אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תיק רבני 920384/1 פלוני נ' פלונית

תיק רבני 920384/1 פלוני נ' פלונית

תאריך פרסום : 01/11/2015 | גרסת הדפסה

בית דין רבני אזורי נתניה
920384-1
18/06/2015
בפני הדיינים:
1. הרב שלמה שפירא - אב"ד;
2. הרב אברהם מייזלס
3. הרב רפאל י' בן שמעון


- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד איילה תל־פז
הנתבעת:
פלונית
עו"ד נאוה פרס
פסק דין

 

בפנינו תיק תביעת גירושין של הבעל [פלוני] כנגד האשה [פלונית], ומנגד תיק תביעת שלום בית שפתחה האשה. להלן תורף העובדות.

א) הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1996, נישואין ראשונים לשניהם, ולהם 4 ילדים קטינים.

האשה הינה אזרחית ישראל (עלתה בילדותה מאיראן). הבעל אזרח בריטי.

הצדדים גרו ברעננה, הבעל הורחק מביתם המשותף.

בתאריך כ"ז כסלו תשע"ג, 11/12/12, התקבלה בביה"ד תביעת האשה לשלום בית.

בתאריך ג' טבת תשע"ג, 16/12/12, פתח הבעל תיק בתביעה לגירושין וכרך בה ענייני רכוש ופירוק שיתוף בדירת הצדדים, מזונות אשה, מזונות ומשמורת ילדים.

עקב תקלה טכנית פוצלו תיקי הצדדים לשני הרכבים והוגשו בקשות שונות הנוגעות לקביעת סמכויות, מועדי דיון ואיחוד תיקים. בתאריך ז' אדר תשע"ג, 17/2/13, הופיעו הצדדים בפנינו וביה"ד שמע טו"מ הצדדים הנוגעים לקביעת סמכות ואופן התנהלות הדיונים בתיקיהם.

בתאריך כ"ד אדר תשע"ג, 6/3/13, קבע ביה"ד כדלהלן:

א) תביעת הגירושין של הבעל ותביעת שלום הבית של האשה ידונו בפני הרכב בית דיננו, הרכב ג'.

ב) על המזכירות לסגור תיק שלום בית שפתחה האשה שמספרו 920315/1, ולפתוח תיק שלו"ב חדש של האשה שמספרו יהיה –/920384.

ג) הסמכות לדון בענייני הרכוש הינה של בית הדין, ובית הדין ידון בה בפועל רק אם תתקבל תביעת הבעל לגירושין.

ד) הצו למדור ספציפי שניתן בבית הדין יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת.

ה) בדיון שייערך בביה"ד ביום כ"ב אייר תשע"ג, 2/5/13, ידון בית הדין בתביעת שלום בית של האשה ובתביעת הגירושין של הבעל במקביל.

יצוין כי בהחלטה זו קבע ביה"ד גם כי הסמכות בתביעת מזונות ילדים והמשמורת הינה של בית המשפט.

לאור הנ"ל, העניינים העומדים לדיון בשלב זה הינם התביעות ההדדיות לגירושין ולשלום בית, ותביעת הבעל לפיצויים ופטור מכתובה.

ב) הבעל בכתב תביעתו פירט באריכות טענותיו בכל הנוגע למערכת היחסים ביניהם. לדבריו, האשה הפעילה עליו לחץ לדאוג לרמת חיים גבוהה תוך כדי העלבות והקנטות כי הוא אינו ראוי לה וכו'. יחסה המשפיל של האשה היה לאורך שנות חייהם המשותפים, כולל בזמנים של קשיים שונים כמו בפטירת האב ובתקופה של משבר כלכלי, כשלחצה של האשה בעניינים הכלכליים גורר הסתבכות של הבעל בחובות. יחס שלילי זה ושכמותו היה לעיני ילדי הצדדים תוך כדי שיתופם [בפרט הבת הגדולה [א']] בכל הבעיות שביניהם. האשה נהגה פעמים רבות לקלל את בעלה ולהשמיע קללות וגידופים נגד אביהם כשהילדים שומעים ואף חוזרים על דבריה.

לטענת הבעל בסעיף 27 לכתב התביעה, האשה נמנעת מקיום יחסי אישות "מזה מספר שנים". בהמשך כתב התביעה, בסעיף 66, כתב הבעל כי האשה מסרבת ליחסי אישות "מזה כשנה", ועקב כך תובע להגדירה כ"מורדת מתשמיש". עוד נטען כי האשה הפרה הלכה למעשה הסכם מפורש ביניהם לשמירה על ערכי כשרות בסיסיים כשהיא מאפשרת למטפלת להכין מאכלי טריפה במטבח ביתם שאמור היה להתנהל ע"פ ההסכם ביניהם כמטבח כשר.

הבעל טוען עוד כי האשה נוטלת "כדורים פסיכיאטריים" וזאת עקב "מצבה הנפשי הרעוע" תוך כדי שהיא מתכחשת למצבה ואף מלינה על הבעל שהוא הבעייתי בנושא זה. התכחשות זאת היא הגורם לדבריו שהאשה מסרבת ליטול את הכדורים שנקבעו לה.

טענה נוספת שהעלה הבעל כי אמה של האשה מתערבת בכל ענייניהם על כל צעד ושעל הגורמת להחרפת מערכת היחסים הרעועה בלאו הכי.

