בפנינו תביעת האשה לגירושין ולכתובה
הצדדים נשואים כדמו"י מיום ג' סיון תש"ע (16.5.2010) ולהם בת אחת. לבעל אלו נישואין שניים ולאשה נישואין ראשונים. לבעל בת נוספת מנשואיו הקודמים. הצדדים מתדיינים בבית הדין בתביעת האשה לגירושין ולכתובה, כאשר מזונות הילדה והמשמורת נידונו ונפסקו בבית המשפט. לצדדים אין תיק לחלוקת רכוש לא בבית הדין ולא בבית המשפט.
בכתב התביעה שהגישה האשה נכתב כי הצדדים גרו בדירת אמו של הבעל. האשה סבלה מאלימות מילולית ונפשית מצד הבעל, שהילך עליה אימים. לבעל היו התקפי זעם, היה מקלל ושובר חפצים. כשבעה חודשים מיום הנישואין, ביום י"ט טבת תשע"א (26.12.2010), בעקבות מריבה עזבה האשה את בית האם ועברה לגור עם בתם המשותפת אצל דודתה. ביום כ"ג טבת תשע"א (30.12.2010) ביקשה האשה מבית המשפט צו הגנה כנגד הבעל. לדבריה לאחר מכן חזרו הצדדים לחיות יחד בבית אמו של הבעל. אולם שלום בית זה לא החזיק מעמד. וביום ט"ו אייר תשע"א (19.5.2011) לאחר מריבה גירש אותה הבעל מבית אמו. ולאחר מכן עבר הבעל לגור ב**** עם אשה אחרת בשם [א' א']
ביום כ"ו ניסן תשע"ב (20.3.2012) הגישה האשה תביעת גירושין וכתובה כנגד הבעל סך הכתובה 555,000 ₪.
ביום א' תמוז תשע"ב (21.6.2012) התקיים דיון. האשה בקשה להתגרש, וטענה שהם פרודים כשנה. לדבריה, הבעל עזב את הצפון ועבר למרכז לטובת אשה אחרת בשם [א' א']. הבעל לא רצה להתגרש, לדבריו עדיין אוהב את אשתו, אלא שהודה שעבר למרכז בטענה ששם מצא עבודה. הבעל הכחיש שיש לו בת זוג, וטען שהוא שוכר חדר אצל אשה נשואה החיה לצד בעלה, וכל הקשר הוא ידידותי. בית הדין המליץ לצדדים לנהל משא ומתן.
ב"כ הבעל טען כי הצדדים הכירו כשעבדו יחד במסעדה עוד כשהבעל היה נשוי. האשה נסעה אליו לדנמרק כשהבעל היה שם. היא פיתתה אותו ונכנסה להריון לפני הנישואין. לדבריו האישה היא זו שעזבה את הבית והוציאה צו הגנה לא מוצדק כנגד הבעל.
ביום י' סיון תשע"ג (19.5.2013) התקיים דיון נוסף לאחר מספר דחיות. האשה טענה כי לבעל היו התקפי זעם. כשהיה מתרגז, היה שובר חפצים ובסוף גירש אותה מבית אמו. ומאז הוא חי עם אשה אחרת. ב"כ האשה הציג לבית הדין מייל מתאריך 28.8.2012 שבו מודה הבעל שיש לו בת זוג. וכן הציג לבית הדין תמונות של הבעל עם [א' א']. האשה טענה כי לבעל היו קשרים בדנמרק עם אשה נוספת שאינה יהודייה ויש לו בת גם ממנה. עוד טענה כי בערב שבת אחד קיבלה טלפון חסוי ממישהי שהזדהתה כידידה של הבעל וחיפשה אותו. הבעל טען שאינו יודע במי מדובר. הבעל הכחיש גם את הטענה שיש לו קשר עם אישה שאינה יהודייה.
הבעל הודה בחצי פה כי אכן שבר שולחן לאחר מריבה, אם כי לא באותה מריבה שטוענת האשה.
