לפניי בקשה מטעם החייבים לסגירת תיק ההוצאה לפועל בטענה כי פסק הדין שהוגש לביצוע לא מקים חובה לשלם לזוכה את הסכום של 150,000 ₪ בגין פיצוי מוסכם שנקבע בסעיף 7 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. רקע: הזוכה היא חברה פרטית המפתחת, מייצרת ומשווקת מוצרי קוסמטיקה על בסיס רכיבים מים המלח. החייבים הם חברה ומנהליה המפעילים חנויות לממכר מוצרי קוסמטיקה. בין הצדדים התנהל הליך משפטי בביהמ"ש המחוזי מרכז בגין הפצת מוצרים המהווים זיוף של מוצרי הזוכה. ביום 21/4/13 התקיים דיון שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, (להלן: "פסק הדין"). בהסכמת הצדדים הנ"ל נקבע הסדר במסגרתו חויבו החייבים לחדול מהפרת זכויותיה של הזוכה וכן נקבע בין היתר סעיף פיצוי מוסכם למקרה שהחייבים יפרו את הוראות פסק דין.עפ"י סעיף 7 להסכמת הצדדים סוכם כדלקמן: "אם וככל שהנתבעים יפרו התחייבויותיהם כמפורט בהסכם זה, ישלמו הנתבעים לתובעת פיצויי מוסכם בסכום של 150,000 ₪ וזאת מבלי לפגוע בכל סעד אחר אשר עומד ו/או יעמוד לתובעת על פי דין.", (להלן: "הפיצוי המוסכם"). בהמשך, הזוכה נקטה בהליך לפי פקודת ביזיון בית משפט במסגרת התיק הנ"ל. ביום 26/12/13 התקיים דיון שבסיומו ניתנה החלטה שבה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "לאחר שבחנתי את בקשת המבקשת לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט ואת תגובת המשיבים ולאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, בהסכמת הצדדים נקבע כי המשיבים ביזו את פסק הדין מיום 21.4.13 ופסק הבורר מיום 26.8.13 בחובו.", (להלן: "החלטת הביזיון"). טענות הזוכה: לטענת הזוכה אין ולא יכולה להיות שאלה באשר לביזיון פסק הדין על ידי החייבים. החלטת הביזיון משמעה הפרת התחייבויות החייבים בהתאם לפסק הדין, ומכאן שאין ולא יכול להיות ספק באשר לחבות החייבים בפיצוי המוסכם.ועוד, הזוכה טוענת כי בית המשפט בחן טענות הצדדים ורק לאחר מכן ובהתאם להסכמת הצדדים קבע כי החייבים הפרו את ההסכם שלהם עם הזוכה, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין וביזו את בית המשפט בהפרת פסק דין זה. הזוכה מציינת כי עובר לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, פנתה לבית משפט השלום בנתניה בהליך של תביעה בסדר דין מקוצר במסגרת תא"ק 63236-12-13 על מנת לקבל החלטה שיפוטית לפיה צירוף פסק הדין וההחלטה בביזיון משמעותו היא שהחייבים חבים בתשלום הפיצוי המוסכם בסכום של 150,000 ₪. בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת הבכירה יפעת אונגר ביטון בתאריך 1/6/14 הובהר לצדדים כי אין כל צורך בהחלטה שיפוטית נוספת, שכן הדברים ברורים, החבות ברורה, ולפיכך על הזוכה לפנות להוצאה לפועל ובהתאם לכך נסגר התיק בביהמ"ש ללא צו להוצאות והאגרה הושבה לזוכה. לטענת הזוכה, כב' הרשמת הבכירה הבהירה לחייבים במהלך הדיון בדברים אשר לא נרשמו בפרוטוקול כי אין מקום להעלות טענות מצדם בנוגע למחלוקות בין הצדדים שכן בית