כמו כן הזכיר הבעל אירועים נוספים שגרמו להחרפת מערכת היחסים ביניהם, כמו למשל שהאשה הגישה נגדו תלונה שקרית על אלימות כביכול שכתוצאה ממנה הבעל הורחק מהבית והוא ראה בזה פגיעה ממשית בכבודו ובפרט לאדם במעמדו. לטענתו, מאז אירוע זה הוא אינו מתקרב לבית מחשש לתלונת שווא חוזרת שתרחיקו שוב מביתו ותפגע בשמו הטוב.

לטענתו, השיא בהתנהגותה השלילית של האשה ומהתרחקותה ממנו עד כדי בגידה הינו בקשר שיש לאשה עם חברתה, קשר שלדבריו חרג מאוד ממסגרת חברית והפך לקשר מיני ומכוער. כתוצאה מקשר אסור זה האשה מנותקת מבני הבית ומטיפול במלאכות הבית והילדים ומרוכזת בענייניה הפרטיים והשליליים.

הבעל מבקש בכתב תביעתו שביה"ד יקבע שהאשה נואפת, חייבת לקבל גיטה, ואסורה על בעלה "ועל בועלתה" – טענה שאין לה בסיס הלכתי ומשפטי – כמו"כ לקבוע שהיא מורדת ולפוטרו מתשלום הכתובה.

ג) בדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"ב אייר תשע"ג, 2/5/13, הוסיף הבעל לטעון כדלהלן:

"אין לה זמן בשבילי, ההורים שלה כל הזמן מתערבים בחיינו, כל דבר פרטי שלנו עובר דרך אמא שלה." (שורה 11 לפרוטוקול הדיון).

ובהמשך:

"אני לא מעניין אותה, היא שוברת לי את המילה... מול הילדים" (שורה 16 לפרוטוקול הדיון).

"כל הזמן יש מריבות, היא מתעללת בי, לא דואגת לי ומנצלת אותי" (שורה 20 לפרוטוקול הדיון).

"...היא אמרה לי שנמאס לה ממני, וזה היה מול המשפחה שלה, היו שם יותר ממאה איש והיא אמרה שהיא רוצה להתגרש ממני.

הקהילה שלנו קהילה קטנה והיא קיללה אותי..." (שורות 33־35 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך תיאר את תלונת השווא שהגישה נגדו על אלימות, תלונה שהביאה להרחקתו מהבית ועד היום לא שב לביתו מחשש לתלונות שווא נוספות.

האשה הכחישה בדיון את טענותיו של הבעל על תלונת השווא. לדבריה הבעל כעס, צעק במשך כשעה ויצא לו קצף מהפה, הוא היה בטירוף של כעס. בנוגע לקשריה עם חברתה טענה שהכל "קנאה מטורפת" ולדבריה היא כבר לא בקשר עם חברתה מזה כשנתיים.

ביה"ד העיר שהבעל לא העלה בדיון את טענתו בעניין חברתה של האישה, למרות שמכתב התביעה ניתן להתרשם שזוהי גולת הכותרת של טענותיו והמשבר העיקרי ביחסי הצדדים. ב"כ אמרה בתגובה כי במשרדה הוא דיבר על כך.

ד) בדיון שהתקיים בד' אב תשע"ג, 11/7/13, פירט הבעל בחקירתו את השתלשלות האירועים שהביאו לעזיבתו את הבית. לדבריו הוא רוצה להתגרש בגלל התנהגותה הרעה כלפיו, לטענתו הם אינם מקיימים יחסי אישות למעלה משנתיים, הוא תיאר שוב והביא דוגמאות להתנהגות אגרסיבית ופוגענית כלפיו. לדבריו המשבר ביחסים ביניהם החל כבר ב־2005 שאז לדבריו הכירה את חברתה. לשאלת ביה"ד הודה הבעל שלא ראה דבר בנוגע לטענתו על יחסים אינטימיים כביכול עם חברתה אך לדבריו הוא בטוח בזה וזו אינה רק השערה, היא מעדיפה את הקשר עם חברתה מבעלה. הוא טען שהאשה הפיצה עליו שם רע בקרב חבריו ובני הקהילה.

"ב"כ הבעל: אנו נמצאים עכשיו ביולי 2013, אתה יכול לראות את ילדיך בלי פיקוח, לבד?

הבעל: לא.

ב"כ הבעל: מי התנגד לכך?

הבעל: אשתי, היא אמרה שאני משוגע ואובדני, היא שוטפת את המוח לילדים שיפחדו ממני..." (שורות 329־332 לפרוטוקול הדיון).

ב"כ הבעל הציגה בפני ביה"ד חוו"ד של פסיכיאטר הקובע שאין כל בעיה נפשית אצל הבעל ולמרות זאת האשה מכפישה את שמו וטוענת שהוא מסוכן לילדיו ואינה מאפשרת לו להיות עמם.

בהמשך תיאר הבעל בחקירתו את נפילתו הכלכלית ואת התנהגותה כלפיו בתקופה קשה זו וחוסר ההתחשבות מצידה במצבו הכלכלי והנפשי.

בדיון נוסף שהתקיים בכ"ד חשון תשע"ד, 28/10/13, העידה אחותו של הבעל על יחסה המזלזל של האשה בבעל. לדבריה, כשהעירה לה שהיא צריכה להיות יותר תומכת בתקופה שהוא עובר קשיים כלכליים, ענתה לה האשה: "תראי עם מי אני צריכה לחיות", וביטוי זה היה נשמע מפיה פעמים רבות. היא העידה שהאשה "התקשרה הרבה פעמים ב־2012 לנייד או לבית ואמרה שאחי משוגע וצריך עזרה, אני המשכתי לומר לה שיש בעיות בעסקים וצריך לתמוך בו ולא להחמיר את המצב", "תמיד היא אמרה לו אתה אנגלי וטיפש, תמיד היא הנמיכה אותו אל מול הילדים."

