פס"ד הדוחה תביעת אישה למחצית דירת ירושה של בעלה

לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי, במסגרתה ביקשה התובעת להצהיר כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה ברחוב *** (גוש ***, חלקה *** תת חלקה **) (להלן: "הנכס").

רקע כללי

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2018 ולהם שלושה ילדים קטינים. בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים, בין היתר בענין מזונות הקטינים וזמני שהות.ישיבת הוכחות בתביעה שלפניי התקיימה ביום 20.2.25, לאחריה הוגשו סיכומים מטעם הצדדים.

טענות התובעת

1. לטענת התובעת, הצדדים התגוררו בנכס במשך מרבית תקופת נישואיהם ואף לפני הנישואים, החל משנת 2012, עת חיו כידועים בציבור.

2. הנכס הוא דירה שירש הנתבע מאמו בשנת 2010, אלא שהנתבע נמנע בכוונת מכוון מהוצאת צו ירושה ולא פעל להעברת הזכויות על שמו.

3. לאורך תקופת נישואי הצדדים, טענה התובעת כי דאגה לכלכת התא המשפחתי ולעיתים אף עבדה בשתי עבודות, בעוד הנתבע לא עבד, נעדר מהבית ולא סייע בגידול הקטינים.

4. התובעת והקטינים התגוררו בנכס החל משנת 2012 ועד שהנתבע סילק אותם ממנו בשנת 2020. כיום, התובעת והילדים מתגוררים בבית אימה של התובעת והנתבע מתגורר עם בת זוגו בנכס ואינו מקיים קשר עם הקטינים.

5. לטענת התובעת, בשנת 2018 ביצעו הצדדים שיפוץ בנכס מכספיה, ויש לראות בכך אינדיקציה לשיתוף קנייני. כמו כן טענה כי הנתבע הבטיח לה כי תגור בנכס כל ימי חייה וכי הנכס שייך לשניהם בחלקים שווים.

6. כן טענה, כי לאורך תקופת הנישואין חי הנתבע על חשבונה, בעוד היא טיפלה ותחזקה את הנכס.

7. התובעת ביססה טענותיה על סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") ועל פסיקה.

    

   טענות הנתבע

8. לטענת הנתבע, החל משנת 2012 ניהלו הצדדים קשר קטוע רווי בפרידות ארוכות, נישאו זל"ז בשנת 2018 וחיו בפירוד מוחלט במשך שלוש שנים, תוך ניהול חשבונות בנק נפרדים.

9. אימו של הנתבע נפטרה בשנת 2005, שנים רבות טרם הכירו הצדדים זה את זה.

10. הזכויות בנכס רשומות על שם אימו המנוחה של הנתבע, ולכן אין יריבות בינו לבין התובעת. הנתבע תמה כיצד ניתן לתבוע אותו על זכויות בנכס שאינו רשום על שמו. כמו כן טען כי כיום הדירה מושכרת לצד ג' והכספים מועברים לסבתו, שמשתמשת בהם למחייתה.

11. לטענת הנתבע, מקום מגורי הקטינים נקבע על ידי רשות הרווחה בבית הוריה של התובעת והצדדים והקטינים מעולם לא התגוררו יחד בנכס. התובעת הגיעה לישון בנכס לבדה פעם בשבוע לכל היותר. כן נטען, כי הצדדים לא ביצעו שיפוץ במשותף בנכס או השקיעו בו כספים.

12. התובעת עצמה פירטה בכתב התביעה, כי לאורך תקופת הנישואין הקצרה ואף קודם לכן, עת חיו הצדדים כידועים בציבור, הם התגוררו בנפרד, תוך שהועלו טענות הדדיות לבגידות.

13. התובעת לא ציינה בכתב התביעה את הפרמטרים הפסיקתיים להכרה בשיתוף ספציפי בדירת מגורים, ומכל מקום לא הוכיחה ולו אחד מהם, שכן התנהלות הצדדים מעידה על כוונה מנוגדת לחלוטין.

     

    דיון והכרעה

14. כאמור לעיל, תביעה זו עניינה בבקשה התובעת למתן פס"ד הצהרתי, שיקבע את זכויותיה הקנייניות בנכס נשוא התביעה.