המשפט כבר הכריע בהן וכל אשר עליהם למסור לבית המשפט הוא אופן התשלום והערבויות שיציבו כדי להבטיח את התשלום. לסיום, הזוכה מבקשת לדחות בקשת החייבים. טענות החייבים:החייבים טוענים כי פסק הדין לא מקים חובה לשלם לזוכה את הסך 150,000 ₪ שבסעיף 7 להסכם הפשרה. לשם חיוב החייבים בתשלום הסכום נדרשת הסכמה כי הייתה הפרה או לחילופין קביעה כי אכן הייתה הפרה המזכה בפיצוי המוסכם וזאת במסגרת הליך הדן בבקשה להפעיל את הסעיף הנ"ל. החייבים טוענים כי הסכם הפשרה אינו קובע דבר לגבי קיומה של חבות בתשלום לפי סעיף 7 להסכם הפשרה, וכי ההסכמה מיום 26/12/13 גובשה רק על בסיס ההסכמה כי באם תעמוד החייבת בתנאי ההסכם לא תחויב בתשלום כלשהו על פי סעיף 7 להסכם הפשרה מ- 21/4/13 שכן ללא הסכמה זו לא היה בא לעולם ההסכם בנוסחו המעניק לחייבים הארכות נוספות נרחבות לביצוע הסכם הפשרה הנ"ל.לטענת החייבים היה על הזוכה לפנות לבית המשפט המחוזי מרכז שנתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין ולבקש הוראה אופרטיבית שכן בנסיבות אלו, יכול היה בית המשפט המחוזי לבחון האם אכן הייתה הפרה המצדיקה חיוב כזה, שכן בית המשפט המחוזי יכול לעשות שימוש בסמכותו על פי הוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, (להלן: "חוק החוזים") ולשנות את גובה הסכום. החייבים טוענים כי עצם העובדה כי קיימת אפשרות כאמור מבהירה שאין בידי הזוכה פסק דין אופרטיבי וברור המאפשר לה לפנות ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לאכיפה. לטענת החייבים אין ספק כי מקרה מסוג זה דורש הכרעה שיפוטית נוספת בטרם אכיפה על ידי לשכת ההוצאה לפועל, הכרעה שיפוטית שנדרשת על ידי הערכאה שאישרה את הסכם הפשרה ונתנה לו תוקף של פסק דין. החייבים סבורים כי הכרעה כזו יכולה להינתן במסגרת הפניה של לשכת ההוצאה לפועל אל בית המשפט המחוזי על פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. בהתייחס לדברים שנאמרו בבית משפט השלום בנתניה החייבים מציינים כי לא נדרש לנהל דיון או לברר את התביעה וככל שנאמרו דברים באופן לא רשמי, אין הם בעלי משקל משפטי. לאור הנ"ל, החייבים מבקשים לסגור את תיק ההוצאה לפועל. ביום 18/9/14 התקיים דיון בפני במעמד הצדדים. ב"כ הצדדים ויתור על חקירת המצהירים. לאחר מכן, הצדדים הגישו סיכומים בכתב. דיון הוכרעה: לאחר שבחנתי כתבי טענות הצדדים ושמעתי בטיעוניהם בדיון בפני ביום 18/9/14 ועיינתי בפסק הדין מ- 21/4/13 והחלטת הביזיון מ- 26/12/13 הגעתי למסקנה כדלקמן: הזוכה הגישה לביצוע פסק הדין בצירוף החלטת הביזיון, שניתנו במסגרת אותו תיק שמספרו ת"א 54164-09-12, ע"י כב' השופטת ריקי שמולביץ, בבית המשפט המחוזי מרכז. הזוכה מבקשת במסגרת תיק ההוצל"פ לגבות סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 7 להסכמת הצדדים אשר תועדה בפרוטוקול הדיון מ- 21/4/13, בנוסח שלהלן: "אם וככל שהנתבעים יפרו התחייבויותיהם כמפורט בהסכם זה, ישלמו הנתבעים לתובעת פיצויי מוסכם בסכום של 150,000 ₪ וזאת