ה) בדיון שהתקיים בח' שבט תשע"ד, 9/1/14, נחקרה האשה בתביעתה לשלו"ב ע"י ב"כ הבעל:

"ב"כ הבעל: אמרת שחייתם טוב, מתי פעם אחרונה קיימת יחסי מין עם [פלוני]?

האשה: את חושבת שאני מנהלת רישום?

ב"כ הבעל: אבל הלקוח שלי כן מנהל רישום, והוא אמר שהפעם האחרונה הייתה ב־13/4/11

האשה: זה לא נכון היו גם אח"כ...

...

ב"כ הבעל: לפני האירוע ישנתם באותה מיטה?

האשה: לא.

ב"כ הבעל: מתי נפרדתם?

האשה: כשאיים עלי, באוקטובר 2012, היינו בטיול משפחתי בספרד, והכל היה בסדר, כשחזרנו התהפך.

ב"כ הבעל: אז לא ישנתם באותו חדר? לא קיימתם יחסים? האם זאת כוונתך לחיים תקינים.

האשה: אמרתי שהיה משבר, וחלק קשור ליחסי המין, היו עליות וירידות, היו חודשים שלא דיבר איתי והיה חודש שרצה סקס 4 פעמים ביום. אני זוכרת שבאוקטובר היינו בלונה פארק והוא נישק את כולנו ויומיים אחרי שחזר פרץ המשבר ביקשתי מכל אחד אפשרי שיעזור.

...

ב"כ הבעל: כיבדת את הדמות של [פלוני] בעיני הילדים?

האשה: כן.

ב"כ הבעל: מה דרשת מהעו"ס.

האשה: שייפגש בפיקוח מכמה סיבות, הוא רעד ויצא לו קצף מהפה, הבן שלי התחנן לשוטר שאבא שלו ישאר בבית והוא לא הסכים, ולכן רציתי פיקוח אבל אמרתי לעו"ס שהוא לא היה אלים."

בדיון זה הכחישה האשה טענותיו של הבעל על כך שהיא מזלזלת ופוגעת בבעלה ולטענתה מעוניינת בשלום בית לאחר שהבעל יעבור טיפול.

ב"כ הבעל: האם תסכימי ש[פלוני] יפגש עם ילדיו בבית, ואת לא תהיי בבית?

האשה: אני מוכנה, אבל כל האנשים שאני מתייעצת איתם לא מוכנים, ויש לי קצת חשש הוא במצב כזה שהוא טוען טענות.

...

ב"כ האשה: את אוהבת את בעלך ומאמינה שיש סיכוי?

האשה: אם הוא יקבל טיפול, הייתי מבינה אם הוא היה אומר שאני לא בסדר, כל המשפחה שלי תמכה בו.

ביה"ד: ועכשיו אתם בסכסוך.

האשה: הוא איים על הרו"ח שהוא גוזל אותו הוא איים על הבנק, הוא לא רואה את המציאות נכון.

ביה"ד: אז אפשר להכריח אותו?

האשה: הוא צריך טיפול נכון, אמרתי לו אפילו שילך לרופא סתם לבדוק כללית מה איתו, אני לא מבינה למה יוצא לו קצף.

...

הבעל: את זרקת אותי.

האשה: גם במשטרה לא זרקתי, השוטר שכנע אותו אולי שילך לישון מחוץ לבית, גם הדוד שלו שאל אותו אם הוא רוצה לבוא לישון אצלו.

ביה"ד: ובמצב הזה יש סיכוי לשלו"ב?

האשה: אם הוא יטפל בעצמו, אני עדיין לא מוותרת...

אני סולחת לו למרות כל מה שהיה בתקופה האחרונה, הוא באמת חושב שנעשה לו עוול, אין לי מושג מה עשיתי נגדו...

ו) הבעל טען בסיכומיו כי תביעת האשה לשלו"ב הינה צינית ונועדה להשגת רווחים כלכליים. האשה נוכחה לדעת שהבעל נחוש להתגרש לאחר שהטיפולים הזוגיים לא צלחו ואף דובר ע"י המגשר האחרון על חלוקת הבית, פעלה בד בבד לתלונה על אלימות ומנגד תביעה בביה"ד לשלום בית.

הבעל מכחיש כל קשר לאלימות. הבעל מכחיש גם טענת האשה שחייהם היו תקינים עד פרוץ המשבר. לדבריו לא נכון לומר שחייהם התנהלו על מי מנוחות, ואדרבה הם טופלו אצל מטפלים זוגיים, טיפולים שלא צלחו. טענת האשה שיש לבעל בעיות נפשיות מוכחשת ע"י הבעל, ולראיה מביא חוו"ד מבדיקה פסיכיאטרית שנערכה אצל ד"ר ישראל קריגר ושללה כל הפרעה נפשית. כמו"כ עלה כי בוחן המציאות וכוח השיפוט תקינים.

הבעל טוען גם שתביעתה לשלום בית הינה שקרית, ולראיה האשה לא נותנת לו לשוב לביתו, וגם כשניסה לחזור למחסן הבית ולהכשירו לדיור מיהרה להתלונן עליו, וכמו"כ האשה החליפה את מנעול הבית. מעשים אלה מראים בעליל כי האשה לא חפצה בשלום בית.