לטענת האשה נכון להיום הבעל עזב את הצפון, ועבר ל**** וגר שם עם אשה נשואה. על טענה זו השיב הבעל שהוא שוכר חדר בבית האשה ולדבריו היא אשה נשואה החיה לצד בעלה.
בית הדין החליט להזמין את [א' א'] לעדות.
ביום ט"ו טבת תשע"ד (18.12.13) התקיים דיון נוסף. [א' א'] לא הופיעה לדיון. הצדדים חזרו על טענותיהם. בית הדין הציע לבעל להיבדק בבדיקת פוליגרף על קשריו עם [א' א']. הבעל הסכים ואף נטל קניין על כך. אולם לאחר כמה ימים הודיע כי הוא מסרב לבדיקת הפוליגרף, ותלה סירובו בכך שגם האשה תיבדק בבדיקה דומה. בית הדין הורה לצדדים להגיש סיכומים.
לסיכומי האשה צורף תסקיר שנערך ע"י שרותי הרווחה *****, לבקשת בית המשפט לענייני משפחה. מהתסקיר עולה כי האשה טענה שלבעל יש בעיה בשליטה עצמית כשהוא כועס הוא צועק ומשליך חפצים, אך שללה אלימות פיזית. גם הבעל הודה שכשהיה כועס היה זורק חפצים, אבל מעולם לא נגע באשה. עוד נכתב כי האשה דרשה גירושין ולא הייתה מוכנה ללכת ליעוץ או טיפול. הבעל טען שהוא אוהב מאוד את האשה, אולם, מבין שלאור חוסר האמון שיש לאשה כלפיו אין מקום לשקם את היחסים. לדברי הבעל לאור המריבות התכופות ביניהם אמו בקשה מהם לעזוב את ביתה.
דיון בתביעת הגירושין
תביעת הגירושין היא של האשה. הצדדים פרודים ממאי 2011 – נכון להיום כשלוש שנים ומחצה. לאור התנהגות הצדדים ואי האמון השורר ביניהם, נראה ששני הצדדים אינם חפצים אחד בשני. ולאור הפירוד הממושך בית הדין קובע כי אין מנוס מגירושין.
ידועים דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים שלום חלק ב' סימן קי"ב שכתב –
"בדרך כלל אני אומר כל שנראה לבית הדין שזמן רב פרודים ואין להם תקנה. אדרבה צריך בהשתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט. כדי שלא יהיו חוטאים וחטאים רבים וכו', וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן את הדין. וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה', ויש עונש מהשמים וכו'. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה. ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם. יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור" עכ"ל.
ידועה גם מחלוקת הדיינים חברי בית הדין הגדול בפירוש דברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל לדעת הגר"א שרמן והגר"ח איזירר אין כונת הגר"ח פלאג'י לכוף לגט אלא עצה טובה לדיינים לעשות הכל כדי להציל את הזוג מאיסורים במצב של פירוד, וחובה על בני הזוג לציית לבית הדין. אולם לדעת הגר"צ בוארון כוונת הגר"ח פלאג'י ברורה וכוונתו לכפייה ממש.
מ"מ לדברי כולם ודאי שעל בית הדין לחייב את הצדדים בגירושין.
דיון בתביעת הכתובה
כשעל בית הדין מוטל להכריע בחיוב הכתובה, כלל בידינו שאם הבעל מבקש לגרש את אשתו הרי שהאשה בחזקה שזכאית לכתובה. שהרי לכך תיקנו לאשה כתובה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. בגמרא כתובות לט: "רבנן סברי טעמא מאי תקנו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעניו להוציאה". אא"כ יוכיח הבעל שהתנהגות האשה אינה מאפשרת חיים משותפים. אולם כשהאשה מבקשת להתגרש, הרי שאינה זכאית לכתובתה, שלכך לא תיקנו לה כתובה. אא"כ תוכיח שהתנהגות הבעל אינה מאפשרת חיים משותפים.