מבלי לפגוע בכל סעד אחר אשר עומד ו/או יעמוד לתובעת על פי דין". נטל ההוכחהתחילה יש לבחון על מי מוטל נטל הראיה במקרה דנן. הזוכה מבקשת להוכיח זכאותה לסכום הפיצוי המוסכם. החייבים טוענים כי פסק הדין אינו בר ביצוע. כלל ידוע הוא המוציא מחברו עליו הראיה. בהסכם הפשרה ושעל יסודו ניתן פסק הדין נקבע חיוב מותנה שבגדרו התחייבו החייבים לשלם לזוכה את הסכום 150,000 ₪, אם וככל שהם (החייבים) יפרו התחייבויותיהם כמפורט בהסכם הפשרה. אין ספק שבמועד מתן פסק הדין לא היה תשלום סכום הפיצוי המוסכם חיוב שלם ומוגמר או אכיף ובר ביצוע. החיוב הינו מותנה בהפרה מצד החייבים ורק אז הוא משתכלל לכדי חיוב אכיף ובר ביצוע. הזוכה מבקשת לאכוף חיוב מותנה בטענה כי החייבים הפרו את התחייבויותיהם עפ"י פסק הדין ולכן היא זאת שצריכה לשאת בנטל ההוכחה. על הזוכה להוכיח עצם קיומו של החיוב המותנה בטרם יקבע שהיא זכאית לסכום הפיצוי המוסכם, להבדיל מטענת 'פרעתי' שבה מוטל נטל השכנוע על החייב. ראו: רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נגד קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ, פורסם בנבו; דוד בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות 2008, 189. הזוכה הגישה בד בבד עם הגשת פסק הדין לביצוע החלטת הביזיון. בהחלטה זו נקבע כי החייבים ביזו את פסק הדין שהוגש לביצוע. אין ספק כי מדובר בקביעה שיש בה כדי להוכיח שהיא זכאית לביצוע פסק הדין. החלטת הביזיון היא קביעה שיפוטית שמרימה את הנטל המוטל על הזוכה להוכיח כי בידה פסק דין בר ביצוע בהוצל"פ ולכן אני קובע כי הזוכה הרימה את הנטל המוטל עליה. חיוב בר ביצועלצורך אכיפה החיוב שבסעיף 7 להסכם הפשרה ועל מנת לשכלל את החיוב המותנה לחיוב מוגמר נדרשת קביעה שיפוטית שבמסגרתה יקבע כי החייבים הפרו את התחייבויותיהם עפ"י הסכם הפשרה, אם בכלל. האם החלטת הביזיון מיום 26/12/13 שבה נקבע כי החייבים ביזו את פסק הדין מיום 21/4/13 הופכת את החיוב המותנה שבפסק הדין לחיוב מוגמר ושלם. התשובה היא חיובית. בהחלטת הביזיון נקבע כהאי לישנא: "לאחר שבחנתי את בקשת המבקשת לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט ואת תגובת המשיבים ולאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, בהסכמת הצדדים נקבע כי המשיבים ביזו את פסק הדין מיום 21.4.13 ופסק הבורר מיום 26.8.13 בחובו.". המונח ביזוי שבהחלטת הביזיון משמעותו שהחייבים זלזלו ולא כיבדו את פסק הדין. מכאן עולה שישנה קביעה שיפוטית שהחייבים אכן ביזו את פסק הדין מיום 21/4/13. הפרשנות של הקביעה הינה אחת. החייבים הפרו ולא קיימו את פסק הדין. אין לתת לקביעה הנ"ל פרשנות אחרת מלבד ביזוי פסק הדין.