פס"ד בתביעה למתן פסק דין הצהרתי לעניין בעלות בנכסי מקרקעין, ולחלופין מתן סעד כספי

בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי לעניין בעלות בנכסי מקרקעין הרשומים על שם הנתבע, שלטענת התובע נרכשו מכספיו שלו. לחילופין, מתן סעד כספי להשבת כספי התובע.

רקע כללי:

1. הצדדים להליך אחים, בניו של המנוח ***** ז"ל, שהלך לבית עולמו ביום 18.**.** (להלן: "המנוח").

    

2. המנוח הותיר אחריו צוואה ולפיה הותיר את כל רכושו לנתבע. הצוואה קויימה ביום 29.6.23 לאחר שנדחתה התנגדות לקיום הצוואה שהגיש התובע.

    

3. התובע מתגורר ב*** מאז שנת 2006, נשוי לאזרחית *** ובתקופה הרלוונטית להליך זה ניהל חברה לייצור ושיווק ***. החברה נרשמה ב*** והתובע הוא הבעלים הרשום היחיד.

    

4. הנתבע הינו תושב ישראל.

    

    

    

5. אין מחלוקת כי התובע החזיק בישראל חשבון בנק שהיה משותף לו ולמנוח (ראה גם בסיכומי הנתבע סעיף 23, שציין כי התובע "היה שותף בחשבון כבר משנת 2002 ובעל יפוי כח כללי כבר משנת 2009"). לאורך השנים נהג התובע להעביר כספים לחשבון המשותף, מחשבונותיו שב*** או מחשבונות על שם רעייתו.

    

6. אשת התובע הגישה תצהיר לתיק ובו מאשרת כי הבעלות בכספים שהועברו לישראל שייכת לתובע.

    

7. המנוח רכש מספר נכסי נדל"ן, הבעלות בנכסים הועברה לנתבע. בעת פטירת המנוח לא נותרו בחשבון הבנק המשותף למנוח ולתובע כספים.

    

8. אין בין הצדדים מחלוקת כי הכספים שהיו בחשבון המשותף למנוח ולתובע נוהלו בפועל על ידי המנוח. התובע טען כי סמך על אביו שינהל עבורו את כספיו והנתבע אישר כי החשבון היה "תחת ניהולו הריבוני של המנוח" (סעיף 79 לסיכומי הנתבע).

    

9. עוד בחיי המנוח הגיש התובע תביעה כספית כנגדו על סך של 3,840,450 ₪ (תמ"ש 5008-07-18) וטען אז כי התברר לו שאביו רוקן את חשבון הבנק אליו הועברו כספיו וכפי הנראה רכש עם כספיו דירות. התביעה כנגד המנוח נמחקה ביום 22.6.20 בעקבות פטירתו, עד לבירור זהות הזוכים בעיזבון. לאחר מתן צו קיום הצוואה הוגש ההליך כנגד הנתבע, הזוכה בעיזבון בהתאם לצוואת המנוח.

    

10. בהליך זה, התובע לא פרט בכותרת כתב התביעה את הסכום הכספי שלהשבתו הוא עותר, אולם בתצהיר העדות הראשית ציין כי הוא זכאי להשבה של 4,625,545 ₪. ביום 5.2.25 הורה בית המשפט על תשלום אגרה בהתאם לסכום הנ"ל.

     

     

    טענות הצדדים בקליפת אגוז:

     

    טענות התובע:

     

11. לטענת התובע, החל משנת 2006 החל לצבור הון כספי. על מנת שלא להחזיק כספיו ב***, מדינה בעלת שלטון קומוניסטי, העביר הכספים לישראל, לחשבון משותף לו ולמנוח. התובע סמך על אביו שישקיע את הכספים שכן בעבר עבד האב כמנהל חשבונות.

     

12. בשנת 2018 התברר לתובע כי החשבון אליו הועברו הכספים רוקן לחלוטין. התובע פנה לאביו ושאל לאן הועברו כספיו והאב השיב לו: "תעשה מה שאתה רוצה". באותה התקופה פרץ סכסוך בין התובע לנתבע, ולטענת התובע אחיו השפיע על האב ו"עשה בו כרצונו". לאחר בירור שערך התובע התברר לו כי כספיו/דירות שנרכשו בכספיו, הועברו על ידי האב לנתבע.