נמצא שעל בית הדין לבחון ולברר מי מבני הזוג גורם לפירוד ולגירושין ובשל מי לא ניתן לקיים חיים משותפים. בנ"ד תביעת הגירושין היא של האשה ועליה מוטל להוכיח שהתנהגותו של הבעל לא אפשרה חיים משותפים.
לאחר שמיעת הצדדים ועיון בתיק מתברר כי לאשה שתי טענות עיקריות. לבעל התקפי הזעם, וחושדת שיש לו יחסים עם נשים אחרות. הבעל הודה בהתקפי הזעם, אולם הכחיש קשר לנשים אחרות.
יחסים עם נשים אחרות
לטענת האשה לבעל היו יחסים עם נשים אחרות. ולהוכחה טענה על אותה שיחת טלפון ממישהי שאמרה שמחפשת את הבעל. הבעל טען שאינו יודע במי מדובר. עוד טענה האשה כי לבעל היו יחסים בדנמרק עם אשה שאינה יהודייה, ונכון להיום הוא גר עם אשה אחרת.
לדעתי אין לאשה הוכחות מספקות על טענותיה אלו. גם אם נאמר שהיה לבעל קשר עם אשה שאינה יהודייה, הרי זה היה בחו"ל לפני חתונתם. גם שיחת הטלפון ממישהי שחיפשה אותו אינה הוכחה מספיקה על קשר קרוב כדי ליתן לבעל דין של רועה זונות. גם טענתה כי לאחר שנפרדו, הבעל עבר לגור עם אשה אחרת בשם [א' א'] אין בה בכדי ליתן לבעל דין של רועה זונות, ולחייבו בכתובה הואיל והאשה לא הוכיחה כי הקשר נעשה בתוך חיי הנישואים.
התקפי זעם
האשה טענה כי לבעל היו התקפי זעם, כשבכל מריבה היה שובר חפצים, הבעל הודה בכך. יש לדון האם התנהגות זו של הבעל דינה כי מי שאי אפשר לחיות במחיצתו.
בתשובת הרשב"א סי' תרצ"ג הובא ברמ"א אה"ע סי' קנ"ד סעיף ג':
"איש שרגיל לכעוס ולהוציא את אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציאה. כי ע"י זה אינו זנה לפעמים, ופורש ממנה מתשמיש יותר מעונתה, והוי כמורד ממזונות ומתשמיש".
בפת"ש ס"ק ח' הביא את דעת השך בספר גבורת אנשים סימן מ"ט שכתב "אין להורות כך למעשה. וגם הדין שכותב הרב, לקוח מתשובת הרשב"א סימן תרצ"ג. ושם לא כתב כן בהחלט, אלא בלשון אפשר. וכ"כ הב"י בשמו. וא"כ פשיטא שלא סמכינן אלישנא דאפשר להוציא אשה מבעלה במקום שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים עכ"ד. וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וז"ל "וכן מי שרגיל לכעוס, ולהוציא את אשתו מביתו, אין כופין אותו להוציא, אע"פ שע"י זה אינו זנה לפעמים, וגם פורש ממנה יותר מעונתה. מיהו יכולים לכופו בשוטים לזונה, או לשמש עמה, או ליתן לה גט. ואין זה נקרא כפיה על הגט רק כדי לקיים שארה ועונתה" עכ"ל. עיין מה שכתבנו לעיל ס"ק ה' בשם הנו"ב."
נמצא שהפת"ש מצודד לסוברים שאין לכפות על גט בבעל שרגיל לכעוס. וממליא אין זו טענה לגירושין מצד האשה.
לדעתי נידון הרשב"א אינו דומה לנ"ד, גם הרשב"א שסובר שכופין את הבעל לגרש, עוסק במקרה שהבעל עצמו מחמת כעסו היה מוציא את האשה מהבית. וממילא אינו עומד בהתחייבויותיו כלפי אשתו. אולם בנ"ד לאור המריבות התכופות, האשה הייתה עוזבת מעצמה את הבית, ולא הבעל היה מוציאה. והאשה לא טענה על חוסר במזונות או בעונה. והואיל וכל דינו של הרשב"א שהבעל הוא הגורם להוציאה ולא נותן מזונותיה, ס"ל לחייבו בגט. משא"כ אם האשה עזבה מעצמה לא דיבר הרשב"א. וממילא עדיין לא מוכח מהרשב"א אם מריבות תכופות בין הצדדים והתקפי זעם של הבעל מהווים עילה לגירושין.
