פסק דין
עובדות המקרה
מדובר בתביעה שטרית בסך של 56,364 ₪ בגין תשעה שיקים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת וחוללו בהיעדר פרעון בין התאריכים 20/7/03-30/10/03.
השיקים נמסרו לתובעת עבור צמיגים שרכשה הנתבעת במסגרת העסק שניהלה בשם "מפגש אמין" (להלן: העסק")
בתצהיר שצורף להתנגדות לביצוע שטר טענה הנתבעת כי השיקים אומנם חוללו אך לאחר מכן שולם סכומם הכולל לתובעת והחוב קוזז.
אופן העבודה מול התובעת כלל תשלום עבור הסחורה אחת לחודש בניכוי כל תשלום ששולם על החשבון, כגון כרטיסי אשראי של לקוחות שזיכו ישירות את חשבונה של התובעת. לאחר כחודשיים וחצי של פעילות חדל הבנק לכבד את השיקים של הנתבעת. זו פנתה מיד למנהל התובעת וביקשה להגיע להסדר לפירעון השיקים והצדדים הגיעו להסכם לפיו חלק מהצמיגים יוחזרו לתובעת ובכך יקטן החוב, ולגבי יתרת החוב כל הזיכויים שייעשו בכרטיסי האשראי ימשיכו להיות משולמים ישירות לתובעת לשם הקטנת החוב ולצורך סילוק מלא גם ימסרו לתובעת שיקים ומזומן של לקוחות.
תמורת כל סחורה חדשה שתתקבל תשולם לתובעת עם קבלתה במזומן או בשקים של לקוחות.
ההסדר הנ"ל קוים במלואו ובסך הכל שולם ע"ח החוב סך של 68,758 ₪.
לטענת הנתבעת אכן בוצעו תשלומים ע"י העסק אך תשלומים אלו בוצעו ע"ח החוב בכרטסת ולא לפרעון השיקים. וכי נותרה יתרת חוב של 181,032 ₪ נכון לחודש 10/04.
דיון
סלע המחלוקת בין הצדדים הינו האם הכספים ששולמו בשיקים ובמזומן וכן החזרת חלק מן הסחורה הם חלק מהסדר שהושג בין הצדדים לכיסוי השיקים שחוללו, או כפי שטוענת התובעת, שולמו על חשבון החוב הכולל של עסק הנתבעת שעמד על סך 181,000 ₪, כפי שמופיע בכרטסת ניהול החשבונות.
בהנחה שייקבע כי הסדר כאמור לא נתקיים בין הצדדים אזי יש לבחון האם ניתן להסתמך על החיובים המופיעים בכרטסת כראיה לקיומו של החוב הכולל.
היות שמדובר בתביעה שטרית מוטל על הנתבעת נטל ההוכחה כי נתקיים התנאי בסעיף 50 לחוק החוזים הכללי תשל"ג-1973 לפיו על החייב לציין במפורש את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום ששולם.
אינני מקבל טענת הנתבעת, לפיה, שתיקת התובעת מעידה על אישורה כי הסדר התשלומים אכן נתקיים בין הצדדים, שעה שבסעיף 41 לתצהירו של מנהל התובעת מופיעה במפורש הטענה כי הסכומים שנתקבלו היו על חשבון חובה הכולל של הנתבעת.
טענת הנתבעת הנתמכת בעדותו של בעלה כי נסעו יחדיו למשרדי התובעת בראשון לציון לשם השגת ההסדר לא הוכחה, ולא צורף כל מסמך שיש בו כדי לחזק טענות הנתבעת. כן לא צרפה הנתבעת כל מסמך המעיד על נהלי העבודה שלטענתה נתקיימו בינה לבין התובעת שיש בהם כדי לחזק גרסתה כי לא היה חוב קודם לתובעת וכי כל הכספים שולמו מידי חודש. יתרה מכך, מעיון בספר התקבולים של העסק עולה כי ישנה התאמה בין הסכומים המופיעים בספר התקבולים לאלו המופיעים בכרטסת, וכי בכל חודש ניתן לראות מספר תשלומים לתובעת (ראה למשל 8 תשלומים בחודש ינואר ) אשר מהם לא ניתן להסיק האם מדובר בתשלום באשראי, במזומן או כפי שטענה הנתבעת מדובר בתשלום של שיקים דחויים שניתנו בסוף כל חודש לכיסוי חובה של הנתבעת.
משכך אני קובע כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה, לפיה, לא היה לה חוב עומד לתובעת.
כעת נותר לבחון מהי מידת האמינות של הכרטסת שצורפה, והאם כפי שטענה הנתבעת ע"י בעלה הוכנסו לכרטסת נתונים שגויים והוחסרו ממנה זיכויים.
אני מקבל את טענת הנתבעת כי פסה"ד שניתן בת"א 1864/04 של כב' ש' אסיף אינו מהווה מעשה בי"ד.
לעניין טענת השתק פלוגתא הרי שלא נתקיים דיון בדבר נכונותו של גובה החוב שעה שהנתבעים טענו להעדר יריבות והשופטת אף קבעה כי טענה לעניין גובה החוב מהווה הרחבת חזית (ראה עמ' 9 לפרוטוקול סומן ת/1). כבר נקבע כי אחד התנאים לקיומו של השתק פלוגתא הינו הכרעה סופית של בימ"ש, היינו, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא ובקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה.
(ראה ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576 (1990))