     

13. נוכח האמור טוען התובע כי יש להעביר לבעלותו את הדירות שנרכשו מכספיו ולחילופין להשיב לו את סכום התביעה.

     

    טענות הנתבע:

     

14. הנתבע טוען כי התביעה התיישנה, שכן חלפו יותר משבע שנים ממועד ביצוע מרבית ההעברות הכספיות כמפורט בכתב התביעה.

     

15. התביעה היא קנטרנית, ניסיון להתעשר על חשבון הנתבע, והסיבה להגשתה הוא חוסר שביעות הרצון של התובע מצוואות ההורים המנוחים.

     

16. התובע והנתבע היו שותפים. כל בני המשפחה היו מעורבים בניהול החברה, כאשר התובע הפעיל את החברה ב*** והנתבע טיפל בפעילות החברה בישראל, כולל שיווק ומכירה של מוצרי החברה.

     

17. החל משנת 2002 התובע ניהל חשבון משותף עם המנוח כאשר "כל ההתנהלות הכלכלית של כל בני המשפחה בעת הרלוונטית נעשתה באמצעות החשבון הנ"ל."

     

18. הכנסות החברה היו אמורות להתחלק בין התובע לנתבע, הנתבע לאורך השנים היה שותף פעיל בעסק. רישום החברה על שם התובע בלבד אינו משקף נכונה את הבעלות.

     

19. הכספים שהועברו לישראל אינם של התובע אלא "כספים משותפים אשר נועדו למימון ההוצאות השוטפות של בני המשפחה." כמו כן – "הכספים שהועברו על ידי התובע הינם כספים שכלל היו אמורים להתחלק בינו לבין הנתבע, ההוצאות בהן נשא המנוח ובנותיו, הוצאות של התובע עצמו ולא מדובר בכספים של התובע."

     

20. בין השנים 2004-2009 המנוח רכש דירות שנרשמו על שם התובע. הכספים שהעביר התובע למנוח לא כיסו את עלויות רכישת הדירות.

     

    דיון והכרעה:

     

21. כבר בתחילה יאמר כי מצאתי לקבל את התביעה ולפסוק שהתובע זכאי להשבת הכספים שהועברו על ידו, שכן התובע הוכיח לבית המשפט העברות כספיות מחשבונותיו ב**** לחשבון הבנק בישראל שהיה משותף לו ולמנוח. מנגד, הנתבע לא הוכיח אף לא בדוחק את גרסתו הלא ברורה – שמדובר בכספים שהיו שייכים לו ולחילופין כספים שאמורים היו לשמש את כל בני המשפחה.

     

    להלן אפרט נימוקי.

     

    התיישנות:

     

22. ראשית יש להידרש לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע בכתב ההגנה. לטענתו, הואיל וחלפו למעלה משבע שנים מיום שהועברו הכספים לחשבון על שם המנוח והתובע, יש לקבוע כי התביעה התיישנה.

     

23. טענה זו לא מצאתי לקבל. ודוק – לא נטען בשום שלב, לא על ידי התובע ולא על ידי הנתבע, כי הכספים שהעביר התובע אמורים היו לשוב לידיו במועד מסוים. דהיינו – מועד העברת הכספים לחשבון המשותף איננו המועד ממנו יש לחשב את מניין תקופת ההתיישנות. את מניין התקופה יש לחשב מהמועד בו דרש התובע להשיב לו את כספו שהופקד בחשבון הבנק וסורב.

     

24. למעשה, משהופקדו הכספים בחשבון בנק השייך למנוח ולתובע, כאשר אין מחלוקת כי המנוח הוא שניהל בפועל את החשבון, יש לראות את פעולות המנוח בכספים כפעולותיו של נאמן, וזאת בהתאם להגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת."