מצד שני, במציאות קשה לחיות לצד אדם שבכל מריבה שובר חפצים צועק ומקלל, גם שאינו פוגע פיזית. התנהגות זו גורמת לצד השני לפחד שמא התנהגות זו תגיע גם לאלימות פיזית. ומעשים בכל יום שנשים העומדות מול תופעה כזו מבקשות צו להרחקה או צו למניעת הטרדה מאיימת. השאיפה הקיימת בין בני זוג לחיות חיים שקטים בכבוד הדדי והערכה אינה עולה בקנה אחד עם התפרצויות זעם. ידוע שאף אלימות מילולית נחשבת כאלימות פיזית לעניין חיוב בגט ובכתובה וכ"ש שיש לשייך לקטגוריה זו גם התקפי זעם.
אולם לדעתי מכיוון שעיקר המריבות בין הצדדים היו על רקע חשדותיה של האשה כי לבעל קשרים עם נשים אחרות, העובדה שגם לאחר המריבות והתפרצויות הזעם של הבעל חזרו הצדדים לחיות יחד, מלמדת שהאשה לא הייתה מרגישה מאוימת, שא"כ לא הייתה חוזרת לבעל. נמצא שעיקר סיבת המריבות והפירוד נעשה בעקבות חשדותיה של האשה. והואיל ועל טענות אילו לא הביאה האשה הוכחות מספקות, הרי שאין כאן עילה לגירושין ומילא א"א לחייב את הבעל הכתובה.
כששני הצדדים מעוניינים בגירושין
אחר מחשבה ועיון בתיק, מסתבר ששני הצדדים מעוניינים בגירושין. גם הבעל שטען בבית הדין שעדיין אוהב את האשה ולא רוצה להתגרש, ברור שאומר כן מן השפה ולחוץ, או שמא כך לימדוהו לומר. העובדה שעזב את הצפון ועבר למרכז מלמד על כך אלף מונים. ואף הוא עצמו אמר לשירותי הרווחה כי לאור המצב הקיים, אין מקום לחיים משותפים.
במקרה ששני הצדדים רוצים בגירושין נחלקו דיינים האם לחייב את הבעל בכתובה. הרב הרצברג אב"ד **** סובר. שאשה הדורשת גט מבעלה והבעל מסכים להתגרש אין לאשה תוספת כתובה. תיק 474818/6 הובא גם בפד"ר כ"ב עמ' 89. שם נכתב שמתקנת חז"ל תיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"כ היכן שהיא מבקשת להתגרש, אין לה זכות לתבוע כתובה. כיון שאין הוא מוציא אותה אלא היא יוצאת מעצמה. ע"ע שפלפל בגמ' ובראשונים וצותת לרבנו ירוחם משרים נתיב כ"ג הלכה ח'. ולחזון איש הלכות כתובות סי' ס"ט ס"ק ד'. שמשמע מדבריהם שהיכן שהאשה תובעת גירושין ואין לה טענות מספקות לחיוב הבעל בגט והבעל מסכים להתגרש אין לאשה תוספת כתובה.
אולם בשורת הדין כרך ו' עמ' רפ"א–רצ"ג כתב הרב יצחק שמואל גמזו שליט"א אב"ד **** בנידון זה. שהבעל חייב בכתובה ובתוספת כתובה. ע"ש שדחה את דברי הרב הרצברג שליט"א וס"ל שרבנו ירוחם והחזון איש דברו בטוענת מאיס עלי שכופין הבעל לגרש אחרי שנה ולכן פטור הבעל מתוספת כתובה. אבל כל עוד ולא הכריזו על האשה כמורדת אע"פ שהיא תובעת הגירושין הואיל והבעל מסכים להתגרש חייב הבעל בתוספת כתובה גם כשאין לאשה טענות המספקות לחיוב בגט. וחזר על דבריו בשורת הדין כרך י"ב.