לסיכום תובע הבעל מס' תביעות, שעיקרן: לחייב ואף לכפות את האשה לגירושין, לפטור את הבעל מתשלום הכתובה, לדחות תביעת האשה לשלו"ב, להורות כי בית הצדדים יימכר בהליך של כינוס נכסים עקב מערכת היחסים הקשה שבין הצדדים המונעת שיתוף פעולה הנדרש לצורך מכירת הבית, כמו"כ להורות על פירוק שיתוף במיטלטלין המשותפים.

מנגד טוענת האשה בסיכומיה לתביעת הגירושין שהוגשה ע"י הבעל ולתביעת שלום הבית שהוגשה על־ידה, כי לבעל אין כל עילה לתביעת הגירושין. טענתו על קשריה המיניים עם חברתה לא הוכחו כלל, לטענתה אין אמת בטענותיו על זלזול בכבודו או מעמדו על־ידה, ההיפך הוא הנכון, היא שמרה על כבודו, ולכן גם כשלטענתה חששה מאוד – באירוע המדובר – לשלומה ולשלום ילדיה נמנעה מלהגיש תלונה מחמת שלא רצתה לפגוע בו. למרות שלדבריה איים עליה ברצח והגיע בכעסו עד כדי התפרצות בלתי נשלטת. לטענתה היא כיבדה לא רק אותו אלא גם את משפחתו ובפרט את אמו. לטענתה היא מעוניינת בכנות בשלום בית, והעובדה שהבעל חזר לבית בקומה התחתונה מוכיחה את צדקת טענתה.

לדבריה, סירובה למפגש של הבעל עם הילדים לבד הינו חשש ענייני ומוצדק עקב מצבו, היא אוהבת את בעלה ומאמינה בלב שלם שלאחר טיפול מתאים השלום ישוב וישרור בביתם מכיוון שחייהם היו תקינים לחלוטין עד למשבר שפרץ. לסיום מצטטת מס' פסקי דין שבהם התקבלה תביעה לשלום בית.

האשה תובעת שביה"ד יוציא צו למדור ספציפי בכדי שלא תפסיד את מדורה המגיע לה עפ"י דין.

ועתה נבוא לדון בשאלות העומדות בפנינו.

ז) טענת הבעל לחייב את האשה בגירושין ולפוטרו מכתובה כי האשה משפילה ומקללת אותו.

מובא בהלכה שאשה המקללת את בעלה מחויבת להתגרש ואף מפסידה את כתובתה, ויש לדון האם במקרה שלפנינו יש לדון כך, וכדלהלן:

בכתובות ע"ב נאמר:

"ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית וכו'. אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו."

ומרן השו"ע, אבהע"ז סימן קט"ו ס"ד, כתב:

"איזו היא דת יהודית היא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית וכו' או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה."

וברמ"א שם:

"ה"ה המקללת בעלה בפניו". עכ"ל.

בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו.

והרמ"א הוסיף:

"ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם דרבינו גרשום". עכ"ל.

והנה במקרה שלפנינו לא הוכח שהיא אכן מקללת, האישה הכחישה טענה זו אך גם אם לא נקבל לגמרי את גרסתה ונקבע שאכן היא קללתו יש מקום לדון וכדלהלן.

כתב בתשובת הרשב"א (המיוחסת לרמב"ן סימן ק"ב), וז"ל:

"שאלה – בעל המכה את אשתו ומצטערת עד שהצריכה לצאת מביתו והלכה לבית אביה, והוא טוען שהיא מקללתו בפניו והיא מכחישתו והיא אומרת שחמותה מחרחרת ריב בינו לבינה ומסבבת הכאותיה. ועל כן אינה רוצה לדור עם חמותה בחצר אחת, הודיעני אם יכולים בית הדין לחייבו שבועה שלא יכה אשתו ושינהג עמה כראוי.

תשובה – אין לבעל להכות ולצער אשתו וכו' ואם טען שהיא מקללתו בית דין חוקרין ושואלין לשכנים מי הגורם, ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת, הדין עמה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, זכר לדבר הגר, אבל אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה."

מבואר בדברי הרשב"א שעוברת על דת במקללת בעלה היינו דווקא במקללת בחנם, אבל כשהקללות נובעות מחמת צער שמצערה (או שעכ"פ חושבת כך) לא מיקרי עוברת על דת.

ועיין בב"י (סו"ס ע"ד) שהביא דברי תשובת הרשב"א שבמקרה שהאשה עזבה את הבית מפני שמצטערת ולא במרד, חייב הבעל במזונותיה וגם בלוותה ואכלה חייב הבעל לפרוע.

וכן מבואר בכנה"ג (סימן קט"ו הגהות הטור אות י'), וז"ל:

"וכן המקללת וכו' ודוקא על מגן, אבל בסיבה כגון שמכה לה או מצירה הרבה, אין אדם נתפס על צערו, ואינה מפסדת כתובתה."

מהר"א די בוטון בתשובה סימן נ"ג. והביא דבריו הבאה"ט בסימן קט"ו סקי"ד.

עוד יש לדון במקרה שלפנינו על פי מה שכתב בשטמ"ק בשם תלמידי רבינו יונה, וז"ל:

"ואפילו לא קללה אותו בשם או בכינוי תצא שלא בכתובה כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה." ע"כ.

