבירים שיש בהם כדי להטיל חבות ואחריות בנזיקין על הנציגות. צילומים רוחביים של המקום מצביעים כי לא מדובר במפגע כהגדרתו בדין.

דיון והכרעה

נסיבות קרות התאונה

ייאמר כבר עתה כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את כלל הראיות בתיק, מצאתי לקבל גרסת התובעת באשר לנסיבות קרות התאונה.

בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום התאונה יצאה בשעה 19:15 לערך מהבניין בו היא מתגוררת, כאשר לפתע נתקלה רגלה במדרכה משובשת מחוץ לבניין, ונפלה בעוצמה. בתצהיר הנסיבות ובתצהיר עדותה הראשית הוסיפה והצהירה כי במקום לא היתה תאורה מספקת. עוד הצהירה, כי לאחר התאונה תוקן המפגע. התובעת צרפה לתצהירה תמונות של המפגע הנטען – האזור בו נפלה סמוך לאחר התאונה, וכן תמונות של האזור בעת ביצוע תיקון המרצפות.

בעדותה בבית המשפט הצביעה התובעת וסימנה ב X על גבי התמונה שהוצגה לה (סומנה נ/1), את הסיבה לנפילתה – מרצפת המשוקעת בצידה האחד (עמ' 11, שו' 8-4). התובעת העידה כי התמונות צולמו על ידה יום למחרת התאונה, והיא צילמה אותן ביד ימין (עמ' 10, שו' 26-22). לדבריה, "באתי לצאת מהבניין ללכת לכיוון... לצאת משטח הבנין ופשוט נתקלתי במרצפת ונפלתי בבום חזק" (עמ' 11, שו' 32-31). התובעת העידה כי מר דיין שהלך מולה לכיוונה ראה אותה נופלת והיה במרחק של כחצי מטר ממנה כשנפלה, והוא עזר לה לקום ולהיכנס לבניין (עמ' 10, שו' 35-33; עמ' 11, שו' 3-1, 32-28; עמ' 12, שו' 8-5; עמ' 18, שו' 28-23; עמ' 19, שו' 34; עמ' 23, שו' 18-15). חוץ ממנה וממר דיין, היה עוד מישהו שבדיוק הגיע והלך לכיוון הבניין, אחד השכנים שאינה זוכרת את זהותו, שכן הייתה במצב של נפילה מאוד רצינית וכאובה, ולא התייחסה לדברים מסביבה ולא שמה לב זולת למר דיין שבא לעזור לה (עמ' 10, שו' 21-10; עמ' 18, שו' 22-21). התובעת סימנה על גבי התמונה נ/1 בעיגול את המקום בו עמד מר דיין באותה העת, ובאות Y את מיקומו של העד הנוסף שהיה עמו, ובחץ סימנה את הכיוון שממנו הגיע העד הנוסף (עמ' 11, שו' 9; עמ' 17, שו' 5 – עמ' 18 שו' 5). התובעת עמדה על כך שמר דיין ראה את הנפילה, ואמרה שאינה יודעת איזו סיבה יש לו שלא למסור את האמת (עמ' 23, שו' 18). עוד העידה התובעת כי הייתה לבדה ולא היה עמה אף אחד למעט כלבה הקטן. בעלה פינה אותה לבית החולים, והיא הסבירה לו מה קרה לה, ומאחר והיה חשוך, הראתה לו למחרת את המקום בו נפגעה (עמ' 12, שו' 15-1, עמ' 13, שו' 18-14). התובעת העידה שהחזיקה את כלבה ביד ימין, ושללה את האפשרות שהחזיקה טלפון ביד שמאל בעת הנפילה (עמ' 19, שו' 7-4). התובעת אמרה שראתה את המפגע – המרצפת באותו רגע שנפלה, צילמה את המקום כי רצתה לדעת מה קרה לה, ולמרות שהיא גרה בבניין 15 שנה, מעולם לא שמה לב לכך (עמ' 18, שו' 35 – עמ' 19, שו' 3; עמ' 21, שו' 24). כן ציינה התובעת בעדותה כי לא הייתה במקום תאורה ראויה (עמ' 13, שו' 18; 20, שו' 2).

התובעת העידה עוד שביקשה ממר דיין לראות במצלמות הבניין את הצילומים של הנפילה, והוא אמר לה שבדק ואין בסרטונים תיעוד של הנפילה, והיא סמכה עליו (עמ' 15, שו' 31-28; עמ' 21, שו' 35-32; עמ' 22, שו' 6-4). כאשר נשאלה התובעת למה לא אמרה למר דיין שצריך לתקן את המפגע השיבה: "אני צריכה להגיד לו מה לעשות? הוא עשה את זה באופן אוטומטי כשקרה מה שקרה, אחרי שבועיים הוא הרים את לבנים ותיקן שם הכל וזה עדיין עד עכשיו קיים שם, עשו את זה עוד פעם עכשיו, ניסו לתקן את המפגע הזה" (עמ' 13, שו' 25-23). לדבריה, מר דיין ידע בעצמו על המפגע, "ועובדה שהוא תיקן את זה בעצמו. כדי שאחרים לא יפלו, הוא אמר את זה" (עמ' 21, שו' 31-30). התובעת אישרה בחקירתה כי שימשה משך תקופה מסוימת חלק מוועד הבניין, אולם לדבריה היא התעסקה בכספים ולא במה שקשור לבניין עצמו, וכי לא הייתה לה גישה למצלמות (עמ' 17, שו' 4-1). כן ציינה בעדותה כי היא מסרה במיון ובקופת חולים שנפלה ממפגע, אולם הדברים לא נכתבו (עמ' 24, שו' 17-11).

מטעם הנתבעות העיד מר דיין, שבתצהירו העיד שביום התאונה בשעות הערב בדרכו חזרה הביתה הבחין בתובעת כשהיא נופלת ברחבת הכניסה בבניין, ניגש אליה וסייע לה להיכנס לבניין. כיוון שלא היה קרוב לתובעת, לא ראה את הנפילה עצמה, וגם לא ראה ממה התובעת מעדה (סעיף 2 לתצהיר). יום למחרת בדק במצלמות האבטחה של הבניין אם ניתן לראות את הנפילה, והתובעת אף פנתה אליו בעניין זה וביקשה את הצילומים, אולם הוא מסר לה כי לא רואים בסרט המצלמות את נפילתה (סעיף 3 לתצהיר). על פי עדותו, במצלמות הבניין ראו את האזור בו התובעת טוענת שהיא מעדה, אולם לפי המצלמות אירוע הנפילה של התובעת לא ארע במיקום שהיא טוענת, אלא כמה מטרים משם. רואים במצלמות את התובעת עוברת את הכניסה ואת האזור שתוקן, ולאחר מכן, במקום שבו המצלמה אינה מצלמת, היא מעדה מסיבה לא ידועה. הוא החליט עם ועד הבניין לתקן חלקים מהבניין וביניהם הפרש הגבהים לו טוענת התובעת, לא מפני שמדובר במפגע, אלא משום שרצו שהדברים יהיו טובים יותר מהקיים. לא הייתה כל בעיית תאורה במקום, היציאה והכניסה לבניין היו מוארים היטב, ולמרות זאת הוסיפו עוד שני פרוז'קטורים כדי למנוע ספק. התובעת שימשה במשך כמה שנים כנציגת הוועד, ומעולם לא חשבה שמדובר במפגע, או שחסרה תאורה במקום.