גם בשורת הדין כרך י"א עמ' ר"מ מאמר מאת הרב דוד לבנון שליט"א בעניין תשלום כתובה כשהאשה תובעת גירושין והבעל מסכים. כתב שהבעל חייב בכתובה. והוכיח מדברי הרא"ש כלל מ"ג סימן י"ב בתובעת גירושין וטוענת שאין לבעל גבורת אנשים והבעל מכחישה. שאם נאות הבעל לגרש חייב בכתובה, שנחשב כמי שגירש מעצמו. עוד הביא את רבנו ירוחם נתיב כ"ג חלק ח' שכתב אם שניהם מורדים זה על זה כופין את הבעל לגרש לאחר י"ב חודש. משמע שאם בית הדין לא דן את האשה כמורדת להפסידה כתובתה הרי שיש לה תוספת כתובה.
הגורם לפירוד
מעיון בתיק ובתסקיר שירותי הרווחה **** עולה תמונה. כי לאחר המריבה האחרונה ולאחר שאמו של הבעל ביקשה מהצדדים לפנות את הדירה, הודיע הבעל לאשה כי לדעתו אין הם יכולים להמשיך לחיות יחד. ואז עשה מעשה ועזב את הבית ועבר לגור במרכז. נמצא שבעצם מעשהו של הבעל שעבר למרכז פירק את הבית ובעצם הבעל הוא הגורם המכריע בפירוד הצדדים. ואם נכונים דברינו הרי שיש לאשה מקום לתבוע כתובה.
מגורים עם אשה סמוך לפירוד
בנוסף, לדעתי, העובדה שמיד לאחר הפירוד עבר הבעל לגור עם אשה נשואה הפרודה מבעלה ונמצאת בהליכי גירושין, מרמזת על קשר קודם. אף שאין לאשה הוכחות לכך, מ"מ המעבר הסמוך מהווה רגליים לדבר. טענת הבעל כי הוא היה שוכר חדר בביתה של האשה ולדבריו אותה אשה נשואה וחיה לצד בעלה, אינם מתקבלת על דעת בית הדין. קשה לקבל את דברי הבעל, כי שכר חדר בדירה של האשה כשידוע לבית הדין כי האשה [א' א'] הייתה פרודה מבעלה בזמן הזה. ואם כך הם הדברים הרי שיש מקום לחייב את הבעל בכתובה.
בדיקת פוליגרף
בית הדין הציע לבעל להיבדק בבדיקת פוליגרף על יחסיו עם [א' א']. הבעל הסכים ואף נטל קניין על כך. אולם לאחר מכן חזר בו. לכאורה סירובו של הבעל להיבדק בבדיקת פוליגרף היא הוכחה לטענת האשה ויש כאן רגליים לדבר, ולכן אינו רוצה להיבדק בבדיקת הפוליגרף.
עיין בתיק 562959/1 בית הדין **** שדנו בנידון זה לדעת הרוב המסרב לבדיקת פוליגרף יש בזה רגליים לדבר וכך כתבו בהחלטה. "והנה כל מי שעיניו פקוחות רואה בעליל שהאשה מסרבת לעבור את הבדיקה כי היא חוששת שמא יתגלה מה שהיא מעוניינת להסתיר. ונראה שיש רגליים לדבר לטיעוני הבעל שהאשה זינתה תחתיו ובכגון דא כבר פסק הפ"ת באהע"ז סי' ע"ז ס"ב שהבעל אינו מחויב במזונותיה ובמדורה. יתרה מזאת לפי מה שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ק"ז שצריך הנתבע להשיב לכל השאלות שנשאל ע"י ביה"ד ואם אינו רוצה להשיב על זה ועל כיוצ"ב נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא התברר הוא כובש דבריו, יעשה הדיין כאילו השיב, ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור" וכו'. אומנם על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול בהרכב הרב שרמן הרב חשאי והרב אלגרבלי שקבלו את הערעור ודחו סברה זו וכתבו שסירוב לבדיקת פוליגרף אין בו בכדי לחייב את הצד שמתנגד בגירושין ודברי הרא"ש נאמרו רק בתביעות ממוניות ולא ביחס לבירור של בית הדין בתביעות לחיוב בגט.
