פס"ד בתביעת חמות לפינוי כלתה מדירתה

התביעה המונחת לפניי הינה תביעה לפינוי שהגישה התובעת כנגד הנתבעת-כלתה, מדירת מגורים בבעלות התובעת, ואשר בה מתגוררים הנתבעת וילדי הצדדים.

רקע

1. התובעת הינה הבעלים של דירה ברחוב XXXXX , הידועה כדירה בגוש XXX חלקה XX תת חלקה XX ( להלן-"הדירה"). 

2. בנה של התובעת (להלן-"הבן"; "הבעל") והנתבעת התגוררו בדירה מאז שנת 2009, ולאחר שהבן עזב את הדירה, מתגוררת הנתבעת בדירה יחד עם ילדיה - נכדיה של התובעת. 

3. בין הנתבעת לבין הבן מתנהלים הליכים משפטיים בבית משפט זה ובבית הדין הרבני.   

4. התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום, ולאחר שהתברר שמדובר בבני משפחה, התובענה הועברה לבית משפט זה.

5. ביום 30.10.25 התקיים קד"מ. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה ובית המשפט אפשר לה להגיש הגנתה.

6. ביום 23.11.26 הוגש כתב הגנה וביום 8.1.26 התקיים קד"מ נוסף. במועד זה נעשה ניסיון להגיע להסכמות, אך הנתבעת טענה שיש להמתין לסיום ההליך בין הנתבעת לבעל ולאחר מכן לדון בתביעה זו.

7. הצדדים לא הגיעו להסכמה ונקבע מועד להוכחות ליום 6.5.26. במועד זה נחקרו הצדדים ולאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם בע"פ.

    

   טענות התובעת בתמצית 

8. התובעת, כבעלים של הדירה, השכירה את הדירה  לבן ולנתבעת  בהסכם שכירות בלתי מוגנת.  

9. בין התובעת לבן נחתם הסכם שכירות, אשר הסתיים ביום 1.1.23  

10. בנה של התובעת והנתבעת נפרדו, ולאחר הפרידה דרשה התובעת מהנתבעת לפנות את הדירה ולהשיבה לה, אך הנתבעת מסרבת.

11. הנתבעת נותרה להתגורר בדירה, מסרבת לפנותה ולא משלמת בגינה דמי שכירות כלשהם.

12. הדירה מהווה כ"פנסיה" של התובעת והיא נזקקת לדמי השכירות. התובעת לא מעוניינת להיות בקשר כלכלי כלשהו עם הנתבעת ולא מעוניינת להשכיר לה את הדירה.

13. התובעת עתרה לצו פינוי המורה לנתבעת לפנות את הדירה לאלתר, ולהשיב לתובעת את החזקה בה.  עוד עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בהוצאות שלא יפחתו מסך של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ. 

     

    טענות הנתבעת בתמצית

14. הנתבעת מפרטת על הקשר שבינה לבין הבעל, על נישואיה, ועל הסבל שהבעל גרם לה. לטענתה מיד לאחר נישואיהם בשנת 2009 הם עברו להתגורר בדירה. 

15. הדירה לא הייתה ראויה למגורים והנתבעת ובעלה שיפצו את הדירה. השיפוץ כלל החלפת צנרת, ריצוף, מקלחות וכן טיפלו בנזקי רטיבות שנגרמו מהדירה למקלט.

16. הנתבעת והבעל נהגו מנהג בעלים בדירה והתובעת שבה ואמרה שהדירה שייכת להם.

17. לאחר שנולדו ילדים, התובעת אף הציעה להם להשכיר את הדירה, ובדמי השכירות לשכור דירה מרווחת יותר.

18. בין הנתבעת לבעלה החלו הליכי גירושין בין היתר משום שהנתבעת סבלה מאלימות מצדו.

19. תביעה זו נולדה מתוך נקמה מצד בעלה של הנתבעת לאחר שהנתבעת החלה בהליכי גירושין.