בחקירתו העיד מר דיין שהוא ומר בלרדו בוועד הבניין, ויש עוד נציגה שאחראית על הגזברות, שהצטרפה אליהם כדי לסייע בכל הנושא של הגביה והתשלומים, ואישר כי היא לא עוסקת ביתר הדברים (עמ' 34, שו' 16-10). ביום התאונה החנה את רכבו והלך לכיוון הכניסה הראשית של הבניין, וראה את התובעת על הרצפה שהיא נפלה, וניגש לעזור לה לקום. כשנשאל בחקירתו על ידי בית המשפט על האמור בתצהירו לפיו הבחין בתובעת "כשהיא נופלת" (סעיף 2 לתצהיר), השיב שהתובעת כבר הייתה שרועה על הרצפה, לא שאל אותה מה קרה לה ואיך נפלה (עמ' 35, שו' 21-10). בהמשך העיד שראה את התובעת כש"הייתה שרועה או חצי..." (עמ' 35, שו' 26), יכול להיות שהיא חצי נעמדה (עמ' 43, שו' 5), ולא ראה ממה היא מעדה (עמ' 36, שו' 5). לשאלה איך ידע שהיא נפלה השיב "אני רואה אדם על הרצפה, כאוב, מחזיק את היד, אני לא זוכר באותו רגע מה אמרה לי, אני מסיק שאדם נפל, לא סתם אדם יושב על הרצפה ומחזיק את היד" (עמ' 36, שו' 8-7). כשעומת באשר לסתירה בין תצהירו, בו כתב שהבחין בתובעת שהיא נופלת, לבין עדותו, בה אמר שראה אותה רק לאחר הנפילה, העיד כי הגיע מכיוון החניה מזווית שלא רואים, ויש שם עצים, גינה וגם מכוניות חונות, ומהזווית שהיה בה לא ראה נפילה (עמ' 37, שו' 6-3). לדבריו, הוא היה במרחק של כ- 6-5 מטר מהזווית בה יכול היה לראות את התובעת (עמ' 37, שו' 25-24), ואישר כי בעת התאונה הייתה איזושהי שכנה עדה, הוא לא יודע מי, היה עסוק בללוות את התובעת, אך בהמשך אמר כי היא באה אחרי שהתובעת נפלה (עמ' 38, שו' 23-15; עמ' 40, שו' 17-14). כשנתבקש להראות על גבי התמונות נ/1 ות/4 היכן נפלה התובעת, העיד מר דיין כי הוא יכול להגיד רק בערך, לא זכר מאיפה עזר לה לקום, זה היה ממזמן וגם יום למחרת לא היה זוכר בדיוק איפה זה היה, וסימן על גבי התמונה "בערך, מקום מדויק אני לא יודע, בערך שם" (עמ' 41, שו' 28-26; התמונה סומנה ת/5). כשנשאל מר דיין האם יכול להיות שהתובעת נפלה מהמרצפת שהיא טוענת (סומנה בחץ על גבי התמונה ת/5), השיב שאין לו מושג, "אני לא מומחה לנפילות מאיפה אני יודע" (עמ' 41, שו' 34; עמ' 42, שו' 1). בהמשך אמר שזה בערך המקום, ולא אמר שזה במקום אחר (עמ' 44, שו' 2-1). כמה ימים אחרי התאונה הלך לרחבה כדי להבין ממה נפלה התובעת, לפי המקום בו ראה אותה על הרצפה (עמ' 40, שו' 35-29). מר דיין אישר את הגרסה שמסר לחוקר (עמ' 42, שו' 30), ואמר שהיה במדידה של החוקר (עמ' 44, שו' 10-6). מר דיין העיד בחקירתו כי שלושה ימים לאחר שהחוקר הגיע למקום הוחלפו כל המרצפות (עמ' 44, שו' 22-19).

מר דיין העיד בחקירתו כי התובעת פנתה אליו במסרון וביקשה את הצילומים ממצלמות הבניין, וקודם לכן אף ביקשה את פוליסת הביטוח. הוא ביצע בדיקה לפני שהתובעת פנתה אליו כדי לראות ממה היא נפלה, ואמר לה שלא רואים שום דבר דרך המצלמות, וששאלה איך לא רואים את הנפילה במצלמות אמר לה שהיא יכולה לבוא לבדוק במצלמות בעצמה, ויכלה לקבל ממנו את המפתח לחדר המצלמות. הוא לא שלח לה את סרט המצלמות כי אמרה לו שהיא רוצה לראות את הנפילה והוא אמר לה שלא רואים את הנפילה, ולא מנע ממנה גישה למצלמות (עמ' 39, שו' 28-3). מר דיין אישר כי המצלמות לא מכסות את כל המקומות בבניין, ויש שטחים מתים (עמ' 38, שו' 26-25), וכי בקטע שהמצלמה מצלמת לא רואים את הנפילה, ואישר כי ייתכן ומקום הנפילה של התובעת היה בשטח מת ולכן לא ניתן לראות את הנפילה במצלמות (עמ' 39, שו' 30 – עמ' 40, שו' 3). מדובר במצלמה אחת ואין עוד מצלמה שרואה את המקום (עמ' 45, שו' 19). עוד אישר שניתן היה לראות את השכנה הנוספת שהייתה במקום במצלמות, אבל עדיין, אינו זוכר מי זו הייתה (עמ' 40, שו' 7).

עוד העיד מר דיין לגבי מקום התאונה כי הוא יכול להניח שאנשים עוברים דירות וחונות שם משאיות, אז כל פעם זה שוקע עוד מילימטר (עמ' 44, שו' 27-26). לשאלה מדוע החליפו את הריצוף השיב כי קיבלו טיוטת תביעה שהיה רשום בה על הליקויים, וגם אם התובעת לא נפלה צריך לתקן (עמ' 45, שו' 4-2). מר דיין העיד שאינו זוכר שהתובעת פנתה אליו אחרי המקרה ואמרה לו שיש מפגע שכתוצאה ממנו היא נפלה, ואם הייתה אומרת לו היה מטפל בכך (עמ' 45, שו' 15-9). מר דיין אישר עוד כי הוסיפו פרוז'קטורים למקום מאותה סיבה שתיקנו את האבנים ברחבה, כי התובעת אמרה שאין מספיק תאורה, למרות שלא התריעה לפני התאונה (עמ' 46, שו' 12-9). כן העיד מר דיין כי עורך הדין של חברת הביטוח אמר לו שאם לא ישתף פעולה עם חברת הביטוח אז אין להם כיסוי ביטוחי, וכי אמרו לו שהוא חייב לשתף פעולה (עמ' 37, שו' 31-28).

הנתבעות הגישו גם תצהיר חוקר מטעמן ודוח החקירה שערך. החוקר הצהיר כי ביצע חקירה שבמסגרתה ביקר במקום התאונה וצילם את המיקום הנטען עם סרגל על מנת להראות את הבדלי הגובה המינימליים. עוד הצהיר החוקר כי בביקורו במקום נפגש עם ועד הבניין והתובעת, שפרטי חקירתם מופיעים בדו"ח החקירה מיום 8.4.19.