15. הזכויות בנכס רשומות על שמה של אימו המנוחה של הנתבע, כאשר עד כה לא הוצא צו ירושה אחר עיזבונה וזה טרם חולק. בהתאם להוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), כל עוד לא חולק העיזבון, אין ליורש זכות קניינית בנכס ספציפי מנכסי העיזבון, אלא הוא זכאי לכל היותר לחלק יחסי בעיזבון כולו. על כן במקרה דנן, זכות הנתבע בעיזבון אימו ערטילאית וכללית בלבד ואינה מקנה בעלות בנכס ספציפי, כפי שטוענת התובעת.

16. עוד יצוין, כי סעיף 7(ד) לחוק הירושה קובע כי לא ניתן לבצע עסקאות בנכס מסוים מנכסי העיזבון בטרם חלוקתו. לפיכך, בנסיבות בהן טרם חולק העיזבון ואף טרם הוצא צו ירושה, אף אם נכונה טענת התובעת לפיה הנתבע הבטיח לה זכויות בנכס, הרי שהבטחה זו נעדרת תוקף משפטי ואינה מקנה לתובעת זכות כלשהי (פרו' מיום 20.2.25 עמ' 8 ש' 16, עמ' 9 ש' 23-29, עמ' 10 ש' 9-10).

17. למעלה מן הצורך, ואף כי די בטעמים שפורטו לעיל כדי להביא לדחיית התביעה, ראיתי לנכון להתייחס גם ליתר טענות התובעת, כפי שיפורט להלן.

18. לטענת התובעת, הנתבע הוא היורש היחיד בעיזבון אמו המנוחה, והוא נמנע, בכוונת מכוון, מלהגיש בקשה להוצאת צו ירושה במשך השנים, ולפיכך אין להיזקק לרישום הפורמלי של הזכויות בנכס אלא להתנהלות הצדדים הלכה למעשה.

19. אף אם אניח לצורך הדיון בלבד, כי טענה זו נכונה, הרי שהמשטר הרכושי החל על הצדדים הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג.

20. בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, אין בעצם הנישואין כדי להקנות לתובעת זכויות קנייניות בנכס נשוא ההליך. סעיף 4 לחוק מורה כי הנישואין כשלעצמם אינם יוצרים שיתוף קנייני בנכסי מי מבני הזוג ואינם פוגעים בזכויותיו הקנייניות. יתר על כן, סעיף 5(א)(1) לחוק מחריג מנכסי האיזון נכסים שהגיעו לאחד מבני הזוג בדרך של ירושה. משכך הנכס דנן, שמקורו בעיזבון אמו המנוחה של הנתבע, נמנה עם הנכסים שאינם בני איזון ואינו מקים לתובעת זכות כלשהי מכוח מנגנון איזון המשאבים.

21. בנוסף, טענה התובעת כי זכויותיה הקנייניות בנכס מקורן בהלכת השיתוף הספציפי. על הטוען לשיתוף ספציפי בנכס מסוים מוטל נטל ההוכחה לכך (ע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002)). עוד נפסק כי תנאי ליישום ההלכה הוא הוכחת "דבר מה נוסף" התומך ביצירת שיתוף, מעבר לעצם קיום חיי נישואין.

22. בעניינו, התובעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה הנדרש לשיתוף ספציפי. הראיות מטעמה, הן בדבר השימוש בנכס והן בדבר חייהם של הצדדים והתנהלותם, דלות ביותר, ועדותה היחידה אינה מספקת. התובעת נמנעה מלהציג מסמכים רלוונטיים לשיפוץ הנטען שביצעה בנכס, על אף חשיבותם להוכחת טענותיה.

23. לכתב התביעה צירפה התובעת תצהיר קצר מטעמה ונסח טאבו המאשר את רישום זכויות על שם אמו המנוחה של הנתבע, אך לא צירפה ראיות נוספות לתמיכה בטענותיה. בדיון מיום 22.1.23, ניתנה לתובעת הזדמנות לתקן מחדל זה ולהמציא מסמכים תומכים, רשימת מסמכים חסרים ודוחות רווחה רלוונטיים.

