תשלום חלקי של שכ"ט עו"ד כשלא הושלמה עסקה

בפנינו ערעור על החלטת ביה"ד הרבני האזורי בירושלים מיום א' בסיון תש"ס, לפיו פסק ביה"ד כלשונו: עם זאת ביה"ד נכנס לפשרה מסוימת כאשר יתכן שהיתה אי הבנה מצד הלקוח, ולאור האמור ביה"ד פוסק כי הנתבע ישלם למשיבה סך 3,000 דולר כולל מע"מ, ודעת המיעוט סך של 3,500 דולר כולל מע"מ.

העובדות הן כדלהלן: המערער רצה לקנות דירה באיזור בית וגן בירושלים. היות והמערער אינו מעורה היטב בקנית דירה וכל הכרוך בה, פנה לעו"ד (להלן המשיבה) ע"מ שתסייע לו בבדיקת החוזה וכל העסקה הכרוכה בתהליך. סוכם ביניהם כי העו"ד תקבל בעד עבודתה זו סך של חצי אחוז מכלל העיסקה, וכיון שהעיסקה עמדה על סך של חצי מליון דולר יוצא ששכרה הוא סך של אלפים וחמש מאות דולר (2,500$).

המשיבה יצרה קשר עם הקבלן. הלה הגיש לה מפרט הדירה וכן חוזה שנוסח ע"י ב"כ הקבלן. המשיבה עשתה כמה תיקונים, השמטות והוספות בחוזה, וכן הדגישה דברים שלדעתה הם לטובת המערער. הגיעו לשלב שהחוזה מסוכם ואף המערער כבר חתם על החוזה והובא לקבלן שיחתום על החוזה. המערער גם נתן הרשאה למשיבה למשוך מחשבונו סך של חמישים אלף דולר בשעת חתימת החוזה ע"י הקבלן.

העיסקא לא יצאה לפועל. המערער טוען שבגלל ב"כ לא יצאה העיסקא, ואילו המשיבה טוענת כי היא עשתה כל המוטל עליה, והיא לא יודעת מה קרה כשנכנסו המערער והקבלן לא בנוכחותה ואז בוטלה העיסקא. היא מבקשת את שכר טרחתה כפי שסוכם ביניהם.

המערער סירב לשלם, והמשיבה הגישה תביעה לביה"ד האיזורי לחייבו בסך מלא של חמשת אלפים דולר בטענה כי היא הסכימה לקבל רק חצי אחוז בגלל יחסי הריעות שיש בין בני התובעת לבין הנתבע שלומדים בישיבה אחת, ולא עלה בדעתה שתגיע למצב זה של עלבונות וביזיונות כפי שכך קרה, ואדעתא דהכי בודאי שלא היתה מסכימה להוריד מהסכום המקובל שהוא אחוז אחד.

המערער הנתבע השיב כי רק בגללה פוצצה העיסקא ולכך לא מגיע לה כלום. וגם הרי לא סיימה את עבודתה והיא צריכה גם להעביר בטאבו.

המשיבה התובעת הדגישה כי במקרה זה לא היה מוטל עליה להעביר הדירה בטאבו כי כידוע וכמקובל כי ב"כ של הקבלן הוא מבצע את ההעברה בספרי הרישום ומכיון שכך היא סיימה כל עבודתה ולכן מגיע לה כל התשלום.

בבואינו להחליט לגופו של הערעור, עלינו להבין את פסק הדין האזורי שפסק ברוב דעות, ובהדגשה שזה פס"ד של פשרה מסויימת כאשר יתכן שהיתה אי הבנה מצד הלקוח.

-2-

ביה"ד לא נימק כלל את סיבת הפסיקה שהחליט לעשות פשרה וכפי הנראה קיבל ביה"ד את תביעת התובעת כי מגיע לה חמשת אלפים דולר אחוז מכלל העיסקה ומשום ספקות כיון שלא בוצעה העיסקה פסק מה שפסק וגם דעת המיעוט כנראה שכך הבין ורק פסק יותר לטובת התובעת וגם מתוך פשרה.