בדו"ח החקירה הנושא תאריך 8.4.19 מצוין כי במסגרת החקירה ביום 4.4.19 בוצע ביקור בביתה של התובעת אשר נחקרה, בוצע ביקור בזירת התאונה וצולמו צילומים. כמו כן, החוקר נפגש עם נציגי הוועד מר דיין ומר בלרדו. בבחינת זירת התאונה מציין הדו"ח כי "במרחק כ 3 מ' מהכניסה ישנה שורת מרצפות לרוחב הרחבה שחלק מהמרצפות שבה שקועות ויוצרות מעין מדרגה שגובהה המקסימלי כ-1 ס"מ. במקום ישנה תאורה. מדובר במרצפות 25 X 25 ס"מ". בפרק החקירה, פורט שהתובעת נחקרה וציינה כי הפרש הגובה קיים זמן רב במקום אולם היא התלוננה על כך רק לאחר נפילתה, היא עצמה שימשה בעבר כנציגת ועד הבניין, והפרש הגובה לטענתה נוצר ממשאיות המחנות במקום מידי פעם לצורך הובלות, אספקת מוצרים וכד'. עוד ציינה בפני החוקר כי מר דיין ניגש לעזור לה לאחר שנפלה, וכי בעת התרחשות התאונה התאורה פעלה כשורה. הדוח ציין עוד כי בחקירת מר בלרדו הוא טען שהפרשי הגבהים במקום קיימים מזה זמן רב. בנוגע לתאונה, טען מר בלרדו כי ממה שידוע לו, זו אירעה כאשר התובעת יצאה מהבניין עם הכלב שלה ובמקביל מבטה היה מוסב לטלפון תוך כדי צעידה ומשכך נפלה. עוד השיב לחוקר כי סרט מצלמות האבטחה לא נשמר. כן חקר החוקר את מר דיין אשר טען בפניו שביום התאונה בשעות הערב המקודמות הגיע ממקום עבודתו ברכבו לחניון הבניין, לאחר שהחנה החל לצעוד לעבר הכניסה ולפתע הבחין בתובעת כשהיא נופלת ברחבה הסמוכה לכניסה לבניין. הוא ניגש לסייע לה, לא זכר אם הייתה במקום עם הכלב ועם מכשיר הטלפון וכן לא זוכר אם נפגעה בסנטר, לא נראה לו הגיוני שהפרש גבהים במקום הוא שגרם לתאונה כי מדובר בהפרש קטן מאוד, יחד עם זאת, זכר כי הנפילה הייתה פחות או יותר באותו אזור שבו יש את הפרש הגובה, אולם הוא היה רחוק מהמקום, כך שלא יכול היה לומר בוודאות מה באמת גרם לנפילה. עוד הוסיף מר דיין כי התובעת שימשה כנציגה של הנציגות משך שנים, היא מתגוררת בבניין משך כ-15 שנה ובמהלך התקופה היה קיים הפרש הגובה ולא טיפלה בו, על אף שידעה שקיים.

בפרק סיכום שאלת האחריות בדוח החקירה מטעם הנתבעות צוין כי: "על פי ממצאי החקירה עולה כי מדובר באירוע אמיתי. הנפגעת על פי העדויות מעדה, נפלה ונפגעה ברחבת הכניסה החיצונית של הבניין המגורים המבוטח. באשר לטענה הנוגעת למפגע שגרם לנפילתה להערכתנו קיים ספק רב באם אכן המפגע הוא שגרם לנפילה. הפרש הגובה שבגינו נטען לאירוע הינו של 1 ס"מ לכל היותר ומהתרשמותנו במהלך ביקורנו במקום לא סביר להיתקל בו וליפול. קיימת אפשרות כי הנפגעת שפסעה במקום עם כלבה כשהיא אוחזת ברצועה שלו תוך התעסקות במכשיר הטלפון הנייד מתקלה או ברצועה של הכלב. כן יש לציין כי הנפגעת הייתה מודעת להפרש הגובה שמקום שכן שימשה כנציגת ועד במשך מספר שנים וכלל לא טרחה לטפל בו". לדוח החקירה צורפו תמונות ממקום התאונה.

בחקירתו, העיד החוקר כי נשלח לבדוק נסיבות, אחריות ונזק (עמ' 26, שו' 21). כאשר ערך את דוח החקירה שוחח עם התובעת, מר דיין, ומר בלרדו (עמ' 26, שו' 12-10). הוא הגיע כמעט ארבעה חודשים וקצת לאחר האירוע, ולא שוחח עם אף אחד מהמעורבים לפני כן, למעט תיאום פגישה (עמ' 26, שו' 18-13). כשנפגש עם התובעת היא הראתה לו את אזור הנפילה וגם הצביעה על הבדלי הגבהים שהיו שם (עמ' 26, שו' 28). במהלך עדותו סירב החוקר להצביע על מקום הנפילה בתמונות שהוצגו לו (ת/2 ות/3) כיוון שלא זיהה את המקום (עמ' 27, שו' 6-1). לאחר עיון נוסף בצילומים ת/2, ת/3, ת/4 ונ/1 העיד שזה נראה אותו אזור (עמ' 27, שו' 30). לדבריו, הוא סומך יותר על הצילומים שצילם אצלו בדוח, שם רואים את דלת הכניסה ואת המרחק שבין דלת הכניסה למקום שהתובעת הצביעה עליו כמקום הנפילה (עמ' 28, שו' 21-19). החוקר אישר והצביע על הצילום ת/4 כי מופיעות בו מרצפות שקועות, אך לדבריו לא יכול לומר בוודאות שזה המקום שהתובעת נפלה משום שאין אינדיקציה מבחינת כניסה לבניין (עמ' 28, שו' 26-25). עוד העיד כי ביקש מוועד הבניין צילומים של מצלמות האבטחה, אולם הם אמרו לו שהם צפו בהם אבל לא שמרו אותם (עמ' 28, שו' 30-28).

החוקר אישר בחקירתו כי קיבל מהעדויות שגבה הרושם היה שהאירוע הוא אירוע אמתי (עמ' 28, שו' 32-31). לדבריו, הגיע למסקנה שהתובעת הייתה מודעת להפרשי הגבהים על המרצפות משום שהיא גרה שם, שימשה כנציגת ועד, וגם אמרה שהפרשי הגובה האלה קיימים כבר הרבה זמן (עמ' 29, שו' 7-6). עם זאת, אישר שלא שאל את התובעת באיזה תפקיד עסקה במסגרת חברותה בוועד (עמ' 29, שו' 11-8). לגבי מר דיין, העיד החוקר כי "הוא היה קצת אמביוולנטי בהתחלה הוא אמר שהוא ראה אותה נופלת אחרי זה הוא אמר שהוא לא בטוח שהוא ראה את עם הנפילה, אמרתי לו אם אתה לא זוכר בוודאות, תגיד, והוא אמר שהוא לא זוכר בוודאות, אבל מרוח הדברים שלו הבנתי שלפחות הוא ברושם כזה שהתובעת כן נפלה שם. אין לו אינטרס להמציא את זה" (עמ' 29, שו' 18-15). החוקר אישר גם שלפי הדוח שלו מר דיין ציין בפניו שהתובעת נפלה ברחבה הסמוכה לכניסה לבניין, במקומות שרואים בתמונות (עמ' 29, שו' 23-19). החוקר העיד ששאל את מר דיין אם ראה מפגע, והוא השיב לו שלא יכול היה לדעת את המקום המדויק מאחר והוא היה קצת מרוחק, הגיע מהחניה, וגם אמר לו שהפרש הגובה שלו טוענת התובעת כל כך נמוך שלא נשמע לו הגיוני שבגללו נפלה. הוא שאל את מר דיין לגבי מקום הנפילה, ומר דיין אמר לו שאינו יודע מקום מדויק, ואמר לו "זה האזור פחות או יותר לא יכול היה לדעת מקום מדויק" (עמ' 29, שו' 33-19). לא ידע מתי החליפו את המרצפות (עמ' 30, שו' 10), אישר כי שוחח עם מר בלרדו אשר מסר לו שבדק במצלמות אבטחה ברחבה שנפלה התובעת אולם לא ראה את עצם הנפילה, ואישר כי היה נכון לאחר התאונה לשמור את הסרט מהמצלמות גם אם רואים את הנפילה וגם אם לא (עמ' 30, 27-18). החוקר העיד שבירר אם היו בעיות תאורה בזמן התאונה ואמרו לו שהיא הייתה תקינה, ולא ידע אם הוסיפו לאחר מכן תאורה (עמ' 30, שו' 32-29). כן אישר שהוא זה שכתב את הדוח, וצילם את התמונות המופיעות בו (עמ' 30, שו' 15; עמ' 31, שו' 20).