זאת ועוד, הקביעה השיפוטית הגיעה כדי למלא חלל מסוים שנוצר בעקבות אי עמידת החייבים במי מהתחייבויותיהם על פי פסק הדין. כזכור, סעיף 7 להסכם הפשרה קבע אם וככל שהחייבים יפרו התחייבויותיהם כמפורט בהסכם זה, ישלמו החייבים לזוכה פיצוי מוסכם. הלכה למעשה, החלטת הביזיון קבעה שהחייבים ביזו לאמור הפרו את פסק הדין ומכאן הם גם הפרו את התחייבויותיהם כמפורט בסעיף 7 להסכם הפשרה. הנה כי כן, עצם קביעת בית המשפט לפיה החייבים ביזו את פסק הדין נקבע עצם קיומו של החיוב שבסעיף 7 להסכם הפשרה ולכן לטעמי רשם ההוצאה לפועל גם מוסמך לקבוע אם חיוב פסוק קוים ללא צורך בנקיטת הליך משפטי נפרד.החיוב המותנה השתכלל לכדי חיוב מוגמר בעת שבית המשפט קבע שהחייבים ביזו את פסק הדין, ולכן הוא גם חיוב פסוק בר אכיפה בהוצאה לפועל. בהקשר זה, המלומד דוד בר-אופיר בספרו, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית עמוד 192, מציין את הדברים הבאים: "מהן דרכי האכיפה של פסק דין המאמץ הסכם בין הצדדים? נאמר לא אחת כי בפסק דין שבהסכמה ממוזגות שתי תכונות של הסכם ושל פסק דין. ויש לזכור כי פסק דין הנותן תוקף להסכם שנכרת בין בעלי הדין מחייב ככל פסק דין אחר (ע"א 556/75 צביק נ' צביק פ"ד לא (1) 7,11). ברמה העקרונית פתוחים שני מסלולי פעולה בפני בעל דין המבקש לאכוף פסק דין מוסכם: המסלול האחד נשען על הפן ההסכמי של פסק הדין, ובו יש להגיש תביעה חדשה בה יתבקש סעד של אכיפת פסק הדין. מסלול זה מתבסס על התפיסה לפיה ההסכם שאומץ בפסק הדין יוצר עילה חדשה (עילה חוזית) אשר ניתן לתבוע על פיה. המסלול השני נשען על הפן השיפוטי של פסק הדין, ומשמעותו היא אכיפה של פסק הדין באופן ישיר כפסק דין רגיל (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זליזנאק, פ"ד נג(3) 337,345). לא בכל מקרה פתוחים שני המסלולים בפני מי שמבקש אכיפה והשאלה היא מתי פסק הדין שניתן בהסכמה הינו אכיף בלא שיהיה צורך בהגשת תביעה חדשה לאכיפתו. התשובה שניתנה לכך בפסיקה היא כי הדבר תלוי במידת הבהירות של פסק הדין. פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים הינו בר אכיפה אם הוראותיו ברורות ומסויימות במידה המאפשרת את אכיפתו ללא נקיטת הליך משפטי חדש.....פרט חשוב הוא כי לא כל אי בהירות תמנע אכיפתו של פסק דין מוסכם...". מהדברים הברורים עולה כי אין צורך בפתיחת ערוץ משפטי נוסף כדי לאכוף את החיוב שבפסק הדין אשר הפך לחיוב שלם. גם אין צורך בקבלת הבהרה או פרשנות למשמעות הקביעה השיפוטית לפיה החייבים ביזו את פסק הדין, כפי שביקשו החייבים, לפני שחזרו בהם מהבקשה. הכלל הוא שרשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך להרהר אחר פסק דין ולצקת בו פרשנות ותוכן. פסק הדין ברור והחלטת הביזיון ברורה עוד יותר. החיבור בין פסק הדין והחלטת הביזיון גרם לחיוב המותנה שבסעיף 7 להסכם הפשרה להשתכלל לידי חיוב בר אכיפה.טענת 'פרעתי'לאחר הדיון שהתקיים בפני ובמסגרת הסיכומים מטעם החייבים הם טענו להיעדר חוב לגביה במסגרת בקשה בטענת 'פרעתי' (לא הוגשה בקשה בטענת 'פרעתי' אלא צוין על גבי הסיכומים בכתב 'בקשה בטענת פרעתי/העדר חוב לגביה סיכומים מטעם המבקשים) . אין צורך להכביר במילים על המועד והאופן שבו העלו החייבים טענתם ב'פרעתי' ודי לציין כי אף אם נבחן בקשתם כאמור התוצאה היא שהחייבים חבים בתשלום סכום הפיצוי המוסכם כפי שיפורט בקצרה להלן.