20. הנתבעת טוענת לשיתוף ספציפי בדירה. לטענתה ההשקעות בדירה, נישואין ארוכים והצהרת התובעת כי הדירה של הנתבעת ובעלה הינם "דבר מה נוסף", ולכן היא זכאית להיות הבעלים של הדירה. בנוסף טוענת שהיא ובעלה קיבלו מהתובעת רישיון במקרקעין, קרי זכות שימוש שאינה ניתנת לביטול.

21. הנתבעת וילדיה זכאים למדור שקט ושליו, והיא זכאית להתגורר בדירה מכוח רישיון בלתי הדיר, או לחילופין לפיצוי משמעותי בגין ביטולו.

22. טובת הקטינים ומדורם הוא שיקול מכריע ואין להורות על פינוי הדירה, כל עוד לא נמצא סידור מגורים חלופי.

23. יצוין שבדיון ההוכחות הודיעה הנתבעת שהיא מסכימה לפנות את הדירה, וזאת רק בתום ההליכים בינה ובין הבעל.

     

    השאלה העומדת להכרעה

    האם התובעת זכאית לבטל את הרישיון שהעניקה לנתבעת ובעלה להתגורר בדירה וככל והתשובה חיובית מהם התנאים לפינוי הנתבעת מהדירה.

     

    דיון והכרעה

24. בטרם אדון בטענות הצדדים לגופם, אתייחס לטענת הנתבעת לשיתוף ספציפי. טענה זו אינה במישור היחסים בינה לבין התובעת. ככל שהיה מדובר בדירה השייכת לבעל היה מקום לדון בטענה זו, אך משהדירה שייכת לתובעת ולא לבן, דינה של טענה זו להידחות.

    בנוסף דין הטענה להידחות אף מן הטעם שהנתבעת לא עמדה על טענתה זו עת הסכימה לפינוי לאחר סיום הליכי הגירושין בינה ובין הבן, משמע זנחה אותה.

    כך אף באשר לטענה למדור שקט ושליו. טענה זו הינה במישור היחסים בין בני זוג, ולא בין הנתבעת לחמותה-התובעת וע"כ אף טענה זו דינה להידחות.

25. הנתבעת לא הייתה מיוצגת, טענה טענותיה, ולא תמיד על ביסוס משפטי. בית המשפט אינו יכול להתעלם מטענה שהועלתה ע"י הנתבעת ולא נסתרה ואף קיבלה אישור מן התובעת. בית המשפט רשאי לבססה מן הבחינה המשפטית, גם אם לא נטענה באופן מפורש ע"י הנתבעת, מבלי לחרוג כמובן מיריעת המחלוקת. הטענה היא שהתובעת העניקה לנתבעת ובעלה רישיון למגורים.

    בע"א 8845/12, 8847/12 (וערעור שכנגד) זאב רום נ' גד זאבי, [פורסם בנבו] מחדד בית המשפט העליון את הכללים בעניין גדרותיו של ההליך האזרחי. בין היתר מובהר שם, כי "תכלית הכללים שנקבעו בעניין זה ע"י המחוקק והפרשנות שניתנה להם בפסיקה, היא להסדיר באופן הוגן ויעיל את האינטרסים בין הצדדים השונים להליך, ובראשם התובע והנתבע, עת מושכלות יסוד הן כי יש לאפשר לנתבע הזדמנות הוגנת להיערך על מנת להתגונן מפני הטענות המופנות כנגדו, וכי בית המשפט מכריע בפלוגתאות שהניחו בפניו הצדדים. בתוך כך נתון לבית המשפט כר פעולה מסוים, למשל מקום בו העובדות הוכחו, הפלוגתאות הובהרו והסעדים הוצגו, או אז רשאי הוא לחזק טענה ולבססה מן הבחינה המשפטית, גם אם לא נטענה ע"י הצדדים או מי מהם, מבלי לחרוג, כמובן, מיריעת המחלוקת".

