א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופטים שנלר, ורדי ולבהר שרון) מיום 15.1.08 בתיק 2170/06 בו נדחה ברוב דעות ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (השופט חאג' יחיא) מיום 29.3.06 בת"א 90545/98, כפי שיפורט להלן. ענייננו במועד התישנותה של תביעה בשל זכות חזרה.
רקע
ב. ביום 3.12.86 היה מעורב המבקש, שרכב על אופנוע ללא ביטוח תקף, בתאונת דרכים בה נפגע אדם נוסף, אותו הרכיב על אופנועו. ביום 7.12.93 שילמה המשיבה - שכנודע היא תאגיד סטטוטורי אשר הוקם לפי פרק ג' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן חוק הפלת"ד), לשם פיצוי זכאים שאין בידם לתבוע מבטח - פיצויים לנפגע במסגרת הסדר ללא שהוגשה תביעה משפטית. ביום 9.9.98 הגישה המשיבה לבית משפט השלום תביעה כנגד המבקש בגין הפיצויים ששילמה. המבקש עתר לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, הנמנית לשיטתו מיום קרות התאונה. הבקשה נדחתה בהחלטת השופט - כתארו אז - שנהב מיום 13.3.05, בה נקבע כי המועד בו נולדה עילת התביעה הוא יום תשלום הפיצויים לנפגע. בפסק הדין (מיום 29.3.06) חזר בית משפט השלום (מפי השופט חאג' יחיא), על קביעה זו והוסיף, כי מכל מקום ידע המבקש על מעורבותה של המשיבה עוד בשנת 1988. עם זאת, קבע בית המשפט כי היה טעם לפגם בכך שהמשיבה לא שיתפה את המבקש במהלכים שקדמו לסילוק תביעת הנפגע, ובכך שהגישה את תביעת השיפוי חמש שנים לאחר תשלום הפיצויים, ולכן חייב את המבקש אך במחצית מהריבית הקבועה בחוק החל מיום הגשת התביעה.
ג. כנגד פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שעיקרו שאלת המועד לתחילת מניינה של תקופת ההתיישנות. השופטים שנלר וורדי (בדעת הרוב) קבעו כי לפי סעיף 9(א) לחוק הפלת"ד, עילת התביעה שביסוד זכות החזרה של המשיבה היא תשלום הפיצויים לניזוק, ולכן יום תשלומם בפועל הוא היום בו החל מירוץ ההתיישנות. עם זאת, הורו השופטים בנסיבות על תשלום סכום הקרן בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה בלבד וללא ריבית. השופטת לבהר-שרון (בדעת מיעוט) סברה, כי מניין שנות ההתיישנות מתחיל ביום בו נודע למשיבה על עילת התביעה, או למצער ביום בו הודיעה כי היא נוטלת עליה את ההתחייבות לפצות את הניזוק בגין פציעתו, וזאת משום הצורך למנוע את התארכותה של תקופת ההתיישנות, וכדי להגן על זכותו של המזיק. מכאן הבקשה דנא.
הטענות בבקשה
ד. לטענת המבקש, מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות בעניין תביעתה של המשיבה הוא יום קרות התאונה, וכך הוא למד מגזירה שוה לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ומההבחנה בין לשונו המפורשת של סעיף 5ז(ב) לחוק הפלת"ד ("לעניין תקופת ההתיישנות... יראו את היום בו שולם או הוחזר תשלום... כיום שבו נולדה עילת התובענה"), ולשונו השותקת של סעיף 9 לחוק לעניין זה (סעיף זה עניינו זכות החזרה, ואין בו נקיבת מועד). עוד נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מביא לתוצאה לפיה תביעות עלולות להתנהל עשרות שנים לאחר קרות המאורע הביטוחי; וכי על המשיבה, כתאגיד ביטוחי שהוקם על פי חוק, חובת תום לב מוגברת - וכי מעשיה לקו בעניין זה.
