פס"ד הדוחה תביעת אישה למחצית דירת ירושה של בעלה

לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי, במסגרתה ביקשה התובעת להצהיר כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה ברחוב *** (גוש ***, חלקה *** תת חלקה **) (להלן: "הנכס").

רקע כללי

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2018 ולהם שלושה ילדים קטינים. בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים, בין היתר בענין מזונות הקטינים וזמני שהות.ישיבת הוכחות בתביעה שלפניי התקיימה ביום 20.2.25, לאחריה הוגשו סיכומים מטעם הצדדים.

טענות התובעת

1. לטענת התובעת, הצדדים התגוררו בנכס במשך מרבית תקופת נישואיהם ואף לפני הנישואים, החל משנת 2012, עת חיו כידועים בציבור.

2. הנכס הוא דירה שירש הנתבע מאמו בשנת 2010, אלא שהנתבע נמנע בכוונת מכוון מהוצאת צו ירושה ולא פעל להעברת הזכויות על שמו.

3. לאורך תקופת נישואי הצדדים, טענה התובעת כי דאגה לכלכת התא המשפחתי ולעיתים אף עבדה בשתי עבודות, בעוד הנתבע לא עבד, נעדר מהבית ולא סייע בגידול הקטינים.

4. התובעת והקטינים התגוררו בנכס החל משנת 2012 ועד שהנתבע סילק אותם ממנו בשנת 2020. כיום, התובעת והילדים מתגוררים בבית אימה של התובעת והנתבע מתגורר עם בת זוגו בנכס ואינו מקיים קשר עם הקטינים.

5. לטענת התובעת, בשנת 2018 ביצעו הצדדים שיפוץ בנכס מכספיה, ויש לראות בכך אינדיקציה לשיתוף קנייני. כמו כן טענה כי הנתבע הבטיח לה כי תגור בנכס כל ימי חייה וכי הנכס שייך לשניהם בחלקים שווים.

6. כן טענה, כי לאורך תקופת הנישואין חי הנתבע על חשבונה, בעוד היא טיפלה ותחזקה את הנכס.

7. התובעת ביססה טענותיה על סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") ועל פסיקה.