    ר' גם תמ"ש (שלום אש') 13441-09-15 פלוני נ' אלמוני (נבו 5.5.2020)‏‏ שם קבע בית המשפט שאין לנקוט בגישה נוקשה ובמילותיו: "לפיכך ולטעמי, אין מקום לנקוט בגישה נוקשה ומחמירה בכל הנוגע לאופן בו הוכתרה התביעה ולאופן בו נוסחה. וודאי לא שעה שלבית משפט זה, מעצם טיבו, מסורה הסמכות לנהוג בגמישות ולסטות מכללי הפרוצדורה למען עשיית הצדק (סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995."

    אשר ע"כ אדון בטענת הרישיון שניתן והזכות לבטלו.

     

    רישיון האם הדיר או לא.

26. רישיון במקרקעין הוא היתר להחזקה ולשימוש במקרקעין של אחר או היתר לשימוש בלבד. הרישיון יכול להיות בתמורה או ללא תמורה; הוא יכול להיות לתקופה מוגדרת מראש או ללא הגבלת זמן.

27. מוסד 'הרישיון במקרקעין' האנגלי נקלט בשלמותו במשפט המקומי בסוף שנות הארבעים. בתי המשפט עיצבו את ה'רישיון הישראלי', על ענפיו השונים, על־פי המודל האנגלי: "(הרשות) אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: "רשות חוזית"), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תילמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: "רשות גרידא")" ראו: נ' זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, עמ' 24 (תשנ"ה).

28. לרשות השימוש במקרקעין פנים וצורות מספר - אפשר שהרשות תהא "רשות חוזית" ואפשר שתהא "רשות גרידא". רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר להחזיק או להתגורר במקרקעין שלו יכול שתהא מעוגנת בחוזה ומתוך כך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין. זכות מעין זו, היקפה וסייגיה יבחנו לאור דיני החיובים השונים, למשל חוק המתנה, התשכ"ח-1968.

    מן העבר האחר, אפשר שהרשות שתינתן תהא בגדר "רשות גרידא" בלבד, הניתנת כביטוי של רצון טוב, מבלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין (ראו למשל: רע"א 1156/02 עבד אל סלם חיר ואח' נ' אלון לידאי [פורסם בנבו] (2003); תמ"ש (נצרת) 1280/05 מ' א' נ' ס' א' [פורסם בנבו]).

29. רשות במקרקעין אינה מותנית בהסכם מפורש ודי שניתן יהא להסיק מהתנהגות בעלי המקרקעין כי הסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם. במציאות החיים יוצרת עובדה זו במקרים רבים קושי בפרשנות ההבחנה בין השתיים: האם מדובר ברשות חוזית פרי הסכמה של שני הצדדים או שמא מדובר ברשות גרידא. הבחנה זו, כאמור, אינה פשוטה כלל ועיקר (ראו למשל: בג"צ 45/71 קרושבסקי נ' ראש העיר חברי המועצה ותושבי העיר תל אביב יפו, פ"ד כה(1) 792; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסה ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210).

    בתמ"ש (שלום אש') 13441-09-15 פלוני נ' אלמוני (נבו 5.5.2020)) נקבע: "על דרך הכלל, על מנת שהרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הפסיקה הבחינה בין הרשאה שניתנה בתמורה, הניתנת לביטול בכפוף להוראות הדין, לבין הרשאה שניתנה ללא תמורה הניתנת לביטול לרוב "כהרף עין" לפי רצונו של המרשה. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד תיעשה בזהירות רבה, שהרי משמעותה היא שלילת האפשרות מידי בעלים לממש את זכותם הקניינית.

     

    מן הכלל אל הפרט

    הבעלות על הדירה

30. הצדדים אינם חלוקים שהתובעת הינה הבעלים של הדירה.