לאחר ששמעתי את עדויות העדים, ונתתי דעתי לכל אשר הוגש, מצאתי לתת אמון בגרסת התובעת באשר לנסיבות התאונה והמיקום בו ארעה. על אף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, התרשמתי לחיוב מעדותה של התובעת, שהייתה בהירה, עקבית, ולא נתגלו בה פרכות או סתירות אשר יש בהן כדי לעורר ספק במהימנות הגרסה. כפי שצוין, אין מחלוקת שהתובעת אכן נפלה, כשהמחלוקת הינה לעניין מיקום ואופן הנפילה. בעדותו של מר דיין יש כדי לחזק את גרסת התובעת: מר דיין העיד שראה את התובעת ישובה על הרצפה לאחר נפילתה. מר דיין הצביע על המקום בו מצא את התובעת לאחר הנפילה ומדובר באזור פרוקסימלי לאזור עליו הצביעה בעדותה ולאזור המפגע, ולא שלל את האפשרות שהתובעת נפלה כתוצאה מהמרצפת עליה הצביעה כמפגע. גם מעדותו בפני החוקר מטעם הנתבעות עלה כי גרסתו של מר דיין סמוך לאחר התאונה עלתה בקנה אחד עם עדות התובעת בקשר לאזור בו ארעה התאונה וסיבת הנפילה. התובעת שבה וחזרה בעדותה על כך שמר דיין ראה אותה כשנפלה, וברי כי ככל שהתובעת נפלה במקום אחר, הייתה דווקא מחזקת דברי מר דיין בעדותו כשאמר שלא ראה את רגע הנפילה. גם החוקר התרשם מאמינות התובעת בכל הקשור לנסיבות התאונה, וכאמור סבר שכך גם התרשם מר דיין.

מנגנון נפילתה של התובעת כפי שנטען על ידה, אף עולה בקנה אחד עם המקום בו נמצאה לפי עדותה ולפי עדות מר דיין: התובעת הלכה קדימה מכיוון הבניין אל החוץ, כך שגם אם מר דיין מצא אותה כשהיא נמצאת במרחק מה מהמרצפת בה קיים המפגע הנטען, מדובר במרחק קטן, כפי שניתן לראות בתמונה נ/1 (ויוזכר כי לפי עדות החוקר גודל המרצפות 25X25 ס"מ), וסביר כי כשאדם מועד ממרצפת משובשת, הוא נופל לרצפה במרחק מה קדימה ממקום המפגע בו נתקל, כפי שנמצאה התובעת, שלפי עדות מר דיין היתה שרועה על הרצפה. מר דיין אף אישר בחקירתו שלא אמר שהנפילה ארעה במקום אחר, והעיד שהנפילה הייתה פרוקסימלית לאזור שבו יש את הפרש הגובה, כשלדבריו היה רחוק משם ולא יכול היה לומר באופן נחרץ מה גרם לנפילה. לפיכך, גרסת התובעת נותרה איתנה ולא נסתרה.

במסמכים הרפואיים מזמן אמת בסמוך לאחר התאונה יש חיזוק מסוים לגרסת התובעת: בסיכום ביקור במיון מיום התאונה מצוין כי "ערב יום פנייתה נפלה מכנית מגובה עמידה", ובמסמכים רפואיים נוספים שצורפו צוין כי התובעת נפלה. במסמכים אין תיעוד כלשהו הסותר את גרסת התובעת, ואף אם לא צוין בהם כי היא נפלה כשנתקלה במרצפת משובשת, אין בכך כדי לשלול או לגרוע ממהימנות גרסתה, כשכן נרשם תיעוד של נפילה מגובה עמידה.

הנתבעות אף לא הוכיחו טענתן שהתובעת נפלה בשל התעסקות עם רצועת הכלב או מכשיר טלפון שלה. התובעת לא הכחישה בחקירתה כי הייתה עם כלבה הקטן, ועדותה בעניין זה כי סיבת הנפילה לא הייתה קשורה כלל לכלב אלא למפגע הייתה מהימנה, וטענות הנתבעות בהקשר זה נותרו השערות בעלמא בלתי מבוססות. כך גם אינני מקבלת טענת הנתבעות כי מהמסרונים שהוחלפו בין התובעת למר דיין (סומנו נ/2), עולה שהתובעת ניסתה להדיח אותו למסור עדות שקר בנוגע לנסיבות הנפילה. טענת התובעת שמר דיין היה עד ישיר לתאונה אינה גרסה כבושה, ותועדה בתכתובת בין התובעת למר דיין שצורפו.

זאת ועוד; כפי שפורט, התובעת העידה שפנתה למר דיין בבקשה לקבל את תיעוד התאונה במצלמות הבניין, ומר דיין אמר לה כי צפה בהן ולא רואים בצילומים את התאונה, והיא סמכה עליו, ומר דיין אישר הדברים בעדותו. התובעת העידה כי לא הייתה לה גישה למצלמות, וטענתה זו לא נסתרה. הדבר גם עולה בקנה אחד עם התכתובות שצירפו הנתבעות בין התובעת למר דיין (נספח ג' למוצגי הנתבעות), מהן עולה כי לאחר שהתובעת פנתה למר דיין וביקשה לחפש במצלמות את תיעוד נפילתה, השיב לה מר דיין שניסה לבדוק ולא רואים את הנפילה, והתובעת משיבה "איך אבל יש מצלמה". מר דיין בתגובה משיב לה כי הוא יכול להסביר לה איך להסתכל והיא תבדוק, והתובעת השיבה כי קשה לה עם יד אחת. ויודגש: אין חולק כי מצלמות הבניין הן באחריות ובידי הנציגות – הנתבעת 1, כך שבנסיבות אלו, נטל הבאת הראיה של צילומי האבטחה של מצלמות הבניין עליהן. משעה שהתובעת פנתה סמוך לאחר התאונה למר דיין, כנציג הוועד, וביקשה לקבל התיעוד, היה על הנציגות לדאוג לשמור על הצילומים, ומשלא עשתה כן, יש לזקוף זאת לחובתה. הדברים יפים מקל וחומר בכל הנוגע לטענת מר דיין בתצהירו כי מקום הנפילה הנטען תועד במצלמות ולא רואים בצילומים את התובעת נופלת במקום זה, כשנטל ההוכחה של טענה זו מונח לפתחן של הנתבעות. יתר על כן, בחקירתו העיד, כאמור, מר דיין שייתכן והתובעת נפלה ב"שטח מת" אותו המצלמה לא מכסה, והדבר אף מתיישב עם התמונות שהוצגו, שעל אף שרואים בהן באופן חלקי, עולה כי הפרש הגבהים כנראה בחלק השמאלי, ולא ניתן לשלול זאת. מר דיין אף לא טען בחקירתו כי אם הנפילה הייתה היכן שהתובעת טוענת היו חייבים לראות את הנפילה במצלמה, ולא שלל, כאמור, את האפשרות שהתובעת נפלה מהמפגע הנטען על ידה.

באשר לקיומו של עד נוסף לתאונה - התובעת העידה באופן שהיה מהימן עליי כי היה אדם נוסף ככל הנראה בקרבת מקום בעת התאונה, אך לא זכרה את זהותו שכן הייתה כאובה ונסערת. עדותו של מר דיין בעניין זה משתלבת אף היא עם גרסת התובעת, כששניהם העידו שלא זכרו את זהות העד והיו עסוקים בפגיעת התובעת. ממילא, אין בעניין זה על מנת להוריד או להעלות, שכן על פי עדותו של מר דיין, עד זה הגיע לאחר נפילת התובעת. לכך יש להוסיף כי מר דיין אישר בעדותו שיכול היה לראות את העד הנוסף במצלמות האבטחה, כך שגם מחדל זה – של אי בירור זהות העד ואי הבאתו לעדות יש לזקוף לחובת הנתבעות.

