ת"א 11122-05-13 אדלר ואח' נ' לבנת ואח'

1. ההליך שלפני הוא תביעה בעילה של קיפוח המיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999. עניינה של התביעה בהוצאות שונות בהן נשאו הנתבעות הפורמאליות, חברות שבבעלות התובעים והנתבעים (להלן: "החברות"), בקשר להתדיינות שהתקיימה בין הצדדים בהליך קודם שהתנהל לפני (ה"פ 7250-05-11 ות"א 10221-06-11. להלן: "ההליך הקודם"), ואשר ערעורים הדדיים לגבי הכרעותיי במסגרתו הוגשו לבית המשפט העליון (ע"א 8712/13 וע"א 8714/13. להלן: "הליכי הערעור").

2. בתמצית, טענת התובעים היא שחיוב החברות בהוצאות שונות הנוגעות לניהול ההליך הקודם והליכי הערעור בין השנים 2011 - 2013, אשר הוערכו על ידי התובעים בכ- 11,755,000 ₪ (להלן: "ההוצאות בהן חויבו החברות"), נעשה שלא כדין, וכי הדבר עולה לכדי קיפוח המיעוט. הנתבעים והנתבעות הפורמאליות כפרו בכך, וטענו כי ההליך הקודם והליכי הערעור נוהלו ומנוהלים גם לטובת החברות, ולפיכך בדין נשאו החברות בהוצאות בהן חויבו בגין ההליכים הללו (וזאת למעט סכומים מסוימים בשיעור של כ- 570 אלף ש"ח, שהנתבעים הסכימו כבר בכתב ההגנה ליטול על עצמם).

3. ביום 13.7.2014 התקיים לבקשת הנתבעים והנתבעים הפורמאליים דיון דחוף, בו הודיעו ב"כ הנתבעים והנתבעות הפורמאליות כי "אנחנו מבקשים לסיים את התיק בכך שמבלי להודות בטענה כלשהי שנטענה ע"י התובעים, שי לבנת יטול על עצמו באופן אישי את כל ההוצאות שהוצאו ע"י החברות במסגרת ההליך המשפטי המקורי ע"י כך שירשמו בחשבון החו"ז שלו. אנחנו לא רוצים להיכנס לסכסוך, יש הוצאות שהוצאו ע"י החברות שלא היו חלק מההליך המשפטי. נחייב את חשבון החו"ז את כל מה שנתבע למעט סכומים שגם מר פדלון הודה שהם לא חלק מההליך המשפטי. נמחק את התביעה שכנגד שהוגשה. ובכך יסתיים התיק. לגבי הוצאות המשפט נשאיר לשיקול דעת בית המשפט."

4.ב"כ התובעים מסר בדיון כי הצעת התובעים לסיום ההליך אינה מקובלת על מרשיו, וכי הוא מבקש להגיש טיעונים בכתב בעניין זה. משהוגשו טיעונים אלו, ומשהוגשה גם תשובת הנתבעים והנתבעים הפורמאליים, ולאחר שעיינתי בהם, הגעתי למסקנה כי בשים לב לטיב ההליך, יש מקום להיענות לבקשת הנתבעים, ולאפשר את סיום ההליך, וזאת מהטעמים המפורטים להלן:

א.כאמור, עניינה של התובענה בשאלה האם ניתן היה להשית על החברות את ההוצאות בהן חוייבו, כשטענתם המשפטית של התובעים היא שחוייב החברות בהוצאות הללו מהווה קיפוח המיעוט. מרגע שמר שי לבנת הודיע כי הוא יטול על עצמו את כל ההוצאות שנתבעו (וזאת גם אם קיימת מחלוקת בשאלה אם הן קשורות להליך הקודם), ואף הבהיר כי יטול על עצמו את כל ההוצאות הליכי הערעור (ראו פסקה 17 לתשובת הנתבעים והנתבעים הפורמאליים), תוקן העוול הנטען, והשאלה האם ניתן היה כעניין משפטי לחייב את החברות בהוצאות הללו הפכה לתיאורטית.