31. הנתבעת טענה בדיון שהתקיים ביום 30.10.25 "שהבית הוא שלנו" (שלה ושל בעלה ד.ש), ר' עמ' 3 ש' 2. היא הציגה נסח ממנו לטענתה עולה שהדירה שייכת לש' (בעלה). ב"כ התובעת הציג בדיון נסח מעודכן ממנו עולה שהתובעת היא הבעלים. הנתבעת בסופו של דבר זנחה טענתה זו.

32. הנתבעת בכתב הגנתה בסעיף 16 מציינת שבעלה העביר לתובעת את הדירה בשנת 2010- ללא תמורה ואם כך סותרת היא טענתה שהדירה שלה ושל הבן.

33. הנתבעת טענה שזהו הבית שלה ושל בעלה , והם נהגו בדירה מנהג בעלים (ס' 5 לכתב ההגנה). הנתבעת לא הוכיחה זאת, ההפך הוא הנכון הנתבעת בעצמה מציינת שאמרה לבעלה שצריך לתת לתובעת משהו. הנתבעת העידה שהיא הציעה תשלום תמורת המגורים "אני הצעתי לשלם לה" (ר' פרוטוקול מיום 8.1.26 עמ' 5 ש-9, פרוטוקול מיום 6.5.25 עמ' 20 ש' 35). המסקנה היא שמי שמציע לשלם תמורה כלשהי, ברור שאינו רואה בדירה כדירתו.

34. זאת ועוד, הנתבעת עצמה מסכימה לפנות את הדירה, אך מבקשת לכרוך זאת בסיום ההליכים בינה ובין בעלה (בנה של התובעת) פרוטוקול מיום 8.1.26 עמ' 5 ש' 14-15. מכאן המסקנה, שהתובעת הינה הבעלים של הדירה, הן מבחינה רישומית והן מדברי הנתבעת עצמה.

     

    זכות השימוש בדירה-מתן רישיון

35. התובעת התירה לצדדים להתגורר בדירה משנת 2009 ולאחר שבין הנתבעת ובעלה –בנה של התובעת פרץ סכסוך (בשנת 2025), היא דרשה מהנתבעת לפנות את הדירה. (פרוטוקול דיון הוכחות עמ' 7 ש' 30).

    לדבריה: "נתתי להם לגור, נכון מתוך דאגה ממקום של אכפתיות אבל לא האמנתי שתובילי אותי למקם הזה לא האמנתי" (עמ' 8 ש' 1-2).

    השתכנעתי שהתובעת העניקה רשות לנתבעת- ובעלה להתגורר בדירה מתוך כוונה לסייע לבנה וכלתה מתוך מחשבה שהנישואין בר קיימא, וכשהתעורר משבר היא חפצה להפסיק את ההרשאה.

    השאלה הבאה, האם התובעת רשאית לחזור בה מהענקת הרישיון ובאלו תנאים

36. מהעדויות עולה, כי בעת מתן ההרשאה לנתבעת ולבעלה לגור בדירה, הוענק להם רישיון במקרקעין ע"י התובעת, אשר אינו תחום בזמן וללא תמורה.

37. הולדת הרישיון מקורה בקשרי המשפחה שהיו בין בנה של התובעת לבין הנתבעת. הנתבעת עצמה מכירה בזכות התובעת לבטל את הרישיון, אך מבקשת לעכב זאת עד לסיום ההליכים שבינה לבין בעלה. הנתבעת חפצה להשתמש בתובעת כ"בת ערובה" להליכים בינה ובין בעלה. התובעת אינה אמורה לשמש כ"בת ערובה" וכמי שהעניקה את הרישיון זכאית היא לבטלו.

38. התובעת חפצה להפסיק את הרשות והיא זכאית לעשות זאת. לתובעת הזכות להפסיק את הרישיון ולחזור בה נוכח שינוי הנסיבות והסכסוך שבין הנתבעת לבין הבעל ובעקבותיו הסכסוך בין התובעת לנתבעת.

    הענקת רשות המגורים הייתה בכפוף לתנאי מכללא שקשרי המשפחה יוותרו על כנם, וכשהחלו המריבות בין הנתבעת לבין בנה של התובעת דורשת התובעת מהנתבעת שתפנה את הדירה והיא זכאית לכך.