ה. בתגובת המשיבה (מיום 14.5.08) נטען, כי הבקשה אינה מעוררת שאלה המצדיקה את העיון בה בגלגול שלישי ויש לדחותה גם לגופה - שכן בתביעת שיפוי, להבדיל מתביעת שיבוב, מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום פיצוי הניזוק.
דיון
ו. לאחר העיון אין בידי להיענות לבקשה, משלא מצאתי מקום להתערבות בגלגול שלישי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. דומה כי פסיקתו של בית משפט זה מסווגת ככלל את זכויות החזרה לפי החוקים השונים לתביעות בעלות אופי עצמאי, הקרויות לעיתים קרובות בשם תביעות שיפוי, שמניין תקופת התיישנותן נספר ממועד תשלום הפיצויים לניזוק, לתביעות בעלות אופי סוברוגטיבי (של תחלוף), הקרויות לא אחת תביעותשיבוב, שמניין תקופת התיישנותן נספר ממועד קרות המאורע הנזיקי. כפי שנפרש להלן, אופיה של התביעה לפי סעיף 9 יעיד כי היא תביעה עצמאית, שתקופת התיישנותה נספרת מיום תשלום הפיצויים, הוא מועד היווצרות העילה שבבסיס התביעה. על כך יעידו גם אופיו של סעיף 9 ולשונו של סעיף 5ז, כפי שנקבע בערכאות הקודמות.
ז. (1) כך מורנו סעיף 9(א) לחוק הפלת"ד:
מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:
(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;
(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה.
(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א.
לשונו של הסעיף מבטלת כל זכות חזרה שעמדה למי ששילם פיצויים לפי חוק הפלת"ד מכוחם של חוקים אחרים ("לא תהא לו זכות חזרה"), ומעניקה לו זכות חזרה שכפופה לסייגי הסעיף ("זולת הזכות לחזור על אחד מאלה"). מקורה של זכות זו הוא בסעיף 9 עצמו (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מה' 3, תשס"ה), (להלן אנגלרד) 370).
(2) עוד בשכבר הימים, בע"א 166/59 אפריאט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו(2) 1134 (1961) הבחין בית משפט זה בין תביעות חזרה שונות לפי מידת עצמאותן מתביעת הניזוק המקורית; ראו במיוחד דברי השופט (כתארו אז) זוסמן בעמ' 1144-1145. תביעת חזרה אשר לה מרכיבים משותפים רבים עם תביעת הניזוק היא תביעה סוברוגטיבית - תביעת תחלוף - בה נכנס התובע בנעלי הניזוק ואין לו יותר משהיה בזכות המקורית; כזו, למשל, היא תביעת הביטוח הלאומי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995. תקופת ההתיישנות על תביעה כזו נמנית ממועד קרות המאורע הנזיקי. לדעתי, לא בכדי נקרא שמה לא אחת שיבוב, שבאה היא לקומם עניין למצבו הראשון "נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק" (תהלים כ"ג, ד); וכדברי רש"י שם "רוחי שהופג בצרות ובמנוסה ישובב לקדמותו". ראו גם מילון חדש לאבן-שושן, מה' 9, ערך "שובב" (בתוך "שוב"). מנגד, תביעה בעלת סממנים עצמאיים - המכונה כאמור לא אחת תביעת שיפוי - היא כזו שביסודה עילת תביעה חדשה - תשלום הפיצויים לניזוק. אציין באשר למונח שיפוי, כי הוא (אבן שושן שם) ביטוי מלשון חכמים שמקורו "הקציע, שייף, החליק", ובהשאלה "תיקן מעוות, נתן פיצויים": "המבטל (מזניח) שדה חברו חייב לשפות לו" (ירושלמי בבא מציעא, ה', י'); וכך גם "הבורר צרורות מתוך כרמו של חבירו חייב לשפות לו" (ירושלמי בבא בתרא ו' ט"ו). תקופת ההתיישנות החלה על תביעת השיפוי תחל ביום שבו נולדה העילה החדשה, דהיינו יום תשלום הפיצויים לניזוק (לעיון נוסף ראו רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49 (2003), ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק, פ"ד נז(4) 433 (2001), אנגלרד 424, זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל 74 (1991). נכון כי בפסיקה מוצאים אנו לא אחת אי בהירות בין המונחים שיבוב, שיפוי, תחלוף, החזרה והשבה (ראו ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורת תש"ס-1999 (להלן ריבלין), 378, וכן ראו הערת אנגלרד (עמ' 425 הע' 260)), ודומה כי הדבר טעון הבהרה בפסיקה עתידה; אך היסוד הוא - כך נראה - כאמור מעלה.