אמנם לנו לא נראה שיש מקום לתביעה של התובעת את הסך של אחוז אחד, אחרי שהיא הודתה בפני ביה"ד וגם בכתבי התביעה בפני ביה"ד האזורי וגם בערעור שכנגד היא כותבת בסעיף 11: כפי שצוין בכתב התביעה הסכימה הח"מ בתחילת טיפולה לקבל את הסכום המופחת של 2,500$ המהווה מחצית משכר הטרחה המינימלי המומלץ לאור יחסי הרעות ששררו בין המשיב לבין בנה ע"כ. ורק היא כותבת: בהסתמך על העובדה ששכרה ישולם לה במועד ללא עיכובים ובהתחמקויות שונות ומשונות, וכי הרי שאין עוד מקום לשכר טרחה המבוסס על יחסי רעות ומן הדין לפסוק שכר טרחה לפחות לפי שכר הטרחה המינימלי המומלץ.

פירוש הדברים. טענותיה במושגים הלכתיים היא כי אדעתא דהכי שיהיה לה בעיות והלבנת פנים לא היתה מסכימה לפחות מהשכר המינימום וזו אומדנא שעל פיה נוכל גם להוציא ממון ולחייב את הנתבע גם ביותר ממה שסוכם ביניהם.

והנה בנקודה זו של אומדנא להוציא ממון מהמוחזק הדבר אינו פשוט כלל וכלל דאיתא במסכת ב"ב דף צ"ג ע"א: שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצידו ואע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה נגחו רב אחא אומר גמל האותר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו ע"כ וכתב רשב"ם שם: דרבנן לא אזלי בתר אומדנא ואפילו ממון המוטל בספק לא הוי לשלומי פלגא דמאן לימא לן שזה הרגו הואיל ואיכא שוורים אחרים ע"כ ורב אחא אומר כ"ו בתר אומדנא אזיל בדיני ממונות ע"כ. ונפסקה ההלכה כתנא קמא דגם בדיני ממונות לא אזלינן בתר חזקה.

וכן פסק הרמב"ם בפרק ח' מנזקי ממון הלכה י"ד וז"ל: שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שיראוהו, אפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים עכ"ל, וכתב המ"מ שם ופירוש מה שכתב רבינו ואפילו גמל האוחר פירוש ואפילו הוא מועד ועוד שאוחר ע"כ.

רואים ברור שדעת הרמב"ם שבשום אומדנא אין מוציאין ממון ורק על פי עדים כשרים אפשר להוציא ממון.

ועיין בשו"ת מהרי"ק שורש קכ"ט שכתב וז"ל:  שאפילו באומדנא רבה כההיא דשמעון בן שטח (סנהדרין דף ט' שאמר אראה בנחמה אם לא ראיתי באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר מכל מקום לא אזלינן בתר אומדנא והוסיף המהרי"ק וכתב: ואין לומר דהיינו דוקא בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו העדה והצילו אבל בדיני ממונות באומדנא רבה כי האי דשמעון בן שטח אזלינן בתרה דאם כן תקשי לך הא דגרסינן בפרק שבועת העדות (דף ל"ד), וכו' אלא ודאי דאין לחלק ומדחזינן דבדיני נפשות לא אזלינן בתר אומדנא, אפילו באומדנא רבה כי האי דשמעון בן שטח שרץ אחר חבירו וכו' ואע"ג דפשיטא שאין לך אומדנא דמוכח גדול מזה הוא הדין בדיני ממונות לרבנן דפליגי עליה דרב אחא והלכתא כוותיהו וכו' עכ"ל.

ולפני כן כתב המהרי"ק: ואם כי כתבת שיש אמתלאות רבות מראות על הענין הלא ידוע הוא שפסקו רב אלפס ורבינו משה מימון והסמ"ג דאין הלכה כרב אחא אלא כרבנן וכו' אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והוא הדין בכל האמתלא שבעולם ואפילו כגון כביוצא דשמעון בן שטח וכו' עכ"ל.

-3-

ועיקר דברי מהרי"ק אלו הביאם בשו"ת הראנ"ח ח"א סימן י"ז ולמד מהם לנדונו וסיים וכתב: נראה לתשובת שאלתינו שכיון שאין עדים בדבר אם כופר שעליה להביא ראיה דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכו' ואף על פי שיש אמתלאות המורות אך בא עליה אין לנו לחייב על ידי האמתלאות וכו' עכ"ל.