     

25. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כי האב המנוח שימש נאמן בכספים. התובע טוען כי האב פעל בכספים עבורו תוך שהוא סמך עליו שישקיע אותם על פי ניסיונו ושיקול דעתו. הנתבע טוען כי מדובר בכספים שלו, לחילופין כי מדובר בכספים של כלל בני המשפחה, ובכל אופן לא טען כי מדובר בכספי המנוח בלבד, ואישר כי המנוח הוא שניהל את הכספים. מכאן – אין מחלוקת בין הצדדים כי הפקדת הכספים בחשבון משותף המנוהל בפועל על ידי האב נעשתה בנאמנות, כאשר על המנוח היה לפעול בכספים "לטובת נהנה או למטרה אחרת" כדרישת סעיף 1 לחוק הנאמנות.

     

26. בתביעה שעניינה הפרת חובת נאמנות, תחל תקופת ההתיישנות להימנות מהמועד בו כפר הנאמן בחובת נאמנותו, ראה בע"א 1559/99 צימבלר נגד תורג'מן, פד"י נז 5 49, 50:

     

    "כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות הכלל הרגיל איננו חל, ותחתיו חל הכלל כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן... כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה."

     

27. בענייננו – לטענת התובע, רק בסמוך להגשת התביעה כנגד אביו המנוח בשנת 2018, התברר לו כי חשבון הבנק רוקן לחלוטין וכאשר פנה אל אביו זה השיב לו "תעשה מה שאתה רוצה". הנתבע למעשה לא הכחיש הטענות הנ"ל, אלא הכחשתו היתה כללית, כאילו מלכתחילה לא סוכם שהכספים בחשבון שייכים לתובע אלא היו שייכים לנתבע, או נועדו לכלל המשפחה, ומכאן שלא הוצגה כל גרסה מתי בדיוק כפר המנוח בחובתו הנטענת להשקיע הכספים לטובת התובע.

     

28. גם טענת הנתבע כי המנוח יכול היה לצפות בפעולות בחשבון בהיותו בעלים אין בה בכדי לשלול את טענת הנאמנות ובכדי להביא לכדי התיישנות התביעה. גם אם ידע התובע כי המנוח רכש עם כספו דירות או השקיע את הכספים בדרך אחרת, אין בכך בכדי להביא למסקנה כי היה עליו להסיק שבמועד בו ידרוש זאת, לא יוכל לקבל את כספו.

     

29. באשר לטענת הנתבע כי לא הוצגה ראיה בכתב להוכחת טענת הנאמנות, הפסיקה קבעה כי ניתן להכיר בקיומה של נאמנות גם מקום בו הנאמנות משתמעת מתוך הנסיבות ואף ללא תיעוד בכתב להיווצרותה. ראה בע"א 3829/91 וואלס נגד גת, פד"י מח (1) 801, 813:

     

    "הדעה שניתן לכרות חוזה נאמנות באופן משתמע זוכה לתמיכה בספרות... וזכתה להתייחסות גם בפסיקה...".

     

    וראה גם בעמ"ש (ת"א) 32427-10-13 פלונית נגד פלוני, פורסם בנבו.

     

30. נוכח האמור, אין מקום לדחות התביעה מחמת התיישנות והטענה נדחית.

     

    חוות דעת מומחה:

     

31. בית המשפט מינה מומחה לבחינת טענות הצדדים, ובכלל זה טענות התובע כי העביר כספים לחשבון שלו ושל המנוח, טענות הנתבע כי כספים אלו שימשו לרכישת דירות לתובע או כטענת התובע שימשו לרכישת דירות על שם המנוח והאם נותר עודף כספי (החלטה שניתנה בדיון שהתקיים ביום 5.2.25).

     

32. המומחה רו"ח מועלם יצחק הגיש חוות דעתו ביום 18.11.25 ולהלן מסקנותיו:

     

    1. התובע העביר לחשבון בישראל סך של 4,617,125 ₪.

    2. מתוך הסכום שהעביר התובע, סך של 822,825 ₪ שימשו לרכישת דירות על שם התובע. כמו כן אותרה העברה בנקאית לתובע בסכום של 25,804 דולר שהם במועדם 90,453 ₪ והעברה נוספת בסך של 10,000 ₪.