בבקשה בטענת 'פרעתי' לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967, הנטל מוטל על החייבים להוכיח טענתם. לאמור, על החייבים להוכיח שאין בפסק הדין ובהחלטת הביזיון כדי לחייבם בסכום הפיצוי המוסכם. בענייננו, בנמצא פסק דין חלוט וקביעה שיפוטית שגם היא חלוטה שהפכו את החיוב המותנה למוגמר ובר אכיפה. כדי להוכיח אחרת ממה שנקבע מוטל על החייבים נטל כבד ביותר.החייבים מעלים טענות שונות כנגד וסביב פסק הדין והחלטת הביזיון. החייבים מבקשים לתת פרשנות נוספת למה שנקבע בנ"ל. למשל, החייבים טוענים כי בית המשפט בהליך הביזיון לא נדרש לשאלת הפיצוי המוסכם; הקביעה לפיה החייבים ביזו את פסק הדין אינה מתייחסת לשאלת הפיצוי המוסכם; החלטת הביזוי ניתנה מבלי לפרט על מה ולמה וכיצד. כידוע, כאשר עולות טענות ותהיות לגבי הפרת הסכם וספקות פרשניים נוספים אין לרשם ההוצאה לפועל סמכות להכריע בנדון. הגיונם של דברים ברור. לרשם ההוצאה לפועל סמכות של ערכאה מבצעת וככזה תפקידו לבצע את פסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל. מטבע הדברים, אף הסמכות לדון בשאלה אם אמנם נכרת הסכם בין הצדדים (להבדיל מתנאיו ופרשנותם) נתונה אף היא בידי הערכאה המבררת, דהיינו בית המשפט. ראו: רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ. קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ, ניתן ביום 1/11/06. רע"א 2786/10 אמיר בן דוד נ. דגלדטי ניסים , ניתן ביום 19/9/10.רע"א 7754/09 ארז(ג.ז) יעוץ כלכלי והשקעות נ. שרון פרז, ניתן ביום 29/11/09.עש"א (חיפה) 783/08 טנא פרוסט בע"מ נ. תנובה , ניתן ביום 10/5/09.די לציין כי בית המשפט קבע שהחייבים ביזו את פסק הדין ואין להטיל ספק בקביעת בית המשפט. אמנם עניין הפיצוי המוסכם לא נדון בהליך הביזיון כפי שעולה מעיון בפרוטוקול הדיון ואולם אין בכך כדי לשנות או להרהר אחר הקביעה השיפוטית לפיה החייבים ביזו את פסק הדין. חזקה על החייבים כי כלכלו את צעדיהם כראוי עת הסכימו שיקבע שהם ביזו את פסק הדין ולכן אין להם כעת אלא להלין על עצמם. בהתייחס לשאר טענות החייבים לא מצאתי כל ממש בטענות אלו. כך, למשל, לא הוצגה שום הסכמה מאוחרת שמאיינת את זכות הזוכה לפיצוי מוסכם. לא מצאתי אסמכתא לפיה הזוכה הסכימה לוותר את זכותה לקבל את הפיצוי המוסכם. ברי, בהעדר ראיות מבוססות ומשוויתרו החייבים על קיום חקירות בתיק אין די באמרות כלליות כדי להרים את הנטל המוטל על החייבים להוכיח טענתם. למעלה מן הנדרש יצוין כי גם אם נתחקה אחר כוונת הצדדים נמצא כי החייבים הפרו את התחייבויותיהם עפ"י הסכם הפשרה כמפורט להלן: א. כב' ביהמ"ש המחוזי אימץ את הסכמת הצדדים ובכלל זה הודאת החייבים כי ביזו את פסק הדין מ- 21/4/13. די להפנות לדברי ב"כ הצדדים בפרוטוקול הדיון מ- 26/12/13 בפני ביהמ"ש המחוזי בעמ' 14 שורות 9-10 שם נאמר כדלקמן: "קיבלנו המלצת בית המשפט והגענו להסכמה שלפיה יקבע כי המשיבים אכן ביזו את פסק הדין..."; ב. וגם לדברי ב"כ החייבים בפרוטוקול הדיון הנ"ל בשורות 20-21 בעמ' 10 שלהלן: "...