וכן פסק להלכה בשו"ת "שופריה דיעקב" (ח"א סימן נ"ד) שכשאומרת יה"ר שימות הויא עוברת על דת שלא בעינן קללה בשם או בכינוי דוקא. וכ"כ בשו"ת "פעולת צדיק" (ח"ב סימן כ"ז), וכן הוכיח בשו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ג סימן קמ"ה) מהשטמ"ק בסוגיה בכתובות שם.

אמנם בפת"ש (סימן קט"ו) כתב, וז"ל:

"שמעתי בשם הגאון החסיד מהרח"ל זצ"ל מבריסק שאמר דוקא מקללת בשם או בכינוי כמו במקלל עצמו וחבירו במסכת שבועות דל"ה ע"א ובחו"מ סימן כ"ז ובמקלל אביו ואמו ביו"ד סימן רמ"א ס"א." עיי"ש.

ובחו"מ (סימן כ"ז ס"ב) כתוב:

"אם לא הייתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי או שהייתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה', אינו לוקה אבל איסורא איכא."

(ועי' מנ"ח מצוה ס"ט שכתב דבלא שם או כינוי נראה דאפילו איסורא ליכא, עיי"ש).

נמצא שנחלקו האחרונים בעניין זה, האם מקללת שדינה להפסיד כתובתה היינו דווקא במקללת בשם או בכינוי, או גם במקללת סתם.

עוד מצינו מחלוקת באחרונים האם דין מקללת הנ"ל קיים דווקא בקללות ממש, כלומר שהיא אומרת לו שיהיה לו כך וכך, או גם בחירוף וגידוף כלומר שמתבטאת כלפיו בזלזול ובביטויי גנאי.

בספר "פעולת צדיק" (ח"ב סימן כ"ז) דן בזה וציין ללשון הרמב"ם בפיהמ"ש (כתובות פ"ז), וז"ל:

"שמקללת וכו' באיזה צד שיהיה מן הקללה והחירוף." עכ"ל.

וכן כתב רבינו עובדיה מברטנורא (פ"ז מ"ז), וז"ל:

"מקללת ומחרפת אבי בעלה בפני בעלה."

ומבואר שגם בחירוף וגידוף מיקרי עוברת על דת.

ובשו"ת "תורות אמת" כתב, וז"ל:

"אם חרפתו כגון אם אמרה לו רשע בן רשע צריך עיון אם איקרי קללה דפשט קללה הוא שאומרת יקרה לו כך וכך וכו'. ונראה פשוט דגם החרפות האלו רשע, ממזר וכו' קללות הם, וכן בלשון בני אדם נקראים קללות וכו'. ועיי"ש עוד."

הרי דסבירא ליה שביטויי גנאי וזלזול דינם כקללות, אולם יש חולקים בזה וסוברים שחירוף וביטויי גנאי אינם בכלל מקללת.

וז"ל הכנה"ג (סימן קט"ו הגהות הטור אות י"א):

"ודוקא מקללת וכו' אבל שאר ביזויין שלא הוזכרו במשנה אע"פ שמצירתו אינה מפסדת כתובתה." עכ"ל.

וראיתי לבאר שתי המחלוקות הנ"ל (האם קללה היא דווקא בשם והאם חרפות וביטויי גנאי הינם בכלל קללה) שנחלקו בטעם הדין שמקללת נקראת "עוברת על דת" ומפסידה כתובתה, האם הוא מטעם האיסור שבדבר כלומר שבזה שעוברת על האיסור של קללה מוגדרת "עוברת על דת" ולכן דינה להפסיד כתובתה, או שהפסד הכתובה לא נובע מטעם האיסור של קללה אלא מטעם ביזיון הבעל כלומר שבזה שהיא נוהגת בבעלה בביזיון עד כדי שמקללתו לכן מפסידה את כתובתה.

ומפשטות דברי הרמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הי"ב) ומרן השו"ע שם שכתבו שדת יהודית היא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ומנו את אותם המנויים במשנה ויחד עמם כללו הדין של מקללת יולדיו, נראה מדבריהם שטעם הדין של המקללת יולדיו ושל שאר המנויים שם אחד הוא כלומר שבכל הדברים הללו דינה כ"עוברת על דת", משום שאין דרך בנות ישראל הצנועות בכגון דא כלומר דמשום לתא דאיסורא נגעו בה.

וכן משמע ב"מלאכת שלמה" על המשנה שם דמדין פריצות נגעו בה ולכן נחשבת עוברת על דת. וכן נראה מלשון הרשב"א בתשובה (המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב) שכתב שאין הבעל נאמן לטעון שהיא מקללתו בפניו "דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה". עכ"ל.

אך מלשון הריטב"א (דף ע"ב ע"ב) נראה שמקללת משום ביזיון הבעל הוא, וכן מבואר בתלמידי רבינו יונה הובאו בשטמ"ק (דף ע"ב ע"ב), וז"ל:

"וי"מ לא תימא דמקללת לאב בפני בנו וכו' מפני שלא חששה לכבוד בעלה אלא אפילו וכו' ולא חששה לכבוד חמיה ואישה." עכ"ל.

ולפי זה יש לבאר שהסוברים שקללות הינם מצד האיסור הם מצריכים שהקללות יהיו דווקא בשם, אבל כשאינו בשם אינו בכלל מקללת כי מכיוון שהפסד הכתובה נובע מחומרת האיסור של קללה, לכן דווקא כשמקללת בשם עוברת על האיסור בחומרתו, אבל כשקללה בלי שם האיסור אינו חמור כל כך (או אפילו איסורא ליכא וכמו שכתב ה"מנחת חינוך") ולכן אין דינה להפסיד כתובתה.