לאור כל האמור לעיל, באתי לידי מסקנה כי בנסיבות העניין הוכחו במאזן ההסתברויות הנדרש נסיבות קרות התאונה כפי שתוארו על ידי התובעת.

האם הוכח קיומו של מפגע והאם קיימת אחריות לנתבעת 1 בגינו?

בצילומים שהוגשו על ידי התובעת (נספח א' למוצגי התובעת), וכן בצילומים אשר הוגשו במהלך הדיון (נ/1, ת/2, ת/4, ות/5), נראית הרחבה בשטח הבניין של התובעת, באזור המסומן כאסור לחניה, כשיש בה מספר מרצפות משובשות עם מגרעת בצידן האחד. במקום בו נפלה התובעת נראית מרצפת משובשת יותר, שבצדה האחד משוקעת באופן משמעותי, תוך שנוצר מרווח בין המרצפות באותה פאה, ובאזור זה בפאות הצמודות לה, באופן היוצר הפרש גבהים בין מרצפת זו למרצפות הסמוכות לה. התובעת צירפה גם צילומים של תיקון המרצפות שנעשה על ידי הנתבעת 1 לאחר התאונה (נספח ג' למוצגיה), שם נראה כי הורמו מספר שורות של מרצפות באזור בו נפלה התובעת. התובעת ומר דיין העידו שניהם כי המרצפת עליה הצביעה התובעת כמקום התאונה והסיבה לתאונה תוקנה.

הנתבעות הגישו צילומים שצולמו על ידי החוקר מטעמן וצורפו לדו"ח החקירה (נספחים ד' 11-12 למוצגי הנתבעות). בחקירתו העיד החוקר כי הוא זה שצילם את הצילומים ומדד את הפרש הגבהים במקום בו התובעת הצביעה שנפלה, ובדו"ח החקירה ציין החוקר כי המרצפות השקועות יצרו מעין מדרגה שגובהה המקסימלי כ-1 ס"מ.

הנתבעות תולות יהבן במדידת החוקר וטוענות כי מאחר ומדובר במגרעת שגובהה אינה עולה על 1 ס"מ, אין מדובר במפגע. הגם שכידוע, על פי הפסיקה לא כל סטייה מזערית ממפלס גובה אחיד במדרכה אמורה להקים אחריות של הרשות מקומית או בעל המקרקעין, אין בידי לקבל טענת הנתבעות. השאלה האם מדובר במפגע אם לאו, אינה תוצאה של בדיקה אריתמטית גרידא של הפרש הגבהים שנוצר בין המרצפות, ויש לבחון את מכלול הנסיבות ואזור המפגע הנטען. בענייננו, מדובר ברחבה גדולה, הנמצאת על פי העדויות והתמונות בין הכניסה לבניין לחניה, המרוצפת באופן אחיד במרצפות משתלבות קטנות יחסית. המגרעת והפרש הגובה שנוצר בין המרצפות, לרבות בפינות שבין המרצפות בפאה השקועה, גרמו לשיבוש שעלול לסכן את ההולכים ברחבה ולגרום להיתקלות רגל במגרעת ולנפילת הולכי רגל שעוברים על פניה, והיא עולה בגדר מפגע.

בהקשר זה יצוין כי מטבע הדברים הסכנה הכרוכה במפגע האמור רבה יותר בשעות הערב החשוכות. התובעת אומנם לא ציינה בכתב תביעתה כי במקום התאונה הייתה חסרה תאורה, אולם מעבר לכך שככלל במסגרת תצהירי עדות ראשית הדברים מפורטים יותר בהרחבה, ואין באמור כדי ליצור שינוי חזית מובהק או להרחיב את היריעה באופן החורג מגדר המחלוקת, מכל מקום, ברי כי בשעות הערב קשה יותר להבחין בקיומו של מפגע שכזה.

משעה שקבענו קיומו של המפגע ברחבת הכניסה לבניין, נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית של הנתבעת 1 – נציגות הבית המשותף כלפי הדיירים ועוברי הדרך בשטח החצר המשותף בו נפלה התובעת, ולסלק מפגעים ככל שיש כאלה בשטח הרכוש המשותף, ולאחריותה. יוזכר כי מעמדה המשפטי של הנציגות מוענק לה מכוח הוראות סעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969, הקובע כי הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל עניין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף (ראו בהקשר של אחריות הנציגות כלפי מי שניזוק עקב רשלנות בניהול הבית המשותף ואחזקתו, למשל, בע"א 227/95 רוזנגרטן נ' גולן גלובוס, פ"מ תשנה(3) 164 (1995)).

בענייננו, לנוכח המפגע ונסיבות התאונה כמפורט לעיל, הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת. המרצפת הלקויה בשטח הבניין המשותף יצרה סיכון בלתי סביר שהיה על הנתבעת 1 לצפות כי יכול ויתרחש נזק, והיא התרשלה בכך שלא סילקה את המפגע. אמנם בפסיקה נקבע לגבי אחריותן של מועצות מקומיות ועיריות כי מדרכות אינן משטח סטרילי, ואף ללא קיומם של ליקויים עלולות לקרות נפילות באופן טבעי, אולם בענייננו הנפילה נגרמה ממרצפת משוקעת שיצרה מגרעת משמעותית שהיוותה מכשול שהיה על הנתבעת 1 לצפות שעלול לגרום לנפילת הולכי רגל. כפי שהעידו התובעת ומר דיין, במקום חנו באופן תדיר משאיות אשר גרמו לשקיעת המרצפות, וכתוצאה מכך נוצר הפרש גבהים וחוסר אחידות במפלס, ומר דיין הודה כי תיקון המפגע בוצע רק לאחר קבלת טיוטת כתב התביעה. אינני מקבלת את גרסתו של מר דיין בתצהירו כי בוצע תיקון כדי ש"הדברים יהיו טובים יותר מהקיים" וכן הוספה תאורה על מנת "למנוע ספק". בעצם תיקון המפגע והוספת תאורה במקום התאונה יש, בנסיבות העניין, גם כדי לשמש הודאה בקיומו של המפגע ובכך שהתאורה במקום לא הייתה מספקת, ולחזק קיומה של אחריות הנתבעת 1 למפגע.

יתר על כן, בענייננו מדובר בנציגות הבית המשותף, האמונה על בניין אחד, ולא ברשות המקומית החולשת על ישוב או עיר שלמה, כך שבאפשרותה של הנציגות לדאוג לאיתור וסילוק מפגעים בקלות רבה יותר (ראו והשוו: ת"א (חי') 22107-06-16‏ פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.4.21)).

לאור המקובץ, אני סבורה כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובעת באי שמירה על תקינות ואחזקת המרצפות בשטח הרכוש המשותף ומניעת מפגעים שיסכנו את הדיירים ומבקריהם. משהתרשלה כלפי התובעת היא אחראית לנזקיה.

על הנתבעת 2 כמבטחת לנזקי צד ג' לשאת בתשלום.

אשם תורם

בהתאם לסעיף 68 לפקודת הנזיקין, יש לבחון האם הנזק נגרם בחלקו באשמת התובעת, וככל שכן, להפחית בהתאם את הפיצוי המגיע לה.