    3. יתרת הכספים שלא שימשו לצרכי התובע עומדת על סך של 3,693,847 (ראה תיקון הסכום שפורט בחוות הדעת, במסגרת מענה לשאלות הבהרה מטעם הנתבע).

    4. כספים שהיו בחשבון המשותף שימשו לרכישת דירות שנרשמו על שם המנוח או אשתו המנוחה.

        

33. המומחה ציין בחוות דעתו כי בהתאם לאישור היתרה בחשבון לסוף שנת 2008 טרם ביצוע ההעברה הראשונה על ידי התובע, היו בחשבון הבנק המשותף 1,128,761 ₪. אולם אין בעובדה זו בכדי להשפיע על אימות היקף הכספים שהועברו על ידי התובע לחשבון המשותף.

     

34. המומחה אישר כי מהחשבון בוצעו משיכות מזומן, לטענת ב"כ הנתבע סכום המשיכות עומד על סך של 2,660,000 ₪, אולם קבע כי לא ניתן לייחס משיכות אלו לתובע. יש לקבל גישה זו של המומחה לעניין משיכות הכספים במזומן, בהעדר מידע בדבר זהות הגורם שמשך את הכספים. יש לזכור כי התובע מתגורר ושוהה מרבית הזמן מחוץ לישראל וכי בחשבון פועל המנוח. הנתבע אישר כי המנוח היה הגורם שניהל את החשבון, לשיטתו כ"ריבון בלעדי" (סעיף 106 לסיכומים), ואף ציין כי החשבון שימש לצרכים שונים של בני המשפחה, מבלי שהוצגה אסמכתא כי התובע אישר שכספיו ימשכו וישמשו לצרכי אחרים.

     

35. הנתבע העביר למומחה שאלות הבהרה, אך לא ביקש את זימון המומחה לחקירה על חוות דעתו.

     

36. יש לציין כי המומחה התייחס לדירות שנרכשו מתוך הכספים שהועברו מהחשבון המשותף, ומצא כי כספים מהחשבון המשותף אכן שימשו לרכישת דירות על שם המנוח או אמם המנוחה של הצדדים (שנפטרה לפני המנוח והותירה רכושה למנוח).

     

37. חרף האמור, אינני מוצאת להורות על העברה של הבעלות בדירות לתובע, שכן לא נמצאה התאמה מלאה בין הדירות שצוינו בכתב התביעה לדירות שנבדקו על ידי המומחה.

     

38. בנוסף לאמור, בית המשפט אינו סבור כי יש מקום להעביר הקניין בנכסי הנדל"ן, מקום בו לא נטען בשום שלב כי היתה הסכמה כלשהי בין המנוח לתובע כי דירות שירכוש המנוח מכספי התובע יועברו לתובע. ההיפך הוא הנכון. בסעיף 26 לכתב התביעה, טען התובע כדלקמן: "התובע דרש מאביו בחודש מרץ 2018 לקבל חזרה את כל הכספים שהעביר לחשבון ואביו השיב שכרגע אין לו אולם ציין כי רכש במהלך השנים האחרונות מספר דירות ובכוונתו למכור אותן בכדי להחזיר לתובע את הכספים...". ובסעיף 27: "לאחר מועד זה אביו אמר לו שלא יתן לו כלום..."

     

39. עולה אם כן שלא היתה הסכמה כי התובע זכאי לנדל"ן שנרכש מכספים שהעביר, אלא לשיטת התובע עצמו, היה זכאי לקבל השבה של הסכום הכספי שהופקד בחשבון. התובע לא טען כי דרש מאביו את העברת הבעלות בנכסים, וגם לאחר שהאב אמר לו לטענתו כי רכש נכסי נדל"ן, דרש התובע השבה של הכספים בלבד. כמו כן, גם בתביעה שהגיש התובע כנגד המנוח בטרם נפטר, לא דרש מהמנוח לקבל את הדירות שנרכשו, והתביעה שהוגשה היתה כספית בלבד.

     

40. לטענת התובע, לאחר שנוהל הליך ההתנגדות לקיום צוואה, ונוכח הודאה של הנתבע בהליך הנ"ל כי הדירות נרכשו על ידי המנוח מהכספים שהעביר התובע לחשבון הבנק וכי היה צורך לבצע התחשבנות לגבי כספים אלו, רק אז מצא שיש בידו הראיות הנדרשות להגשת תביעה ובה עתירה לסעד קנייני בנכסי הנדל"ן. אין בדברים הנ"ל בכדי לשנות את העובדה כי גם לטענת התובע, ההסכם בינו לבין אביו היה כי הוא זכאי להשבת כספו המנוהל על ידי אביו ולא לזכות קניינית בנכסי המקרקעין שנרכשו.

     

41. נוכח כל האמור, משעולה כי גם לגרסת התובע היה זכאי להשבת כספים ולא לקבלת הנדל"ן, אינני מוצאת ליתן צו הצהרתי לעניין הבעלות בנכסי הנדל"ן.

     

42. לסיכום פרק זה – בהתאם לחוות דעת המומחה התובע הוכיח העברת כספים לחשבון המשותף עם אביו, תוך שהסכום שלא הוכח ששימש לצרכי התובע עומד על 3,693,847 ₪ נומינלית, בטרם התווספו הפרשי ריבית והצמדה. הנתבע לא זימן את המומחה לחקירה וממצאי חוות הדעת לא נסתרו.

     

    העדר הוכחה לגרסת הנתבע:

     

     

43. יש להזכיר כי הנתבע כלל לא הכחיש את הטענה כי התובע העביר כספים מ**** לישראל, לחשבון המשותף עם אביו.

     

44. למעשה, גרסת הנתבע הינה כי הכספים שהתובע אכן העביר, שייכים לו בשל שותפות עם התובע בעסקים שנרשמו על שם התובע, ולחילופין, מדובר בכספים שהיו אמורים לשמש את כל בני המשפחה בהתאם להסכמות ביניהם. בחקירה אמר הנתבע: "לא היה אצלנו מה שלי ומה שלך. היה מישמש." (פר' מיום 15.6.26 עמוד 48 שורה 19).

     

45. גרסת הנתבע הינה גרסה מסוג הודאה והדחה שהנטל להוכחתה נופל על כתפי הטוען. הנתבע טוען כי חרף העובדה שהכספים הועברו על ידי התובע מחשבונות על שמו בחו"ל לחשבון על שמו ועל שם המנוח בישראל, אין מדובר בכספי התובע כי אם בכספי הנתבע. הנתבע טוען לחיובים כספיים של התובע כלפיו, בשל פעילות עסקית משותפת. לחילופין, הנתבע טוען כי מדובר בכספים שאמורים לשמש את כל בני המשפחה, כי "לא היה אצלנו מה שלי ומה שלך". טענות מסוג זה הן טענות שבאופן מובהק הנטל להוכחתן מוטל על הטוען.

     

46. לצורך הוכחת הטענה כי התובע היה חב לנתבע כספים בגין הסכמה ביניהם לחלוקת רווחי העסק הרשום על שם התובע ב***, לא המציא הנתבע ראיות כלל.

     

47. ודוק – האחים היו חלוקים בשאלה מה חלקו של הנתבע ברווחי העסק הרשום ע"ש התובע, כאשר התובע טען שהנתבע קיבל עמלות בלבד בגין עסקאות ספציפיות ששימש כסוכן בהן והנתבע טען שהיה זכאי למחצית הרווחים כולם. בהליך זה, המחלוקת באשר לאופן חלוקת הרווחים איננה עיקר העניין. העיקר הינו שעל הנתבע היה להוכיח באסמכתאות ברורות מה הסכום מתוך הכספים שהועברו לישראל שהיה שייך לו כפי גרסתו. את סכום החוב, אם בכלל קיים, כשל הנתבע מלהציג והתוצאה היא שיש לקבוע שהכספים שהועברו לחשבון בישראל שייכים לתובע, בהיותו מעביר הכספים ובעל החשבון הנעבר.

     

48. הנתבע לא המציא העתק דו"חות כספיים של העסק הרשום על שמו, המלמדים על קבלת רווחים מהחברה ב***, לא המציא דיווחים שהגיש לרשויות המס, לא המציא אסמכתאות מחשבונותיו להעברות כספיות מהתובע אליו, לא המציא העתקי חשבוניות שמסר לתובע או אסמכתא אחרת להתחשבנות עסקית.

     

49. בנוסף, הנתבע לא זימן עדים להוכחת טענתו בדבר שותפות עם התובע וזאת למרות שטען בחקירתו כי "כולם ידעו" על שותפות זו (פר' עמוד 54 שורה 27).

     

50. בנוסף, הנתבע לא הציג תחשיב של הסכום שהתובע לשיטתו היה חייב לו בגין אותה שותפות נטענת. כאשר נשאל באשר לסכום החוב השיב: "צריך לעשות התחשבנות כמה הוא חייב" (פר עמ' 63 שורה 30). עולה אם כן שהגרסה של הנתבע כי כל הסכום שהעביר התובע לחשבון הבנק בישראל איננו שייך לתובע כי אם לנתבע, לא יכולה לעמוד, כאשר בעת החקירה הנתבע איננו יודע להשיב מה הסכום שהתובע היה חייב לו, ולשיטתו נדרשת התחשבנות.

     

51. כמו כן, במהלך ניהול ההליך טען הנתבע שלאביו הגיע שליש מרווחי העסק, וכאשר נשאל אם חלקו שלו הוא חצי או שליש השיב: "תביאי מה שאת רוצה בכיף" (עמ' 66 שורה 12). מנגד טען: "כל מה שהוא שלח לישראל זה כסף נטו שלי" (עמוד 67 לפר שורות 12-13) ולאחר מכן טען כי התובע חייב לו 3-4 מיליון דולר (פר' עמוד 80 שורה 31). עולה אם כן גרסה לא ברורה ולא עקבית באשר לחלקו של הנתבע ברווחי העסק וסכום החוב המגיע לו לטענתו.

     

52. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו האם דיווח לרשויות המס על הכספים המצויים בחשבון התובע והמנוח ככספיו השיב "אתה לא יכול" (עמוד 68 שורה 24). בהמשך אמר לגבי התובע: "שמנו אותו בפרונט" (עמוד 82 לפר' שורה 38) וכשנשאל "בפרונט של מה אדוני" השיב: "בפרונט מבחינת רשויות המס". יש לזכור כי התובע איננו תושב ישראל, על כל ההשלכות שיש לכך מבחינת החיוב או העדרו של חיוב בדיווח ובתשלום מס בישראל.

     

53. עולה אם כן שהנתבע טוען להכנסה שקיבל, אשר הופקדה בחשבון על שם התובע והמנוח, אך בפועל שייכת לו. ההכנסה שהתקבלה לטענתו בידיו לא נרשמה על שמו ולא דווחה לרשויות המס כי הוחלט בינו לבין התובע, כך לגרסת הנתבע, שהתובע "יהיה בפרונט מבחינת רשויות המס". צו ולמד – הנתבע מבקש מבית המשפט לקבל את גרסתו ולקבוע שהוא זכאי לכספי הכנסה לגביהם נמנע במודע מלפעול לפי הוראות הדין וחוקי המס.

     

54. בסופו של יום – כספים שיצאו מחשבונות התובע הופקדו בחשבון בנק על שם התובע ואביו. מה לנתבע ולכספים אלו? לבית המשפט לא הוכח דבר. אם בחר הנתבע לצעוד במסלול עוקף הוראות חוק, כאשר כספיו (לשיטתו) אינם רשומים על שמו, אין להתפלא על שלא הצליח להוכיח לבית המשפט את גרסתו בדבר בעלותו בכספים. הרי לשיטת הנתבע, בכוונת מכוון דאג ווידא כי לא ניתן יהיה לאתר קשר בינו ובין הכספים בחשבון, שכן לא רצה למצוא את עצמו "בפרונט" מבחינת רשויות המס. במצב דברים זה, גרסת הנתבע באשר לבעלותו בכספים נותרה ללא הוכחה, ואין לו להלין אלא על עצמו ועל התנהלותו, שבינה ובין הוראות חוק אין דבר משותף.

     

55. יש לציין כי הנתבע צירף לתצהיריו תמלילי שיחה בינו ובין התובע מהם עולה כי התובע מסכים לכאורה שלנתבע מגיע מחצית מהרווח ברוטו. תמליל זה לא עוזר כלל להוכיח כי הכספים שהועברו לישראל לחשבון התובע שייכים לנתבע. אין בתמליל פירוט של תחשיב כספי ועולה מחלוקת, כאשר הנתבע אומר לתובע שלא קיבל את חלקו והתובע משיב שקיבל (עמ' 2 לתמליל שצורף כנספח ה' לתצהיר ע"ר).

     

56. באשר לטענת הנתבע כפי שפורטה בסיכומיו, סעיף 6, כי התובע לא צירף מסמכים המעידים על הכנסותיו ופעילות החברה בבעלותו, לא מצאתי כי יש לכך משמעות כלשהי לתוצאות הליך זה. ודוק – כמפורט מעלה, אין מחלוקת כי הכספים שהועברו לישראל הועברו מחשבונות של התובע ואשתו לחשבון של התובע והמנוח בישראל. הפשט אם כן הוא כי מדובר בכספי התובע. על הטוען אחרת להוכיח טענה זו.

     

57. באשר לטענת הנתבע בסיכומיו כי יש להחיל את חזקת המתנה ולקבוע כי הכספים הועברו מהתובע במתנה למנוח, הרי שגם טענה זו לא ניתן לקבל. הנתבע לא טען ובוודאי לא הוכיח שהתובע נתן מתנה כלשהי למנוח, כי אם טען טענות עובדתיות חלופיות (וסותרות) כפי שפורט מעלה – שהכספים היו שייכים לו בשל היותם חלקו ברווחי העסק המשותף, שהכספים הועברו לצרכי כלל המשפחה, שלא היה במשפחה "מה שלי ומה שלך" ושהיה צורך לערוך התחשבנות לגבי כספים אלו. אף אחת מהטענות הנ"ל לא מתיישבת עם מתן מתנה בסכום של מליוני שקלים מהבן לאב ואין מקום לפיכך להחלת חזקה בדבר מתן מתנה.

     

     

58. סוף דבר –

     

    1. הוכח בפני בית המשפט כי התובע העביר לחשבון הבנק שלו ושל אביו המנוח סכום כספי של 3,693,847 ₪ אשר הועברו בסופו של יום לנתבע, אם מכוח היותו יורש בשלמות של העזבון ואם מכח העברת הבעלות בדירות שרכש המנוח בכספים אלו, כפי שקבע המומחה.

        

    2. על הנתבע להשיב לתובע את סכום החוב. יש לבצע חישוב של החיוב באופן בו תתווסף לסכום הנ"ל הצמדה וריבית, מיום 2.7.2018 – המועד בו הגיש התובע את התביעה הכספית כנגד אביו (שנמחקה בעקבות פטירת האב והצורך להמתין לצו המכריז על זהות היורשים) ועד ליום התשלום בפועל.

        

    3. בכל מקרה הסכום המשוערך לא יעבור את הסך של  4,625,545 ₪ נכון ליום הגשת תביעה זו - 3.7.23, שכן זה סכום התביעה כפי שנקבע בהחלטה מיום 5.2.25 ולגבי סכום זה שולמה אגרה. מאותו המועד ימשיך הסכום המשוערך וישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

        

59. הוצאות ההליך – הנתבע ישלם לתובע את הוצאות ההליך בסך של 50,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום המיועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל.

     

60. המזכירות תסגור את התיק ותשלח פסק הדין לצדדים.

     

61. ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

     

62. ניתן היום, ט"ז תמוז תשפ"ו, 01 יולי 2026, בהעדר הצדדים.