באו לפנינו איש ואשה המבקשים להינשא, אלא שהאשה לכאורה בכלל מינקת חבירו. ומעשה שהיה כך היה.
האשה בנישואיה הראשונים לא הרתה שתים-עשרה שנה. אחרי טיפולים רפואיים ממושכים, הרתה בהפריה.
בלא שתדע, היה בעלה מסרך דרכיו עם אחרת. כיון שהרתה אשתו, דרש ממנה הבעל להפיל את הולד, והוא עצמו נפל בדיכאון. ונפרדו דרכיהם.
בתאריך כ"ט בשבט תשע"ה 17.2.15 ילדה האשה בשעטו"מ בת.
הלידה הייתה קשה, ובוצעה בניתוח קיסרי. בשל חולשתה הגופנית הרבה, והכאבים שנוספו מחמת הניתוח, וגם חולשתה הנפשית וצערה הגדול ממעשי בעלה, על אף שניסתה להניק, לא הצליחה האשה מעולם להניק את הבת, רק ניזונה הבת ממזון תינוקות.
ביום י"ז באלול תשע"ה 1.9.15 התגרשה האשה מבעלה הראשון.
לאחר מכן הכירה אברך יקר, בן תורה מובהק, עטור בזקן ופאות כמנהג אבות, ירא ה' מרבים, וקבעו חתונה לתאריך י"ב תמוז תשע"ו 18.7.16. זאת לאחר שהורה להם רבם שיוכלו להקל ולהינשא.
עתה באו לפנינו בציווי הרבנות המקומית, בבקשה להתירם להינשא, אף שטרם מלאו כ"ד חודש ללידה.
עמיתיי הדיינים הסכימו להתירה רק בתאריך כ"ט תמוז תשע"ו, שבו ימלאו י"ח חודש ללידה. והעדיפו להתירה להינשא בימי המיצרים, ולא להתיר איסור מינקת חבירו. וכמבואר הכול בפרוטוקול הדיון.
הזוג מבקש בכל לשון של בקשה להתירם להינשא. הן בגלל ההפסד הגדול בביטול אולם החתונה העומד על קנס של כ-20000 ש"ח, ועוד ועוד הוצאות ביטולים נוספות. ובפרוש אמרו וכתבו, שלפי מצבם ויכולותיהם, יקשה עליהם מאד להתחיל את חייהם כנשואים, עם חוב כספי כה גדול. הן בגלל שכבר הזמינו אורחים רבים, שמהם באים מחו"ל, ואם תדחה החתונה לא יתעכבו בארץ עד למועד הדחוי. ועוד שאם תתקיים החתונה בימי בין המיצרים, חלק מהאורחים לא יוכלו להשתתף בשמחה, כי להם לא ימצא מיקל ומתיר, ועל כל פנים תערך החתונה ללא תזמורת, וערבה כל השמחה.
אני סבור שיש להתירם להינשא, ומהנימוקים שלהלן, והם מלוקטים כולם מדברי מרן הראשון לציון הג"ר עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר ח"ז אבה"ע סי' י"ג, ח"ט אבה"ע סי' י"ג וסי' י"ד וסי' ט"ו, וח"י סי' ט"ז. ועוד מספר שדה חמד, ועוד מאוצר הפוסקים סי' י"ג. ומשם ומשם ומשם בארה. וכתבתי הנימוקים בתכלית הקיצור, כחותה על גחלים, וכמראה מקום הוא לו, כי בני הזוג מבקשים לקבל את פסק הדין לאלתר ובדחיפות. ואם יגזור ה' בחיים ויזכני ברחמיו, אשוב ואשנה פרק זה, ואאריך במקום אחר, ועוד חזון למועד.
א. דעת רבינו שמשון הזקן בתוספות כתובות ס' ע"ב, והריטב"א בכתובות נ"ט ע"ב כתב שכן היא דעת הרמב"ם, וכ"כ בדעת הרמב"ם מהר"י הלוי בשו"ת מטעמי יצחק סי' ה', והג"ר יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק ח"א חאבה"ע סי' י"ז אות י"ג, והכה"ג בסי' י"ג אות ל'. וכן היא דעת הריא"ז, ורבים איתם ראה אוצר הפוסקים בסי' י"ג, שהגרושה מותרת להינשא, ואפילו שהתינוק מכירה. וכן היא דעת התוספות רי"ד בכתובות נ"ט ע"ב, וכן היא דעת רבי יצחק ב"ר יעקב ורבי משה בר נתן בשו"ת חכמי פרובינציה ח"א סי' נ"ב, והביאו שכן דעת רבי אברהם מן ההר, והם גם כתבו בפרוש שכן היא דעת הרי"ף והרמב"ם. וכדעת רבינו שמשון נקט גם רבי יצחק ב"ר מרדכי בשו"ת חכמי פרובינציה שם סי' נ"ג. כפי שריכזו את כל דעות הראשונים כמה ממהדירי הש"ס החדשים (מתיבתא, ילקוט הביאורים) ומהדירי הראשונים, וכן הובאו בשו"ת עטרת דבורה ח"א סי' י"ז עיש"ב.