    תוצאות ההחזרה מביטול הרישיון

39. ברע"א 1156/02עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי, נז(3) 943 (2003)‏‏ נקבע לעניין פיצוי בר הרשות "הלכה פסוקה מקדמת דנא כי אין סמוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. ויש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר... ולא מכל דין אחר" (דברי השופט ח' כהן בע"א 160/62 לוי נ' עירית תל-אביב-יפו [1], בעמ' 1780). מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר-הרשות בנכס והשבחתו"

40. הנתבעת לא טענה במפורש שהיא זכאית לפיצוי, אך טענה להשבחת הנכס. לדבריה היא ובעלה ביצעו השקעות כספיות. היא לא הגישה תביעה ואף בכתב הגנתה, לא הציגה ראיות להשקעות אלה. בסעיף 4 לכתב ההגנה טענה להחלפת מקלחות, צנרת, ריצוף, פרקט בחדרים, חיפוי קיר בסלון, הוספת גדר, הרחבת הדירה ושינוי פנימי של חדרי הדירה, אך לא הוצגו עלויות.

41. התובעת אישרה שהנתבע ובעלה שיפצו את הדירה, אך לטענתה זה היה מרצונם ולרווחתם ורווחת נכדיה. (ר' פרוטוקול מיום 5.6.26 עמ' 13 ש' 6)

    בין היתר היא נשאלה על המבנה שהתווסף, ותשובתה שנעשה ע"מ למנוע צפיפות יתר לנכדים. עמ' 14 ש' 10,11) .

    התובעת מאשרת שנעשו שיפוצים והרחבה בדירה.

    בפסיקה אשר צוטטה לעיל נקבע שיש לפצות את מקבל הרישיון בגין השבחה בלבד.

    בענייננו כאמור לא הוצגו ראיות מהי ההשבחה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהיא ובעלה השקיעו כ- 200,000 ₪. בחקירתה טענה לסכום גבוה יותר כ- 500,000 ₪. וכאמור אין כל תביעה ואף בכתב ההגנה אין פירוט ואין הסבר לשינוי בסכומים.

42. הנתבעת לא הגישה תביעה להשבה לא הביאה עדים לתמוך בטענותיה ובסכומים שהיא ציינה, ולא הוצגו ראיות ואסמכתאות להשבחה, משכך לא ניתן להידרש לכך בתביעה זו.

43. הנתבעת טענה שהיא מוכנה לשאת במחצית דמי השכירות ואילו בעלה אמור לשלם את המחצית השנייה (עמ' 16 ש 1-9). לשיטתה, היא מסכימה לשלם דמי שכירות ראויים. ואף התובעת צרפה הסכם שכירות בו דמי השכירות הם בשיעור 4,500 ₪, אך גם לכך איני יכול להידרש בתביעה זו משום שאין כל תביעה לדמי שכירות לפניי.

     

     

    סיכום

44. העולה מן המקובץ הוא איפה כדלקמן:

    1. התובעת רשאית לבטל רישיון מגורים שניתן לכלתה- הנתבעת, גם אם הרישיון ניתן ללא תמורה וללא הגבלת זמן. איני נדרש לעניין ההשבחה ולא לעניין דמי השכירות שהנתבעת ציינה שהיא מוכנה לשלם משום שאין לפניי תביעות בסוגיות אלה.

    2. תביעת הפינוי מתקבלת, כך שניתן צו פינוי של הנתבעת מן הדירה וזאת עד ליום 1.10.27

    3. נוכח התוצאה אליה הגעתי, בה התביעה מתקבלת אני מחייב את הנתבעת בסכום של 7,500 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד.

    4. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

    5. תואיל המזכירות לסגור את התיק.

        

        

       ניתן היום, י"ד אב תשפ"ו, 28 יולי 2026, בהעדר הצדדים.