לעניין האיחור והחבקים, לצערנו אנחנו מודים היתה תקלה צירפנו גם מכתב מהמפעל שמייצר עבורו את האריזות...ולכן מה שאנחנו מבקשים זה הבנתו של בית המשפט לעניין של האיחור."; ג. בנוסף, ראו דברי ב"כ החייבים, בפרוטוקול הדיון בפני מיום 18/9/14 בעמד 1 ו- 3 בתיק ההוצל"פ, שלהלן: "...בגדול מדובר שם על טענה לקיום של אתר ברוסיה שאינו בבעלותנו שמשווק סחורה שהיה צריך להעלים ובטעות חייב 2 נתן כרטיס ביקור ובו סמל ישן וזו הפרה נוראית שדורשת קנסות מפליגים...מה שסוכם שמתקנים את הדברים הספציפים בלוח זמנים כזה וכזה";ד. גם בסיכומי החייבים בכתב, פרק ג, צוינו הדברים הבאים: "...,ולמרות פעולות רבות בעלות ניכרת שכבר בוצעו על ידי המבקשים, אכן התגבשה הפרה של מספר ימים בלבד,...";ה. ועוד, מעיון בסעיפים 35.3 עד 39 לסיכומים הנ"ל עולה בבירור כי החייבים הפרו את התחייבותם בהסכם הפשרה. כך, למשל, החייבים מציינים שמצאו עצמם ביום הדיון עדיין משתמשים בחבקים וללא כל פתרון חלופי מוכן (סעיף 38). הוסכם שאכן התקיים ביזיון של פסק הדין בנוגע לפרק זמן של 5 ימים לגבי סוגיה אחת (סעיף 39). כל הדברים הנ"ל ברורים ומדברים בעד עצמם. לכן, על מנת להתכחש להודאות מן הסוג שלעיל מוטל נטל כבד מאוד על החייבים לסתור את האמור. לא מצאתי כי החייבים הצליחו להרים את נטל הראיה המוטל בבקשה מסוג 'פרעתי'. בהתייחס לטענת החייבים לזכותם להעלות טענות לפי הוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים די לחזור ולציין כי לרשם ההוצאה לפועל אין סמכות להפחית את הפיצוי המוסכם אשר נקבע בפסק דין חלוט שכן כלל ידוע הוא שפסק הדין יש לבצעו ככתבו וכלשונו.באשר לפסקי הדין שצוטטו בכתבי טענות החייבים די לציין כי מקום בו יש דרך אכיפה פוגענית פחות מהליך הביזיון יש להעדיפה. עפ"י עקרון זה לא יהא מקום לנקוט בהליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט אם ניתן לאכוף את פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל. לפיכך, אני סבור כי בדין פנתה הזוכה לאכיפה ההסכם בהוצאה לפועל. ראו: ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נגד מנחם קופיץ, פורסם בנבו, 14/4/11; ע"פ 6981/13 יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד אנטיפוד השקעות בע"מ, פורסם בנבו, 9/12/13. בנוגע לטענות הצדדים באשר לדברים שנאמר בהליך שנפתח בבית משפט השלום נתניה ונסגר לאחר מכן (התביעה נמחקה ללא צו להוצאות) ולאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט שם די לציין כי לא מצאתי דבר וחצי דבר שיש בו כדי לתמוך בטענת מי מהצדדים. סיכומו של דבר: הנה כי כן, מהמתואר לעיל, עולה המסקנה כי הזוכה זכאית לגבות מהחייבים סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 7 להסכם הפשרה, קרי – הסך 150,000 ₪. אשר על כן אני דוחה בקשת החייבים. החייבים ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות הזוכה בסך של 2,000 ש"ח.