ומנגד הסוברים שהאיסור הוא מצד ביזיון הבעל, אם כן גם בלא שם יש ביזיון ובכלל מקללת היא. וכן המחלוקת אם חירוף וביטויי גנאי הינם בגדר "מקללת" גם תלויים בשאלה הנ"ל שאם החומר שבמקללת הוא מצד האיסור שבדבר יתכן שדווקא בקללות ממש כגון שאומרת לו שיהיה לו כך וכך, אבל אם הוא מצד ביזיון הבעל אם כן גם בלא קללה ממש אלא ביזוי וביטויי גנאי הינם בכלל גדר המקללת וכנ"ל.

ומכל מקום בנידון דידן יש לצדד בשני עניינים אלו, שלא היו קללות בשם וגם היה בעיקר ביזוי – זלזול וביטויי גנאי ולא קללות ממש.

עוד יש לדון על פי מה שכתב ב"דרכי משה" בסימן הנ"ל (סק"ה):

"ונראה דמיירי בהתרו בה דאלה אפילו הוי עוברת לא הפסידה כתובתה כדלקמן." עכ"ל.

ומבואר שם שדין מקללת ניתן רק ברגילה בכך ובדווקא שהתרו בה ולא הועיל.

וכן פסק הרמ"א בהגה לשו"ע גבי מראה בזרועותיה, עיי"ש. ובח"מ (סקי"א) כתב על דברי הרמ"א:

"לא ידעתי למה העתיק זה דאי בלא התרו בה אפילו הרגילה אינה מפסדת כתובתה, ואם התרו בה ועברה על ההתראה אפילו בפעם אחת מפסדת כתובתה דלא נתנו חכמים שיעור לדבר."

וכן הקשה בביאור הגר"א (ס"ק י"ב) דבהתרו בה אפילו בפעם אחת סגי.

ועיין ב"פתחי תשובה" (סק"י) שהביא דברי ה"בית מאיר" שכתב שגם הרמ"א מודה לדינא דלעניין להפסידה כתובתה תליא בהתראה ואין צריך שתהיה רגילה בכך.

ובפד"ר (כרך ח' עמוד 353) דנו בדרישת הבעל לחייב את אשתו בקבלת גט מאחר שהחליטו שהאשה דינה כעוברת על דת, ופסקו שגם שהאשה עוברת על דת כל זמן שלא התרו בה אין לחייבה בקבלת גט. ולפי זה, בנידון דידן כל שלא הייתה התראה אין להפסידה כתובתה.

נימוק נוסף שלא להפסידה כתובתה גם אם אכן נהגה לקללו (כפי שטען כמה פעמים בפנינו) הוא על פי מה שכתב בשו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ג סימן קמ"ה) שקשה לדון בעיתים הללו דין עוברת על דת בשביל קללת יולדיו. וכעין מה שכתב ב"תרומת הדשן" (קט"ו סק"ו ובב"ש סק"ז) דבזמן הזה שפרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה משום נדרים. וכתב שהיום פרוצים בקללות טפי מנדרים, ואפילו כשיתרה בה הבעל תחשוב שזה גוזמא בעלמא.

ובשו"ת "ציץ אליעזר" (ח"ז סימן מ"ח פ"ה) הוסיף שהמציאות היום בבתי הדין מאשרת בהחלט את דבריו של ה"דברי מלכיאל", וז"ל:

"ואמנם מהמציאות כיום ע"פ המקרים הרבים שבאים בזה בפני בתי הדין מתאשרים בהחלט הדברים הנז' של הגאון בעל דברי מלכיאל דהפריצות בקללות הוא גדול בהרבה באין ערוך מהפריצות בנדרים ולכן דבריו צריכים לדעתי לשמש כדברי יסוד מדי בא המקרה המצוי של מקללת יולדיו וכדומה ולא למהר כלל לחייבה כפי הכתוב בזה בשו"ע גם באם התרה בה הבעל על כך בפני עדים."

וכעין זה כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו סע"ו), וז"ל:

אלא שאם הבעל ירא שמים ובא לבית דין בטענה זו שברצונו וכו' ובית דין משוכנע בצדקת דבריו שאין כוונתו אלא לשמים צריכים לפסוק לה כמו שכתב בסימן קט"ו ולא ניתן יד לפושעים לומר שח"ו דיני התורה ישתנו לפי העת והזמן אם מתרה אותה וכו', שזה שעברה על ההתראה היא הפסידה אנפשה. אבל אין זה משום שמתייחס שעברה על דת מכיון שלא משמע להו לאינש איסורא וכפי שכתב הגרעק"א זצ"ל גבי פסולי עדות במגלח זקנו בתער, דמושג עוברת על דת במובנו הפשוט הינו שיודעת שמצד הדת הוא אסור ובכל זאת היא עוברת עליו בשאט נפש במזיד אחרי התראה. אבל לא כן כאשר לא מובן להם שהוא איסור חמור מצד הדת שגם אם יסבירו להם הרי לא יתקבל על דעתם. ובני אדם שבאים לפני בית הדין בטענה על נשותיהם שעברו על דת ורוצים לגרשם בעל כרחם משום עוברת על דת. הנה בכל כיוצא בזה עלינו להיות מתונים בדין לא לחרוץ עליהם משפט כתוב בתיכף ומיד מכיוון שבזמננו לא משמע להו לאינשי וכו'."