נד"ד עוסק בבעל המסרב לבדיקת פוליגרף ובחיוב כתובה שהיא תביעה ממונית. ייתכן שגם הרב שרמן וחברי בית הדין הגדול יודו שסירוב לבדיקת פוליגרף בנדון דידן יש בו משום רגלים לדבר.
סכום הכתובה
סכום הכתובה 555,000 ₪ סכום זה בדרך כלל נכתב לסגולה כנגד עין הרע או לכבוד ואין בו בכדי התחייבות של ממש. עיין בתחומין י"ח ותחומין י"ט ובספרו של הרב שלמה דיכובסקי שליט"א חבר בית הדין הגדול (בדימוס) לב שומע לשלמה חלק א' סימן א' הכתובה, בעניין כתובה מוגזמת שאין לחייב את הבעל בכל הסכום אלא בסכום ריאלי. אף שיש הסוברים שכתובה מוגזמת הינה כתובה מסך מיליון ₪ ומעלה. אולם אין זה מסמרות קבועים. אלא יש לראות ולבחון את יכולת הצדדים. בנ"ד הבעל אינו אדם אמיד. לצדדים לא הייתה דירה משלהם או כל רכוש אחר ואף לא עבודה מסודרת לכל אחד מהם. ואחד הגורמים לגירושין הוא חוסר יכולת כלכלית. נמצא אף שהבעל התחייב בשעת החופה לסך הנ"ל מ"מ סך זה רחוק ממנו שבע רקיעים.
לאור הנסיבות הקיימות בנ"ד ומאחר והצדדים נתנו לבית הדין שיקול דעת בעניין גובה הכתובה ולאחר התייעצות עם ידידי חברי בית הדין. בית הדין קובע כי יש להעמיד את סכום הכתובה על סך ראלי ולחייב את הבעל בסך של 180,000 ₪.
הרב אייל יוסף
ראיתי מה שכתב ידידי הרב הדיין אייל יוסף שליט"א ומצטרף לדבריו.
יש להוסיף שהבעל לא דיבר אמת בעניין האשה הזרה בהיותה נשואה. לדבריו התגורר בבית האשה ובעלה, ושכר חדר מהם. בפני בית הדין הוצגו תמונות שהוא עם האשה הזרה וילדיה בבילוי ולדבריו כל זה בידיעת בעלה של האשה הזרה, עוד טען שגם הבעל התגורר עימם בבית. דברים אלו תמוהים ומוזרים, האם חשב הבעל וב"כ שבבית הדין "שוטים" עסקינן להעלות דברים אלו, וכפי שכתב הרב אייל יוסף. ידוע לבית הדין שהאשה הייתה חיה בפירוד מבעלה ומתגוררת לבדה, ובן זוגה הוא הבעל דידן. בית הדין זימן את האשה הזרה לבית הדין למתן עדות אך לא הופיעה, כמו כן סירב הבעל לבדיקת הפוליגרף על אף שהסכים וקיבל זאת בקניין. המורם מכל שאכן הבעל היה במערכת יחסים עם אשה זרה עוד קודם עזיבת האשה את הבית.
הרב דניאל אדרי – אב"ד
אני מצטרף למסקנות.
הרב דוד בר שלטון
מסקנות
א. על הצדדים להתגרש.
ב. על הצדדים לפתוח תיק לבירור שמות ולסידור גט.
ג. הבעל חייב בכתובת אשתו בסך 180,000 ₪.
ד. הבעל יגיש לבית הדין הצעת תשלומים עבור הכתובה.
מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"ב בשבט התשע"ה (11/02/2015).
הרב דניאל אדרי – אב"ד הרב אייל יוסף הרב דוד בר שלטון