1.בישיבה מיום 12.4.2015 הודיעו הצדדים כי אין ברצונם להעמיד את התצהירים שהוגשו למבחנן של חקירות נגדיות ואף לא להעיד את המומחה מטעמו של בית-המשפט. הם עתרו למתן פסק-דיןעל יסודו של מלוא החומר שבתיק והוסיפו והשמיעו סיכומים על-פה.
את התובענה יש לקבל, באופן חלקי. ענינה בליקויים, שנפלו בדירת-מגורים במזכרת-בתיה ואותה רכשו התובעים מן הנתבעת ביום 3.1.2006. בסיס להכרעה משיתה חוות-דעתו המקיפה של מומחה בית-המשפט, המהנדס אייל שנהב, שכאמור לא נתערערה בחקירות נגדיות. את רוב-רובו של האמור בה אני מקבל. נותרו לדיון סוגיות ספורות, ובהן אעסוק להלן.
2.עלות התיקונים לתובעים. כנהוג, פרשׂ המומחה מטעם בית-המשפט את עלויות תיקונם של הליקויים בשני מפתחות: עלותם לקבלן מזדמן, שאת שירותיו ישכרו התובעים; והעלות ל"קבלן גדול" כמו הנתבעת, שמטבע הדברים תהא נמוכה יותר בשל היכרותה עם המיזם, היקפי פעולתה ומומחיותה. הקביעה איזה מבין "תעריפים" אלה יש להעדיף נגזרת מן השאלה כלום שמרה הנתבעת על כוחה, שלפי הדין, לתקן בעצמה ליקויים שנתגלו או שמא היא איבדה את אותה אפשרות. ייאמר, ראשית, כי אין מדובר ב"זכות" במובנה הקלאסי, המקים מן העבר האחר חובה לתובעים לאפשר תיקון פיזי באמצעותם של נציגי הנתבעת (ע"א 656/99 דר' בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 14 (השופטת מרים נאור) (2003)). במלים פשוטות, במקום שבו מתנגדים לכך התובעים, לא יאלצם בית-המשפט לאפשר לנתבעת להיכנס אל ביתם ולפעול שם. ברם, אם יימצא כי התובעים לא אפשרו כך לנתבעת למצות את נטל התיקון, תהא המשמעות כספית. בית-המשפט לא יוכל לפסוק לזכותם אלא פיצוי לפי התמחור הנמוך מבין השניים.
לאחר עיון במלוא החומר שבפנַי, מסקנתי היא כי הנתבעת איבדה את כוחה לעתור לביצועם של תיקונים בעצמה. לכך שני אדנים: ראשית, נציגיה כבר ניסו כוחם בתיקונים אלא שהדבר לא העמיד דברים על מכונם; שנית, אני מקבל את גרסת התובעים ולפיה לא התנהלה כלפיהם הנתבעת באורח, המצופה ממנה לאור קיומם של ליקויים בממכר. אם נכונה הנתבעת לנהוג אחרת, היה זה לאחר הגשתו של כתב-התביעה.
בידי הנתבעת, על אף שטענה לכך, לא עלה להוכיח כי בגין מצבה של הדירה ערב הרכישה זכו התובעים בהנחה. הדבר אמנם נרשם בתצהירו של מנהלה הכללי לשעבר, מקס איטח, אלא שהלה לא זכר את פרטיה של ההנחה וכל אסמכתא בכתובים לקיומה של הנחה כזו או לשיעורה לא הוצגה בבית-המשפט.
