תת"ע 12033-11-11מדינת ישראל נ' עבד אל כרים סאלח

גזר דין

בשני תיקים אלה הורשע הנאשם בשלוש עבירות של נהיגה בשכרות.

האירוע הראשון הינו מיום 26.9.09 ונכלל במקור בכתב האישום בתיק 2450-01-10, אשר הוגש לבית המשפט בנצרת.

האירוע השני – כתב האישום בתיק 7537-06-10 - הינו מיום 27.3.10. תחילה כפר הנאשם בעבירה זו, אך בהמשך חזר בו וזאת עוד בטרם החלה שמיעת הראיות בתיק.

האירוע השלישי – כתב האישום בתיק 12033-11-11 הינו מיום 3.9.11.

לנוכח הצטברות העבירות דרשה המאשימה עונש של מאסר, פסילה ועונשים נלווים.

הסנגור ציין כי העבירה האחרונה היא מלפני שנתיים וטען כי מאז אותה תקופה חל שינוי אצל הנאשם, אשר הקים משפחה והתרחק מאלכוהול. הסנגור טען כי הנאשם שיתף פעולה עם שירות המבחן והעלה טענות כנגד השירות, אשר קבע כי לא כך הדבר.

ביום 6.9.12 הפניתי את הנאשם לשירות המבחן לקבלת תסקיר בעניינו, לרבות לעניין תלותו באלכוהול. בחודש מאי 2013 התקבלה הודעת שירות המבחן לא הנאשם לא יצר עימם קשר ולא התייצב לפגישות אליהן זומן באמצעות הדואר. עוד ציינה קצינת המבחן כי הנאשם אינו עונה בטלפון אשר מספרו נמסר לפרוטוקול. בהמשך נוצר עם קשר בין הנאשם ושירות המבחן וביום 9.6.13 התקבל תסקיר בעניינו ממנו עלה כי הנאשם לא מעוניין לעבור הליך של אבחון. קצינת המבחן ציינה כי לאור עובדה זאת ולאוטר ריבוי העבירות, היא נמנעת מהמלצה בעניינו.

בדיון בפני מיום 19.6 הצהיר הנאשם כי הוא אכן מעוניין בהליך האבחון וביקש ארכה נוספת להשלמת ההליך מול שירות המבחן. ראיתי לנכון לאפשר לנאשם להשלים את ההליך, וביום 8.9 התקבלה הודעה נוספת משירות המבחן. בהתאם להודעה זו לא התייצב הנאשם לפגישה הראשונה אליה זומן, ליום 13.8. התייצב ביום 23.8, הביע הסכמתו להשתלב בהליך האבחוני, אך לא התייצב לתחילת ההליך ביום 27.8.

בעקבות הודעה זו הגיש הסנגור בקשה נוספת לדחיית הדיון בכדי לאפשר לנאשם להשלים את ההליך. נעתרתי לבקשה, אולם ביום 25.12 התקבלה הודעה נוספת משיורת המבחן לפיה אין שיתוף פעולה מצד הנאשם, לפיכך חוזרת השירות על ההמלצה לענישה מוחשית ומרתיעה.

כאמור לעיל, הסנגור העלה טענות כנגד שירות המבחן וטען כי הנאשם מעוניין היה להשלים את ההליך.

אפשר ומקור התקלה הוא באי הבנה בין הצדדים, אולם לנאשם ניתנו מספר הזדמנויות להשלמת האבחון, אך בסופו של דבר האבחון לא בוצע.

המלצת שירות המבחן היא בגדר המלצה בלבד, בין אם היא לטובת הנאשם ובין אם היא לרעתו. בנסיבות, לא יינתן משקל רב להמלצה, אולם אין להתעלם מהעובדה שהנאשם לא עבר הליך אבחון, אף אם הדבר אינו באשמתו.

מתחם הענישה בנסיבותיו של התיק דנן

בתיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשע"ב – 2012 נקבע כי ככלל, העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו (סעיף 40ב לחוק העונשין התשל"ז 1977, להלן: "החוק"). עקרון זה פורש בפסיקת בית המשפט העליון כעקרון הגמול (ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13)).

פקודת התעבורה קובעת, בסעיף 39א' - עונש פסילה מינימלי לתקופה של 24 חודשים בגין עבירה של נהיגה בזמן שכרות. כמו כן קובע הסעיף עונש מינימלי על עבירה חוזרת של פסילה ל – 4 שנים. סעיף זה אינו חל בעניינו של הנאשם, אשר לא הורשע בעבירה הראשונה בטרם ביצוע העבירה החוזרת, אולם יש בו כדי ללמד על החומרה שמייחס המחוקק לעבירה. עוד קובע סעיף 40א לפקודה כי מי שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות ובעברו שתי הרשעות קודמות בתקופה של עשר שנים, ייפסל רשיונו בגין העבירה השלישית לתקופה של 10 שנים. גם סעיף זה אינו חל בעניינו של הנאשם, אשר כאמור ביצע את כל העבירות בטרם הורשע.

לאחרונה אישר בית המשפט העליון גזר דין של מאסר לתקופה של 12 חודשים על מי שביצע עבירה שלישית של נהיגה בשכרות – רע"פ 7042/13 נעים סולטאן נ' מדינת ישראל. באופן דומה נגזרו על נאשמים עונשים כבדים בגין עבירות חוזרות של נהיגה בשכרות: 4 חודשי מאסר בעפ"ת 6801-09-10 מדינת ישראל נ' יוסף ללוש ו – 12 חודשי מאסר לצד פסילה לשבע שנים בעפ"ת 13111-08-09 לירון גיולה נ' מדינת ישראל.

ניתן לומר, אפוא, כי מתחם הענישה בגין שלוש עבירות של נהיגה בשכרות היא בין מאסר לריצוי בעבודות שירות למאסר לתקופה של 12 חודשים וזאת לצד פסילה לתקופה שבין 4 ל – 8 שנים.

חריגה ממתחם הענישה:

סעיף 40ד(א') מאפשר חריגה ממתחם הענישה בנסיבות מיוחדות, אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם".