תמם ואח' נ' אשל ואח'

החלטה

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים, בעליה של דירה והמבטחת שלהם. לטענתו, הגיע לתקן מכונית של לקוחה, עלה לביתה, ובעת שהמתין במרפסת הבית לבעלה, נפל מהמרפסת ונפצע. הנתבעים שלחו הודעת צד ג' למי שלטענתם שכר מהם את הדירה והחזיק בה בעת התאונה. הם המציאו לו את ההודעה אך הוא לא התגונן והם ביקשו שינתן נגדו פסק-דין. ביום 11.4.13 ניתנה החלטה לפיה אכן, למודיעה זכות לקבל פסק דין נגד צד ג' ופסק דין זה ינתן אם וכאשר תחוייב בעצמה כלפי התובע. בהמשך הדברים נוהל מו"מ בין התובע והנתבעים וביום 29.9.13 הגישו הסכם פשרה. כחלק בלתי נפרד ממנו, ביקשו הנתבעים פסק-דין נגד צד ג'. בו ביום ניתן תוקף להסכם הפשרה והנתבעים התבקשו להגיש את הבקשה למתן פסק-דין נגד צד ג' כשמפורטים בה כל סכומי החיוב המבוקשים בצירוף האסמכתות הנחוצות. בטרם הספיקו לעשות כן הגיש לפתע צד ג' בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה בהודעת צד ג' וגם הגיש (בלי שהדבר הותר לו) כתב הגנה. ביום 21.10.13 הגישו הנתבעים התנגדות לבקשה זו ובמקביל הגישו בקשה למתן פסיקתא ולשומת הוצאות. בית-המשפט ביקש וקיבל הבהרות שונות של הצדדים וכעת יידונו ויוכרעו הבקשות הסותרות.

התובע מאשר שקיבל את הודעת צד ג'. הוא מסביר את מחדלו המתמשך שלא הגיש כתב הגנה בכך שגילה תמימות וסמך על אמירה של התובע שהדבר אינו נחוץ, מפני שאם תתקבל התביעה היא תתקבל רק נגד בעלי הדירה ולא נגד מי ששכר אותה. הוא הצהיר שאמצעיו הכספיים מוגבלים מאוד ולא עלה בידו לקבל ייצוג משפטי. אילו כל שעמד על הפרק היתה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה במסגרת של הליך שממשיך להתנהל, היה די בטעמים כאלה על מנת לקבל את הבקשה, אלא, שלשיטת הנתבעים לא זה המצב. הנתבעים סבורים שהם ביקשו וקיבלו פסק-דין בשאלת החבות והדבר גם בא לידי ביטוי בכך שמה שהגישו לחתימת בית-המשפט בעקבות הסכם הפשרה לא נושא את הכותרת "בקשה למתן פסק-דין", אלא את הכותרת "פסיקתא". לשיטתם החלטה מיום 11.4.13 היא פסק דין סופי שניתן כנגד הצדדים השלישיים לעצם חיובם, גם אם הסכום לא פורט בפסק הדין משום שאין הוא ידוע.

ההחלטה מיום 11.4.13 ניתנה לאחר שהתבקש בית המשפט ליתן פסק דין כנגד הצד השלישי. תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן "תקנות סדר הדין"), קובעת כי "נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; היתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין..." בית המשפט אישר את זכותם של המודיעים לקבל פסק-דין כזה, אלא, שהשאלה אם בכלל יחובו כלפי התובע (ואם יחובו, כמה יהיה עליהם לשלם) נותרה פתוחה לחלוטין, כל עוד לא הוכרעה התביעה העיקרית. החלטת בית-המשפט שלא ליתן פסק-דין בהודעת צד ג' לא היתה מקרית ולא היתה "טכנית". באותו שלב שיווה בית-המשפט לנגד עיניו את האפשרות שהתביעה העיקרית תדחה. אם כך היה קורה, מתחייבת היתה מכך גם דחיית הודעת צד ג' – ואילו "התקבלה" הודעת צד ג' קודם בפסק-דין, היתה דחייתה אחר-כך, בלתי אפשרית. מכאן, שההחלטה מיום 11.4.13 כלל לא היתה פסק-דין המקבל את הודעת צד ג'. כאשר ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין, עדיין הורה בית-המשפט למודיעים להגיש בקשה מפורטת למתן פסק-דין נגד צד ג'. מכך בוודאי שניתן להבין שעד לאותו שלב לא ניתן פסק-דין כזה. מכל מקום, בסמוך מאוד לאותה החלטה ביקש צד ג' להאריך את המועד להגשת כתב הגנה.

קשה לקבל בהבלגה את האופן שבו נהג צד ג'. מי שמזניח ביודעין במשך חודשים רבים את הגשת כתב הגנתו נוטל סיכון ברור. ההתעלמות מהחובה להגיש כתב הגנה – ההסתמכות על אמירות של התובע תוך התעלמות מכך שאת ההודעה שלח מישהו אחר – כל אלה מחדלים קשים וחמורים והם פוגעים באינטרסים ראויים להגנה של המודיעים (ותוך עלות לציבור). עם זאת, ההלכה היא שיש לאפשר לנתבע (ובמקרה זה, צד ג') להתגונן בנסיבות כאלה, מקום שיש לו טענות הגנה טובות – ומחדליו ניתנים לריפוי בפסיקת הוצאות משפט. דומני שבהגנת הנתבע יש ממש. כלל לא מובן מאליו שיש לצד ג', ששכר דירה, חבות בשל נזק גוף שנגרם עקב ליקוי במבנה ששכר.

לאור זאת, אני קובע שטרם ניתן פסק-דין נגד צד ג', אני מאריך לו את המועד להגשת כתב הגנה כך שכתב ההגנה שכבר הגיש יחשב ככתב הגנה שהוגש כדין. ענין ההוצאות יוכרע בהמשך הדברים. הנתבעים וצד ג', יבואו בדברים וככל שיש להם בקשות כלשהן, יגישו אותן בתוך 45 יום.

ת"פ 15.1.14.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ד, 28 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.