לטענת הנתבעות, עסקינן בדיירת המתגוררת בבניין במשך 15 שנים, היא הכירה את מקום התאונה לפני שהיא קרתה, ולטענתה גם ראתה את המקום בעת התרחשות הנפילה. לפיכך יש להטיל עליה אשם תורם בשיעור משמעותי שלא יפחת משיעור של 50%.

התובעת טוענת כי התאונה התרחשה בשעות הערב, המקום היה חשוך ללא תאורה מספקת, והמפגע יצר הפרשי גובה בין המרצפות. התובעת לא סבלה בעברה מבעיות רפואיות אשר יכולות היו לגרום לנפילתה. כמו כן, חרף העובדה כי הייתה אחראית כספים בוועד הבניין, אין לייחס לה כל אשם תורם משום שתיקון ליקויים לא היה בתחום אחריותה.

בדיקת קיומו של אשם תורם דורשת מבחן כפול: במסגרת המבחן האובייקטיבי, יש לבחון האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ובמסגרת מבחן מידת האשמה, נשקלים זה מול זה מעשי הרשלנות של שני הצדדים. חלוקת האשמה תיעשה על פי מבחן האשמה המוסרית, בדרך של השוואת מעשי הרשלנות כאמור. מבחן זה אינו עניין שבמדע מדויק והוא כולל בתוכו את הצודק והנכון בעיני בית המשפט בנסיבות המקרה (ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982); ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70 (1984); ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין (פורסם בנבו, 15.4.2012), פסקה ל' עמ' 15 בפסק דינו של כב' הש' רובינשטיין).

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לא מצאתי כי יש מקום לייחס בנסיבות העניין לתובעת אשם תורם לתאונה. אין זו דרכו של אדם להסתכל על הרצפה בכל העת כשהוא הולך, ואינני סבורה כי העוברים והשבים בשטח הרכוש המשותף אמורים לבחון את הקרקע עליה הם דורכים ללא הרף. אף לא מדובר במפגע הבולט לעין במידה שלא ניתן להתעלם ממנו בעת הליכה רגילה. התובעת יצאה מהבניין מעשה שגרה, לא נטען שנעשתה באותו אזור עבודה מיוחדת באותו זמן או לפני התאונה, ולא היו נסיבות מיוחדות שהצריכו זהירות או בדיקה מיוחדת מצדה באותו אזור, נפילה קודמת בשל מפגע כזה או אחר, או התנהלות שעולה כדי רשלנות מצדה. העובדה שהתובעת מתגוררת בבניין, אין בה, לטעמי, כשלעצמה בנסיבות העניין, כדי להקים אשם תורם מצדה. התובעת התהלכה באותו אזור באופן סדיר משך תקופה ארוכה, מבלי שנתקלה במפגע, ולא היתה לה סיבה להניח שאינה יכולה ללכת בבטחה ברחבת הכניסה של הבניין.

גם בעצם העובדה שהתובעת הייתה חברה בוועד הבניין אין כדי להשית עליה אחריות או אשם תורם כלשהו לתאונה. התובעת העידה שעסקה רק בענייני הכספים, ועדותה לא נסתרה. התובעת לא אמורה הייתה לבדוק בעצמה באופן אישי האם קיימים מפגעים ברכוש המשותף, ואף בעת שיצאה מביתה ולא במסגרת תפקידה לא אמורה הייתה להסתכל על המרצפות ולבדוק תקינותן, בפרט כאשר לא נפלה שם לפני כן, ולא היתה צריכה לצפות שיש בעיה כלשהי במרצפות, או בתאורה במקום. גם בטענת הנתבעות כי התובעת אמרה לחוקר שהמפגע קיים מזה זמן רב אין כדי להשית עליה אחריות או אשם כלשהו לתאונה. התובעת לא נשאלה ולא עומתה מול דברים אלו בחקירתה, וככל שאמרה התובעת לחוקר שהמפגע היה קיים מזה זמן רב, יתכן שכוונתה הייתה שמטבע הדברים המפגע היה קיים מזה תקופה, ולאו דווקא שהייתה מודעת לקיומו. בעדותה בבית המשפט אף אמרה התובעת שהיא גרה בבניין 15 ולא הבחינה במפגע עד התאונה. משלא נשאלה על כך כלל התובעת בחקירה הנגדית, לא יכולה הנתבעת להסתמך על עניין זה.

לאור כל האמור, אני קובעת כי אין לייחס לתובעת אשם תורם או אחריות כלשהי לתאונה.

הנזק

הנכות הרפואית

כאמור, ונוכח הפער הלא גבוה בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, הסכימו לנהל ההליך על בסיס נכות רפואית בשיעור של 6.5% בגין שבר בזרת כף יד שמאל (עמ' 7 לפרוט', שו' 22). לפיכך, נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת עומדת על 6.5%.

הנכות התפקודית

הלכה היא, שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על בסיס מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. יש לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנקבע על נפגע מסוים וכן יש ליתן את הדעת לאופי הפגיעה והיקפה, להתחשב בגיל הנפגע, השכלתו וכישוריו ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע. לראיות המעידות על השלכה תפקודית, כגון שינוי בשכר יינתן משקל ממשי (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (פורסם בנבו, 8.6.1995); ע''א 2113/90אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (פורסם בנבו, 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.2010)).

כידוע, הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, אם כי ברור כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת שיעורה של הפגיעה התפקודית, ולרוב משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) (25.7.10); ע"א 8799/08 הדסה נ' פלוני (פורסם בנבו) (21.3.11).

בענייננו, נפגעה התובעת עת הייתה בת 45 שנים, ונכון למועד חקירתה הייתה כבת 47 שנים. בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי בעקבות התאונה נגרם לה שבר באצבע 5 יד שמאל - ידה הדומיננטית, וכן נגרם לה חתך בסנטר. התובעת הצהירה כי היא סובלת מכאבים והגבלה בתנועות היד, מתקשה בפתיחה וסגירה של היד, בהרמת משאות ונשיאה של חפצים, וכן בכל פעולה המצריכה את כף היד. בנוסף, הצהירה התובעת כי היא סובלת מצלקת רגישה למגע. עוד הצהירה התובעת כי עובר לתאונה עבדה כמזכירה בחברת בנייה והשתכרה שכר ממוצע בסך של כ-6,500 ₪ נטו, הייתה עצמאית ולא נזקקה לעזרה במשק ביתה, ובעקבות התאונה נזקקה לעזרה הן לצרכיה האישיים והן לאלה היומיומיים, מתקשה בפעולות שגרתיות שעובר לתאונה הייתה מבצעת ללא עזרה, וחוששת שמצבה ילך ויחמיר בעתיד.

בחקירתה אישרה התובעת כי עובר לתאונה עבדה כמזכירה בחברת בנייה, אולם כמה חודשים לפני שארעה התאונה כבר לא עבדה (עמ' 9, שו' 17-13). עוד אישרה, כי הגישה תביעה לביטוח לאומי נכות כללית בגין מחלת סרטן השד בה לקתה, ושהתה באי כושר של 100% עד חודש פברואר 2020. לעת חקירתה עבדה התובעת כמזכירה בעיריית אשדוד, לאחר שהתחילה לעבוד שם בחודש נובמבר 2019 (עמ' 9, שו' 28-18; עמ' 10, שו' 2-1).

בסיכומי התשובה חזרה התובעת על טענותיה כי מלבד חודשים ספורים באופן זמני, היא עבדה עובר לתאונה. בסמוך למועד הפגיעה לא הייתה חולה במחלת הסרטן, אלא זמן לאחר מכן, ואילולא התרחשה התאונה הייתה עובדת.

בסיכומיהן טענו הנתבעות כי מדובר בנכות רפואית מינימלית ללא כל השפעה על התובעת וחייה והיא לא הציגה כל ראיות המראות אחרת.