ואף שרבינו תם ודעמיה פליגי, הנה ישבו האחרונים את כל השגותיו וכל ראיותיו נגד רבינו שמשון. ואף שמרן בשו"ע אבה"ע סי' י"ג הכריע כדת רבינו תם, עכ"פ יש לצרף סברת המתירים בהיקבץ סברות נוספות. ומקום יש בראש לומר שאילו ידע מרן שדעת הרי"ף והרמב"ם ודעימיה כרבינו שמשון, לא היה מחמיר כרבינו תם. אלא שמרן נמשך אחר הר"ן והמגיד משנה שכתבו שמסתימת הרמב"ם נראה שהוא סובר כרבינו תם, ואין דבריהם מוכרחים. ובאמת מקום יש לומר שרק באלמנה אסרו כיון שמחד אין לתינוק כל מפרנס, ומאידך האלמנה נזונית מנכסי המת. אבל בגרושה יש לתינוק אב שידאג למזונותיו שעליו מוטלת החובה, ולאשה אין כל מקור מחיה. ואכמ"ל.
בירושלמי סוטה (פ"ג ה"ג, דף י"ח ע"ב) אסמכוה לאיסור מינקת חבירו, על הכתוב במשלי כ"ג י': אל תשג גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבוא. ואולי דרש הירושלמי 'אל תשג' כאילו כתוב אל תשגל, שהוא לשון נישואין, ואולי 'אל תשג גבול' אל תשגל בהשמטת הבי"ת, וכפל הגימ"ל בשל הדגש, וירושלמי לשונו קלילא.. ותיבת 'עולם' דרש הירושלמי על האשה שהיא קרקע עולם כידוע, ויש שכתבו שדרש עולם מלשון עוללים או עול ימים שהוא כינוי לתינוקות וילדים רכים. ותיבת 'בשדי' דרש הירושלמי ככינוי לאשה שנמשלה לשדה, והאחרונים כתבו שדרשו 'ובשדי' בשי"ן שמאלית לשון שדים. ותיבת 'יתומים' היא היא הרומזת למינקת שמת בעלה. ותיבות 'אל תבוא' דרשו לשון ביאה ונישואין. ועל כל פנים דרשת ירושלמי זה, נראית יותר כדעת רבינו שמשון שהאסור במינקת חברו שמת בעלה, כמפורש בפסוק ו'בשדי יתומים'. וגם שפיל לסיפא דקרא שם בפסוק י"א: "כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך", וגם זה כמובן שייך רק ביתומים, וכפי שהביא הרלב"ג על אתר מהאמור בפרשת משפטים כ"ב כ"א-כ"ג "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". ודרשת הירושלמי הובאה גם בתוספות במסכת סוטה כ"ו ע"א. וכל העניין שייך כמובן רק ביתומים, שאין להם אב שיזונם, ומאידך ניזונית אמם האלמנה מעזבון בעלה אביהם המנוח. אבל במינקת גרושה, שיש לילדים אב החייב במזונותיהם, והגרושה מאידך אין כלל מי שיזונה, במה שונים הם מסתם ילדים לאסור אמם מלהנשא?
ב. דעת הרשב"א שאם נתגרשה קודם שהכירה התינוק, יכולה להינשא. ולא דווקא שלא הכירה כלל, אלא אפילו עתה מכירה, כל שלא הכירה קודם הגירושין אינה בכלל מינקת חבירו. ומהר"ח הכהן רפופורט בשו"ת אבה"ע סי' י"ד נקט שדעת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד והסמ"ג שכל שלא התחילה להניק, בין אלמנה בין גרושה, אינה אסורה להינשא. והרי בנדון דידן לא הכירתה התינוקת קודם הגירושין, וגם לא אחרי.
ג. עוד נראה לי לחדש, שאפילו הייתה התינוק מכירה קודם הגירושין בפועל, כיון שהבעל הראשון לא רצה באשה, וכמובן לא היה מפרנס אותה, יש לדון את האשה כאילו לא היה התינוק מכירה. שהרי כיון שאין האשה מחוייבת במלאכות שהאשה מחוייבת לבעלה. וכיון שכן מעולם לא נשתעבדה להניק. ובמי שלא נשתעבדה להניק, הרי דעת הרשב"א ודעימיה שאין כלל איסור מינקת חבירו. שו"ר שכן מפורש באחרונים שהובאו בשו"ת יביע אומר ח"ז, שאין הדבר תלוי בגירושין בפועל, אלא בשיעבודה להניק. ובאוצר הפוסקים הביא סוברים שכיון שבזמן הזה אין מניקים יותר מט"ו חודש (ובזמנינו היום בארץ ישראל אפילו לא י' חודש), הרי על דעת המנהג נישאת לבעלה הראשון, ומעולם לא נשתעבדה להניק יותר מהמקובל.
ד. כיון שהאם לא הניקה כלל, ומכל שכן כאשר לא יכלה להניק בשום אופן, יש אומרים שאינה בכלל איסור מינקת חבירו. ראה בשו"ת שמע שלמה לגר"ש עמאר ח"ה סי' י"ב באורך, ובחתימת התשובה הוראת הגר"ש משאש המסכים עמו. ח'. וראה עוד בדברי הג"ר שלום משאש בספר שמש ומגן ח"ג אבה"ע סי' י"א.
ה. יש מתירים מינקת חבירו לאחר ט"ו חודש, בהצטרף סניפים נוספים. ראה פני יהושע כתובות בקונטריס אחרון סי' ק"נ, ובשו"ת ישועות מלכו חאבה"ע סי' י"ד, ובשו"ת שם אריה חאבה"ע סי' מ"א, ועוד ועוד.