ב.ויובהר, בסעיף 191 לחוק החברות נקבע כי סמכותו של בית המשפט במסגרת תביעה שעניינה קיפוח המיעוט היא "לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו". מרגע שבעל השליטה מודיע כי הוא מקבל על עצמו לפעול על פי עמדת המיעוט (וזאת בין אם כתוצאה מהכרה בצדקת טענות המיעוט ובין אם בשל רצונו להימנע מהתדיינות משפטית) ממילא אין עוד צורך במתן הוראות על ידי בית המשפט "לשם הסרת הקיפוח או מניעתו", ומתייתר, במקרה הרגיל, הצורך בהמשך הדיון בתובענה.

ג.כנגד המסקנה האמורה העלו באי כוח התובעים שתי טענות מרכזיות: ראשית, נטען כי הדרך בה מציע מר שי לבנת לזכות את החברות, דהיינו רישום ההוצאה כחוב שלו כלפי החברות (במסגרת כרטיס החו"ז שלו) אינה שקולה להשבת הכספים לחברות; שנית, נטען כי לתובעים אינטרס לגיטימי בהמשך ניהול התובענה, שכן הכרעה שהנתבעים פעלו שלא כדין בעניין ההוצאות בהן חוייבו החברות תסייע להם לזכות בסעד של התמחרות (וזאת בין במסגרת ההליך הקודם והליכי הערעור ובין אם בהליך נפרד).

ככל שהדברים נוגעים לטענה הראשונה, הרי שלא ניתן לחלוק אומנם על כך שהשבת הכספים בעין אינה שקולה, כעניין עקרוני, לחיוב חשבון חו"ז של בעל השליטה (וזאת בשים לב לכך שחשבונות החו"ז של מר שי לבנת יעברו בחלק מהחברות ליתרת חובה בעקבות פעולה זו), הרי שלצורך הסרת הקיפוח במקרה שלפני, די בה. מחד גיסא, לחובת התובעים, בעלי המניות האחרים בחברות, רשומות בחשבונות החו"ז שלהם בחברות יתרות חובה גבוהות, העולות על אלו שירשמו לחובתו של מר לבנת. מאידך גיסא, בקופת החברות סכומים שיכולים לאפשר בנקל איונה של יתרת החובה שתרשם לחובת מר לבנת, אם הצדדים יגיעו להסכמה על חלוקת דיבידנד. בנסיבות מיוחדות אלו, גם דרך ההשבה המוצעת מביאה להסרת הקיפוח הנטען על ידי התובעים. למען הסר ספק יובהר כי חיוב חשבון החו"ז של מר שי לבנת בחברות יראה כחיוב בגין הוצאה פרטית של מר שי לבנת ששולמה על ידי החברות, וכי מר לבנת יהיה חייב בפרעונו על פי דרישת החברות.

הטענה השניה אף היא אינה מצדיקה, בנסיבות המקרה שלפני, את המשך בירור התובענה. אכן, ההתנהלות שבעקבותיה הוגשה התובענה הנוכחית עשויה להוות נדבך נוסף המצדיק מתן סעד של התמחרות, ואולם, נכון לעת הזו, ממילא כבר ניתנה במסגרת ההליך הקודם החלטה בדבר ביצוע התמחרות, וכל עוד לא התקבלה החלטה אחרת במסגרת הליכי הערעור, החלטה זו שרירה ומחייבת. ויובהר, ככל שבית המשפט העליון יסבור כי ההנמקות שניתנו להחלטת ההתמחרות במסגרת ההליך הקודם אינן מספקות, ממילא תהיה הדרך פתוחה לפני התובעים לטעון כי אירועים מאוחרים (ובכללם ההתנהלות בעניין ההוצאות בהן חוייבו החברות) מצדיקים ביצוע התמחרות. ואולם במצב הדברים הנוכחי אינני סבור שיש צורך בניהול "הליך גיבוי" בעניין זה.

ד.התובעים ביקשו כי ככל שהתנגדותם לסיום ההליכים תדחה, יושלם בכל זאת שלב שמיעת ההוכחות בתיק זה. אני מתקשה לראות מהו הבסיס המשפטי לבקשה זו. משמוצה ההליך, והתקבלה מבחינה אופרטיבית עמדתם של התובעים ביחס לנשיאה בהוצאות בהן חוייבו החברות, אין כל בסיס להמשיך בהליך שמיעת ההוכחות בתיק. אכן, התובעים נחקרו ואילו מצהירי הנתבעים טרם נחקרו. ואולם, מתן אפשרות לחקירת מצהירים איננה תכלית המצדיקה המשך הליך של עושק מיעוט שתכליתו הוגשמה.