בקביעת שיעור הנכות התפקודית, התחשבתי באופי הפגיעה ובעיסוקה של התובעת אשר עבדה עובר לתאונה בעבודה משרדית, וכן בעת חקירתה העידה כי עוסקת גם באותה העת באותו סוג של עבודה; במיקום הפגיעה הנמצא באיבר הנדרש במידה מסוימת לעבודה מסוג זה, וכי לדעת שני המומחים מטעם הצדדים יש לתובעת הגבלה בתנועות, ויש להניח כי הפגיעה שנגרמה לה בעקבות התאונה, ובשים לב לכך שמדובר בידה הדומיננטית של התובעת, תשליך במידה מסוימת על התפקודיות שלה. עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה כי זו עבדה עד לחודש אוגוסט 2018, ולאחר מכן תקופה של כארבעה חודשים עד למועד התאונה לא עבדה כלל, עד לחזרתה לעבודה בנובמבר 2019, כפי שאישרה בחקירתה. התובעת השתלבה במקום עבודה אחר, בירידה מזערית בשכר. מעדותה של התובעת עלה כי הוכרה לה נכות כללית ואי כושר עבודה מלא עד לחודש פברואר 2020 בשל מחלת הסרטן בה חלתה. לפיכך, לא הוכח האם העיכוב בהשתלבות בחזרה בשוק התעסוקתי נבע מהפגיעה מהתאונה, או שמא מהמחלה בה לקתה.

לאחר שהבאתי בחשבון כל האמור, מצאתי לנכון לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת הינו כשיעור נכותה הרפואית, העומדת על 6.5%.

בסיס השכר

בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת כי עובר לתאונה השתכרה מעבודתה כמזכירה בחברת בנייה סך של 6,500 ₪ נטו.

הנתבעות בסיכומיהן לא סתרו את טענת התובעת לבסיס השכר ולא טענו אחרת.

על פי תלוש השכר של חודש אוגוסט 2018, ובחינת שכרה המצטבר של התובעת עד לחודש זה, שכרה החודשי הממוצע של התובעת עמד על סך של 6,805 ₪ ברוטו.

הפסדי שכר לעבר

לטענת התובעת בסיכומיה, יש לפסוק לה פיצוי בסך של 15,300 ₪ בגין אובדן שכר לעבר.

לטענת הנתבעות בסיכומיהן, התובעת לא טענה בתצהירה כי ספגה הפסדי שכר, לא בעבר ולא בעתיד. מדובר בנזק מיוחד שהוכח כי לא נגרם לתובעת, שממילא לא עבדה במועד פגיעתה, וכן היא הוכרה במסגרת נכות כללית בביטוח הלאומי. על כן, אין מקום לפצות את התובעת.

התובעת צירפה תלושי שכר מחודש מאי 2017 ועד לחודש אוגוסט 2018, מהם עולה, כאמור, כי שכרה הממוצע באותה תקופה עמד על 6,805 ₪ ברוטו. כן צירפה לתיק בית המשפט תלושי שכר מחודש דצמבר 2019 ועד לחודש אפריל 2020, מהם עולה כי שכרה הממוצע עמד בחודשים אלו על 6,553 ₪ ברוטו.

בגין התקופה שסמוך לאחר התאונה, לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו. התובעת העידה, כאמור, כי לא עבדה כלל מספר חודשים לפני התאונה, חלתה בסרטן השד ופנתה לביטוח הלאומי בתביעת נכות כללית, ושבה לעבוד בחודש נובמבר 2019 (עמ' 9, שו' 29-16). מתלושי השכר שהציגה עולה כי לא עבדה החל מחודש ספטמבר 2018, דהיינו כ- 3 חודשים לפני התאונה, ושבה לעבוד בחודש נובמבר 2019, כ- 11 חודשים לאחר התאונה. התובעת לא נשאלה אם לא חזרה לעבודה בשל מחלתה ועניין זה נשאר לא מבורר. מכל מקום, לא הוכח שאי חזרתה לעבודה נבעה והייתה קשורה לתאונה ולנכותה בזרת שמאל, כך שלא הוכח הפסד שכר לתקופה זו.

יחד עם זאת, כאשר התובעת חזרה לעבודה, היה שכרה נמוך במידה מסוימת מהשכר שהשתכרה מספר חודשים לפני התאונה, אם כי לא באופן משמעותי. כפי שנפסק לא אחת, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי (פורסם בנבו, 26.3.85). עם זאת, גם נפסק שלעיתים המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים של היעדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי לפי אומדן, המתבסס בין היתר על הנכות התפקודית של התובע.

במקרה דנן, ובהינתן כי התובעת לא עבדה מספר חודשים קודם למועד התאונה, ישנו קושי להעריך האם הירידה המסוימת בשכרה של התובעת לאחר שחזרה לעבודה בחודש נובמבר 2019 נגרמה לה כתוצאה מהתאונה, או בשל מצבה הרפואי ללא קשר לתאונה, או לשינוי במקום העבודה, כשמאחר והפסקת העבודה הקודמת היתה טרם התאונה, אין לייחס את שינוי מקום העבודה לתאונה. עם זאת, אין להתעלם כליל מהשלכותיה של התאונה על התובעת.

בשקלול הנתונים האמורים, באתי לכדי מסקנה שיש לחשב את הפיצוי לתקופה שלאחר התאונה על בסיס חישוב גלובלי ולא אקטוארי, ולפיכך אני פוסקת לתובעת סך של 7,000 ₪ הפסדי שכר לעבר (בהינתן כי חישוב אקטוארי מלא לתקופה שמאז נוב' 2019 ועד היום של הפער בין השכר, העומד על 252 ₪ לחודש, כולל הפרשי הצמדה וריבית מחצי תקופה, ופנסיה בשיעור 12%, מסתכם בסכום כולל של 10,181 ₪).

הפסד שכר לעתיד

לטענת התובעת בסיכומיה, יש לפסוק לה אובדן שכר לעתיד לפי 8% נכות תפקודית על פי בסיס שכר של 6,500 ₪, ובסה"כ סך של 94,527 ₪. כמו כן, יש לפסוק לה תוספת אובדן זכויות סוציאליות ופנסיה בסך של 17,014 ₪. בסיכומי התשובה, טענה שחזרה לעבודה במגבלות רפואיות ותפקודיות קשות.

הנתבעות טענו כי בהיעדר טענה עובדתית ומשפטית בתצהיר העדות ביחס להפסדי הכנסה לעתיד, יש לדחות את טענותיה של התובעת בסיכומיה להפסדים מסוג זה, המהוות הרחבת חזית, והתובעת לא נחקרה בעניין זה. עוד טענו הנתבעות כי בפועל התובעת חזרה לעבודה פקידותית ללא כל מגבלה, ואין כל בסיס לחישוב אקטוארי. לכל היותר הפסיקה פוסקת סכומים גלובליים בנכויות מינימליות כאלו.

לעניין הרחבת חזית, טענת התובעת להפסדי שכר הועלתה בכתב התביעה ובתחשיב הנזק מטעמה, ואיני מוצאת כי המדובר בטענה המרחיבה את יריעת המחלוקת.

כידוע, יש להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה, ואף הפגיעה התפקודית, השונה מן הנכות הרפואית, אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (פורסם בנבו, 5.3.12)).

כפי שפורט בפרק הנכות התפקודית והפסדי השכר לעבר, הכנסתה של התובעת פחתה לאחר התאונה בשיעור מינימלי, ואף ישנו קושי מסוים לייחס את ההפחתה לתאונה, שכן התובעת לא עבדה משך מספר חודשים לפני התאונה. כך או אחרת, על פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא ספג גריעה בשכר לאחר התאונה, שכן יתכן והשלכות התאונה ישפיעו בהמשך החיים על הניזוק. במקרים כאלו, הפרקטיקה בפסיקה היא לקבוע הערכה גלובלית שתביא בחשבון כי מומו של הניזוק עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה )ראו למשל: ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' בורבה (פורסם בנבו, 23.11.94)).