3.תריס גלילה במטבח וטיב הזיגוג בוויטרינה. מומחה בית-המשפט ציין בחוות-דעתו כי על אף שבמפרט הדירה הופיע תריס גלילה בחלון המטבח, הוא לא הותקן בפועל. מנגד, הוסיף, התובעים ידעו זאת בעת רכישתה של הדירה ובחוזה-המכר הם הסכימו לרכשה כמות שהיא. עֵמדתי היא כי במאזן האינטרסים נדרשת יד התובעים להיות, בענין זה, על העליונה. רכישתה של הדירה כמות שהיא פירושה הוא, גם, רכישתה כמופיע במפרט. תניית "As Is" בחוזים מסוג זה, שצד להם הוא מוכר "חזק" אל מול רוכש מן היישוב, יש לפרש באורח המביא את פער-הכוחות בחשבון. על התובעת לממן את החלפתו של התריס, בסכום שקבע המומחה בחוות-דעתו (600 ש"ח). בנוסף, היות שהנתבעת לא הציגה אישור כי הזכוכית בוויטרינה בטיחותית, יש לחייבה בשיעור שבו נקב מר שנהב בתשובותיו לשאלות ההבהרה (700 ש"ח).
4.חיוב במע"מ ובעלויות פיקוח בגין מרכיבים של פיצוי, להבדיל מתיקון בפועל. המהנדס שנהב קבע, בשני מרכיבים שבדק כי חלף תיקון, שאינו אפשרי בשל מהות הליקויים (סטיות אנכיות ואופקיות בקירות), יש לפצות את התובעים בכסף. פיצוי זה לא נועד, אך מובן, למימון תיקונים שאותם יוכלו התובעים לבצע. כמצוין, הליקויים הם כאלה שתיקונם לא יתאפשר. מטבעו הולך, אפוא, פיצוי זה אחר הפגיעה בתובעים בשל הותרתם של קלקולים אלה על כנם והשלמה עם מגורים במחיצתם. כל מקום יש לקבל את טענתו של בא-כוחה המלומד של הנתבעת ולפיה אין כל היגיון להוסיף על פיצוי זה מס ערך מוסף, המשתלם כנגד רכישתם של שירותי-תיקון; אף לא עלויות בגין פיקוח הנדסי על ביצועם של תיקונים.
5.פער בין סכום התביעה לבין קביעותיו של מומחה בית-המשפט. את סכום הפיצוי העמיד המהנדס שנהב, בחוות-דעתו, על מעט יותר משליש מן הסכום, שלפסיקתו עתרו התובעים במרכיב הליקויים. חוות-דעתו לא נסתרה. התובעים לא תיקנו בעקבותיה את תביעתם, ככוחם לפי תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. פירוש הדבר הוא כי הסכום שבכתב-התביעה הוא מופרז. בלשון עממית, אך מוכרת היטב לעוסקים בתביעות לליקויי-בנייה, התביעה "נופחה". עם מנהג שגור, ונפסד, זה נדרשות הערכאות להתמודד. עמדתי על כך בפרשה אחרת:
"עומד לתובעת לרועץ הפער הניכר בין הסכום, שנתבע במקור בגין ליקויים לבין הסכום שקבע מומחה בית-המשפט בחוות-דעתו. אינני סבור כי הצדק הוא עם עמדת התובעת, ולפיה פער של עד שני-שלישים אינו חורג ממתחם הסבירות. שוב ושוב מטעים בית-משפט זה כי 'ניפוחן' של תובענות, ודורש מנתבעים להתגונן מעבר למתחייב, עלול לעמוד לחובתם של תובעים אפילו יזכו בתביעתם. אך טבעי הוא להביא יסוד זה בחשבונו של אומדן כללי [של שיעור הפיצוי]" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 17026-09-13 שלום נ' האחים אוזן בע"מ, בפסקה הראשונה (פורסם במאגרים, 16.2.2015). ראו עוד ע"א 164/54 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' לבני, פ"ד ט 1107, 1117 (1955); ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433, 436 (1982); ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח, בפסקה העשירית (פורסם באתר הרשות השופטת, 4.1.2000); (ע"א (מחוזי תל אביב) 1815/08 עו"ד וינוגרד נ' שלמה רשת מוסכים ושרותי דרך בע"מ, בפסקה השלישית לפסק-דינו של השופט ישעיהו שנלר (פורסם במאגרים, 25.10.2009); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 25558-03-12 ישראל נ' אזורים בניין 1965 בע"מ (פורסם במאגרים, 15.2.2014); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (שלמה לוין עורך) 545 (1995)).