העולה מדבריו שסגנון זול ובוטה או אפילו קללות הינם לצערנו תופעה נפוצה שהתפשטה ברוב המון העם וקשה להגדיר מי שנוהג כך כעובר על דת, אלא שיש לסייג דבריו שלפי מה שנתבאר לעיל לסוברים שמקללת מפסידה כתובתה מחמת זלזול בבעל, א"כ גם בזמנינו שייך דין זה.

העולה מכל הנ"ל לנידוננו שיש כמה וכמה צדדים לומר שאין כאן את הדין של מקללת שמחויבת להתגרש ומפסידה כתובתה, והם:

(א) מקללת המפסידה כתובתה היינו דווקא בחנם ולא כשיש מריבה וצער ביניהם. ובנידון דידן לדברי שניהם מצב היחסים ביניהם קשה ביותר.

(ב) לא היו קללות בשם או בכינוי.

(ג) לא היו קללות ממש אלא ביזוי וביטויי גנאי.

(ד) לא הייתה התראה.

(ה) בזמננו לא ניתן להתייחס לביזוי וביטויי גנאי המצויים לצערנו כשמערכת היחסים בין בני הזוג אינה תקינה באותה חומרא שנתנו לה חז"ל כעוברת על דת שמפסידה כתובתה.

משכך, נראה שאין לחייב את האשה בגירושין מחמת טענת הבעל שהאשה נהגה לקללו, ואף אין בזה משום טענה להפסד כתובה.

ח) טענת הבעל על הימנעותה של האשה מיחסי אישות והיותה מורדת בשל כך.

הבעל טען שמזה זמן רב שאינם מקיימים יחסי אישות, ולדבריו הפעם האחרונה בה קיימו יחסי אישות הייתה בתאריך 13/4/11, ועקב כך תובע להגדירה כמורדת מתשמיש. האשה טענה שהתאריך אינו נכון כי גם לאחר תאריך זה הם קיימו יחסים, אבל גם לדבריה אכן לא היו חיי אישות תקינים בתקופות שונות, כשלדבריה בסך הכל היו עליות וירידות.

ביה"ד קובע כי לא הוכח בטענותיו של הבעל וגם בסיכומיו כל הוכחה שהמניעה מחיי אישות נבעה מצד האשה. ברור כי הגדרת "מורדת מתשמיש" הינה דווקא כאשר האשה מונעת בדרכים שונות קיום יחסי אישות, אבל כאשר לא הוכח שהאשה היא זו שמנעה את היחסים לא ניתן להגדירה כמורדת מתשמיש. ואף אם ברור שהמניעה נבעה כתוצאה ממערכת יחסים גרועה שבעקבותיה נמנעו מחיי אישות, אין לתלות מצב זה באשה דווקא אלא מהמצב בו נמצאים הצדדים שכתוצאה ממנו לא ניתן לקיים יחסים. ואפילו אם נקבל את טענותיו שהיא אשמה במצב אליו הגיעה מערכת היחסים ביניהם, מכל מקום ההימנעות בפועל מקיום יחסי אישות לא נעשתה על ידה, ומשכך לא ניתן להגדירה "מורדת מתשמיש".

ברור לביה"ד כי בנידון שלפנינו הימנעותם מיחסי אישות הינה תוצאה ישירה של מערכת היחסים העכורה השוררת בין הצדדים, וכאמור אף אם נקבל שהאשה אשמה בדרדור מערכת היחסים ביניהם, מכל מקום לא נוכל להגדירה מורדת מתשמיש. ואף לעניין הכתובה לא נוכל להגדירה כמורדת, כי גם לו היה הבעל מוכיח את טענתו לא היה בכך בכדי להפסיד לאשה את כתובתה, שכן האשה לפחות בהצהרתה לא מאסה בבעלה וממילא גם לדברי הבעל – לו נקבלם – אין להחיל עליה אלא את דיני המורדת "דבעינא ליה ומצערנא ליה", ומורדת מסוג זה אינה מפסידה את כתובתה אלא לאחר שיתקיימו בה התראות, הכרזות והמלכות כמבואר בש"ס ובפוסקים סי' ע"ז, דבר שברור שלא נעשה בנידון שלפנינו, וממילא אין להפסיד לאשה את כתובתה בטענה זו.

ט) טענת הבעל על היותה "עוברת על דת" בכך שאפשרה להכניס מאכלי טריפה למטבחם.

הבעל טען שהאשה הפרה הסכמה ביניהם לפיה יישמרו בבית כללי כשרות בסיסיים וניהול מטבח כשר הפרה זו אירעה כשהאישה איפשרה דרך קבע למטפלת להכין מאכלי טריפה במטבח ביתם.

הנה מובא בהלכה בסיס לטענה זו, במשנה שהבאנו לעיל:

"ואלו יוצאות שלא בכתובה וכו' העוברת על דת משה ויהודית, ואיזוהי דת משה, מאכילתו שאינו מעושר..."

וכן נפסק להלכה בשו"ע סי' קט"ו ס"א:

"אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזוהי דת משה שהאכילה את בעלה שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים וכו'."

ועיין ברא"ש שם שכתב, וז"ל:

"דעוברת על הדת לא מקרי אלא במכשלת את בעלה אבל אם הייתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה." עכ"ל.