24. ביום 7.3.23 הגישה התובעת לתיק ביהמ"ש דיווח קצר מטעם עו"ס לחוק הנוער, מסמך אודות לקיחת הלוואה שלא הוכח מה מטרתה, תכתובת בינה לבין קבלן שיפוצים ביחס לתיקונים ספציפיים בגג ובקירות בשל עובש, ותכתובת קצרה בין הצדדים שאינה מלמדת דבר לגבי טענותיה.

25. לצורך הוכחת השיתוף הספציפי בנכס, טענה התובעת כי הצדדים התגוררו יחד עם ילדיהם בנכס, אולם מדו"ח העו"ס שהגישה התובעת עצמה, עולה כי הצדדים התגוררו בנפרד והילדים מתגוררים בבית הוריה, שם הם גדלו: "בני הזוג מתגוררים בנפרד, אבי הילדים בשכונת *** והילדים מתגוררים עם אימם בבית הסבים, אותו בית בו גדלו". דיווח זה מטעם העו"ס עולה בקנה אחד דווקא עם גרסת הנתבע ביחס למגורי הצדדים ולמגורי הקטינים (עמ' 28-30).

26. בנוסף, עדותה של התובעת הייתה לא עקבית ונעדרה פרטים מהותיים. התובעת אמנם ציינה כי היא זו שנשאה בכל ההוצאות, אולם כאשר התבקשה להציג אסמכתאות לתשלום חשבון מים וחשמל של הנכס, השיבה "הכל אצל הסבתא שלו". וכשנשאלה מי שילם את החשבונות, היא או הסבתא, השיבה "לפעמים אני, לפעמים היא". לאחר מכן ציינה כי יש לה בבית דוגמא לחשבון חשמל ששילמה, וזאת מבלי להציג מסמכים (שם, עמ' 11 ש' 11-18).

27. באשר לשיפוץ הנטען, טענה כי ביצעו שיפוץ כולל בשווי 50,000 ₪ מהלוואה בנקאית ועוד 20,000 ₪ במזומן, "כולל חלונות, כולל אסלות, כולל ריצוף, כולל דלת, כל הדלתות, כולל הכל, כולל כיורים, כולל הכל וכולל גם ספות, הכל חדש, הכל חדש" (שם, עמ' 14 ש' 28-34). אולם, כאשר נשאלה על קבלות, הפנתה למסמך ההלוואה בלבד, וטענה כי "הבאתי לאח שלו" (שם, עמ' 18 ש' 20-22). התובעת לא הציגה תמונות של הנכס לפני השיפוץ הנטען ואחרי אותו שיפוץ, והבטיחה להביאן ("יש לי מלא, דווקא בבית. כן, בטלפון הקודם"), אך בפועל לא עשתה כן. כמו כן, לא זימנה לעדות את קבלן השיפוצים או אחיו של הנתבע, וטענה כי "אני יכולה להביא מלא עדים, מלא. אם הייתי יודעת, הייתי מביאה. בטח". כשנשאלה האם ביקשה להעיד את אחיו של הנתבע השיבה "לא, אני לא בקשר עם אח שלו" (עמ' 19 ש' 1-29).

     

    סוף דבר

28. על בסיס הנימוקים המפורטים לעיל, ובפרט בשל מעמדו של הנכס כחלק מעיזבון שלא חולק, העדר זכותה של התובעת מכוח חוק יחסי ממון והלכת השיתוף הספציפי, וחולשת ראיותיה, אני מורה על דחיית התביעה.

29. בהתאם לתוצאה אליה הגעתי היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות משפט ריאליות, בפרט מקום בו עמדת התובעת על תביעתה על אף הבקשה לסילוק על הסף. עם זאת, מאחר שהנתבע מיוצג על ידי הסיוע המשפטי ובשים לב לעובדה כי המשפחה מטופלת על ידי שירותי הרווחה, מצאתי מקום, לפנים משורת הדין, להימנע מהטלת הוצאות אלה.

     

    המזכירות תסגור את התיק.

     

    ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ו, 15 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.