ח. תביעתה של קרנית לפי סעיף 9 אינה זהה לתביעתו של מי שניזוק בתאונה, ויסודותיה מובחנים מיסודות התביעה המקורית. ניזוק התובע משתמש ברכב מנועי לפי חוק הפלת"ד נדרש להוכיח את התקיימותם של יסודות סעיף 2 לחוק: שימוש ברכב מנועי, קיומה של תאונת דרכים ונזק גוף שנגרם. לעומת זאת, על מנת שקרנית תהא זכאית לחזרה בגין תשלומים ששילמה לניזוק, מוטל עליה להוכיח לא רק את פגיעתו של הניזוק בתאונת דרכים שבה נעשה שימוש ברכב מנועי, אלא גם את התקיימותו של אחד החריגים המנויים בסעיף 9 עצמו, ויתכן שאף לנסיבות בהן שילמה את הפיצויים תהיינה השלכות על סיווג זכותה, והן יהיו טעונות הוכחה (ראו אנגלרד 379). ברי כי נוכח הלכת אפריאט, זכות זו של מי ששילם פיצויים לפי החוק אינה זכותו של הניזוק שעברה לתובע - היא קרנית במקרה דידן, כי אם זכות חדשה שנולדה עם תשלום הפיצויים. ממילא, המועד ממנו תחושב תקופת ההתיישנות של עילת השיפוי יהא יום התשלום בפועל, הוא היום בו נולדה עילת התביעה, ולא יום התאונה.
ט. עיון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים מלמד, כי גם הלכה למעשה נתפסת זכות החזרה לפי סעיף 9 לחוק כתביעת שיפוי בעלת מקור עצמאי, שתקופת התיישנותה מתחילה ביום תשלום הפיצויים, ולא ביום קרות התאונה (ראו לדוגמא ע"א (ת"א) 205/92 "קרנית", קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ פס"מ תשנ"ה (1), 118 והאסמכתאות שם); דברים דומים ניתן למצוא בדברי המלומד אנגלרד (ראו אנגלרד, 428).
י. (1) לסיווגה של זכות החזרה שבסעיף 9 כזכות שיפוי עצמאית הצדקה גם לאור בחינת אופיו של הסעיף עצמו. בבסיסה של הזכות מצוי יסוד "עונשי" המופנה נגד מי שלא היה זכאי לפיצויים אילו נפגע הוא עצמו בתאונה (ע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות-דרכים נ' צורדקר (טרם פורסם, 18.1.07), אנגלרד, 371, וניתן לכנותו גם "אשם מוסרי" (ריבלין, 388-387)). יסוד "עונשי" זה, ככל שהמדובר בתביעת חזרה של קרנית, נועד "לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח בגין השימוש ברכב או כנגד הפרה חמורה של תנאי הביטוח" (ריבלין, 389); אם יימנע אדם מרכישת ביטוח או אם יפר את תנאיו באופן חמור, יוכל מי ששילם פיצויים לפי החוק לחזור עליו בתביעת שיפוי במסגרת החריגים שבסעיף 9. סיווגה של זכות החזרה כזכות עצמאית משתלב היטב עם אופיו האמור של הסעיף, שכן הארכת תקופת ההתיישנות מגדילה את טווח אכיפתו ואת פוטנציאל מימושו גם במקרים בהם הסדרת הזכויות הראשוניות בסוגיה תימשך זמן רב. בסעיף זה נתן המחוקק ביטוי לצורך בסנקציה חברתית למי שמטיל את עלות נזקים שגרם על הציבור.