לאחר ששקללתי את מכלול הנתונים שהובאו בפניי, ובכלל זה את שיעור הנכות הרפואית והתפקודית של התובעת, אופי הנכות והשלכתה התפקודית, בהינתן כי התובעת ניזוקה בידה הדומיננטית ועובדת בעבודה משרדית, וכי הנכות הינה בזרת בלבד, ולא ברור עד כמה מפריעה הנכות לתפקודה בעבודתה ולגריעה משכרה, גילה של התובעת ומספר שנות העבודה שלפניה, אני סבורה שיש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 50,000 ₪ בגין הגריעה מהכנסות לעתיד (סכום המשקף כ- 55% מחישוב אקטוארי בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה בתוספת פנסיה, לפי בסיס השכר משוערך להיום).

עזרת צד ג'

לטענת התובעת בתצהירה, בעקבות התאונה נזקקה לשיקום ועזרה בביתה ובעבודות משק הבית, ויש להניח שתמשיך להיזקק לעזרה מרובה בעתיד. לפיכך, ומשום שהמדובר בגפה דומיננטית, טענה התובעת בסיכומיה כי יש לפסוק לה סך של 15,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר, וסך של 10,000 ₪ לעתיד.

לטענת הנתבעות, התובעת לא הייתה במצב סיעודי ולא קרוב לכך ולא נזקקה לעזרת צד ג', ואף אם כן נזקקה לעזרת מי מבני משפחתה, הרי שזו לא חרגה מהמקובל וברי כי ניתנה ללא ציפייה לתמורה. לפיכך, יש לפסוק לתובעת לכל היותר פיצוי גלובלי בסך של 2,000 ₪.

על פי הפסיקה, כאשר בני משפחה מעניקים עזרה החורגת מעזרה רגילה ומעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.1.2015 וההפניות שם). אין לראות בעזרה שלא הוכחה כדבעי עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424; ע"א 93/73 שושני נ' קראוז (פורסם בנבו, 27.12.1973)). לכן, השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו, בין על ידי אדם שאינו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב משפחה, והתשובה לכך יכול שתשפיע על גובה הפיצוי.

בענייננו, לא צורפו ראיות המלמדות על היקף העזרה לה נזקקה התובעת בעבר. עם זאת, יש להביא בחשבון כי ידה הדומיננטית של התובעת הייתה מגובסת ומקובעת תקופה ממושכת, ובזמן זה סביר כי הזדקקה לעזרה מוגברת מבני משפחתה. כן התחשבתי בגילה של התובעת, כבת 48.5 כיום, ובאופי הנכות של התובעת - מגבלה בתנועות הזרת של ידה הדומיננטית, שיכול שבעתיד תשליך על תפקוד התובעת, אף אם באופן מזערי. לפיכך, מצאתי כי יש מקום לפיצוי גלובלי מסוים בגין עזרה לעבר ולעתיד.

לנוכח כל האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים והבאתי בחשבון כלל השיקולים כמפורט לעיל, אני פוסקת לתובעת סכום פיצוי גלובלי של8,500 ₪בגין עזרת צד ג' בעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות ונסיעות

לטענת התובעת בתצהירה, בעקבות התאונה נזקקה לבדיקות, טיפולים רפואיים ותרופתיים וטיפולי פיזיותרפיה, נאלצה להוציא מכיסה הפרטי כספים עבור הוצאות רפואיות שונות ונסיעות. לפיכך, התובעת טענה בסיכומיה כי יש לפסוק לה פיצוי בסך של 10,000 ₪ לעבר הכוללים גם הוצאות בגין חוות דעתו של המומחה בסך 4,000 ₪, וכן פיצוי בסך של 8,000 ₪ לעתיד.

לטענת הנתבעות, התובעת לא הוכיחה נזק מיוחד מסוג זה, לא נגרמו לה הוצאות, ואם כן הן מומנו על ידי סל הבריאות הקבוע בחוק. אין בתיעוד הרפואי טיפול החורג מסל הבריאות.

בהקשר להוצאות רפואיות נפסק לא אחת, כי העיקרון המנחה העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הוא העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק לפצות את הנפגע בסכום אשר יעמיד את הנפגע, ככל הניתן, באותו מצב בו הוא היה, אילולא מעשה הנזיקין (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). על בסיס עיקרון זה, נקבע שניזוק זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות, וכן להוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם השבת המצב לקדמותו (שם).

כיסוי ההוצאות הרפואית הניתן לנפגע תאונת דרכים מצוי בסל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994. אף על פי כן, לעיתים יש פערים מסוימים בין ההוצאות בעין לבין ההחזר שניתן ע"י קופת החולים, בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים וכדו', ולפיכך יש מקום לפיצוי גלובלי, ולו מינורי, בגין הוצאות אלו.

בנסיבות העניין, סביר להניח כי נגרמו לתובעת הוצאות שונות בגין נסיעות לטיפולים, ביקורים רפואיים ובדיקות שעברה, כמו גם היזקקות למשככי כאבים משך תקופה לא מבוטלת, וכן טיפולים אלטרנטיביים. יחד עם זאת, התובעת לא הציגה קבלות. לפיכך, אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הוצאותיה לעבר ולעתיד בסכום של 2,000 ₪.

כאב וסבל

התובעת עתרה בסיכומיה לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 80,000 ₪, זאת משום שלטענתה סבלה סבל רב, המדובר בגפה דומיננטית וכן היא סבלה גם מחבלה בסנטר שהצריכה תפרים.

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי לתובעת נותרה נכות מזערית בזרת יד שמאל ובנסיבות העניין מוצע לה פיצוי בסך של 13,000 ₪.

על פי הפסיקה, בתביעות לפי פקודת הנזיקין, על בית המשפט להעריך את הכאב והסבל בנסיבות המקרה המיוחדות, בהתחשב במהות הפגיעה, שיעור הנכות, הטיפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסיבות הרלוונטיות האחרות, והפיצוי ניתן בדרך אומדן (ראו למשל: ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי (פורסם בנבו) (31,12.1988)).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בנכותה של התובעת, גילה, נסיבות התאונה כפי שפורטו לעיל, וכן הפציעה שנגרמה לה בסנטר והצריכה תפרים, אני מעמידה את שיעור הפיצוי על סך של 25,000 ₪.

סיכום חישוב הנזק

בהתאם למפורט לעיל, נפסקו לתובעת סכומי פיצוי כדלקמן:

הפסדי שכר לעבר 7,000 ₪

הפסדי שכר לעתיד (כולל פנסיה)    50,000 ₪

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד          8,500 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד  2,000 ₪

כאב וסבל                                        25,000 ₪

סך הכל   92,500 ₪

סוף דבר

התביעה מתקבלת.

הנתבעות ישלמו לתובעת פיצוי בסכום של 92,500 ₪, כמפורט לעיל.

לסכום זה יש להוסיף החזר אגרה ששילמה התובעת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד תשלומה ועד התשלום בפועל, וכן החזר התשלום ששילמה התובעת למומחה הרפואי מטעמה בגין חוות דעתו, כנגד קבלה/חשבונית, ובצירוף הפרשי הצמדה ממועד ההוצאה ועד התשלום בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 22,000 ₪.

הסכומים המפורטים לעיל ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ח' אלול תשפ"ב, 04 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.