וביאור דברי הרא"ש שעיקר הטעם של עוברת על דת אינו משום עצם העבירה אלא משום שבמעשיה היא גורמת להפרעה וקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה, וא"כ נמצא לפי"ז בנידון שלפנינו שככל שהבעל עצמו לא מקפיד בכל הליכותיו לשמור את דעת ההלכה בכל דקדוקיה לא שייך לדון את האשה כעוברת על דת, מכיוון שבמצבם הדתי לא יהיה נכון להגדיר את האשה כ"מכשלת את בעלה" ובוודאי לא ניתן לומר שעניין זה הפריע וקלקל את היחסים ושלום הבית שבין הצדדים. והאריכו בזה פוסקי זמנינו, ואכ"מ.

יתרה מזאת, בדיון שנערך בפנינו הטיחו הצדדים זה על זה האשמות הדדיות על אכילת מאכלי טריפה, טענות שלא הוכחשו על ידם. עוד יש להוסיף שגם בעניין זה יש הסוברים שצריכים התראה, וכמו שהבאנו באריכות לעניין קללות. ומשכך כאמור דוחה ביה"ד טענת הבעל בעניין זה.

לסיכומם של דברים, ביה"ד קובע שהעילות שהעלה הבעל לחייב את האישה בגירושין לא הוכחו ועל כל פנים אין בהם בכדי לחייב את האישה להתגרש.

י) טענת האשה לשלום בית.

האשה טענה באריכות בכתב תביעתה, בדיונים בביה"ד ובסיכומים שהגישה כי רצונה היחיד והכנה הוא שהבעל יחזור לשלום בית (לאחר טיפול מתאים). ולשאלת ביה"ד במספר דיונים היאך ניתן לחייבו בשלום בית כשהוא אינו מעוניין בכך ואף מביע התנגדותו בתוקף בכל דרך אפשרית, השיבה האשה שבכל זאת רצונה לנסות להגיע לשלום בית.

נקדים ונבאר. בתביעת שלום בית, בשונה מתביעת גירושין או כל תביעה אחרת, ביה"ד לא יבקש מהצד התובע שלום בית ראיות לטענתו, מכיוון שהתובע גירושין למשל הרי שהוא מבקש לשנות את המצב הקיים, קרי חיי נישואין משותפים, ומשכך עליו להוכיח את טענותיו כדי שתביעתו תתקבל וביה"ד יחייב בגירושין את הצד שמתנגד להם. אך בתביעת שלום בית, התובע אינו בא לשנות את המצב הקיים אלא להיפך, להמשיך ולהנציח אותו, ומשכך לא מוטלת עליו חובת ההוכחה לעצם טענתו, ודי בכך שביה"ד ישתכנע בכנות הצהרתו שהוא אכן מעוניין בשלום בית ושתביעתו אכן כנה ואינה באה לצורך רווחים אחרים שבדעתו להרוויח עקב תביעתו זו.

ולפיכך בתביעת שלום בית מוטלת החובה על ביה"ד לבדוק ולברר במידת האפשר האם אכן התביעה כנה ואינה רק מן השפה ולחוץ או לצורך רווחים וכנ"ל.

דוגמא לכך מצינו בשו"ע חו"מ סי' צ"ט ס"ח, ומקורו מתשובת הרא"ש ע"ח, ג', שחובת ביה"ד לסכל ולדחות טענה שנראה לביה"ד שיש בה הערמה, וז"ל השו"ע שם:

"מי שקנה קרקע והתנה בשעת הקנין שלא יהיה לאשתו שיעבוד כתובתה לא הועיל כלום ואשתו גובה כתובתה מאותם קרקעות."

וכתב ע"ז הרמ"א שם בביאור דין זה, וז"ל:

"דכל מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ובתחבולה וכ"ש לגזול של חבירו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע"פ שאין כאן ראיה רק אמדנות המוכיחות היטב."

כלומר, חובת ביה"ד לדחות כל טענה שיש בה משום הערמה או כל תחבולה ותכסיס שבעלי הדין רוצים לטעון או לעשות כדי לזכות בממון, ועליהם לסכל ולבטל כל יוזמה שכזו.

והנה כפי שהקדמנו, בתביעת שלום בית לא נדרשת הוכחה לעצם התביעה אלא רק הצהרה של הצד המעוניין בכך. אלא שביה"ד צריך להשתכנע שהצהרת שלום הבית הינה הצהרה המשקפת רצון כן. ואכן זהו דבר המוגדר בחז"ל "דבר המסור ללב", וכמליצת הירושלמי במס' שביעית "לב יודע עם לעקל או לעקלקלות". ולאחר שביה"ד שומע דברי הצדדים באריכות אין לו אלא מה שעיניו רואות, וכמ"ש הרמ"א הנ"ל "אע"פ שאין כאן ראיה רק אמדנות המוכיחות היטב."

יתרה מכך, כתב הרמב"ם (סנהדרין פכ"ד הל"א):

"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע"פ שאין שם ראיה ברורה."

כלומר, שניתן לפסוק גם שלא ע"פ ראיות והוכחות אלא לפי ראות עיניו והרגשתו לאחר שמיעת הצדדים וראיית נסיבות העניין. ואע"פ שהרמב"ם (שם, הל"ב) כתב אח"כ כי נהגו בתי הדין שלא לפסוק אלא בראיה ברורה, מכל מקום בהעדר אפשרות אחרת לבירור ניתן לסמוך על אומדן דעת. כן כתב התשב"ץ בתשובה (ח"א סי' פ').

ולפיכך, תביעת שלום בית מעבר לזה שהיא שונה במהותה מתביעות אחרות, ששם על התובע לבסס טענתו בראיות ואילו בתביעה זו על התובע להצהיר בלבד, הרי שגם ההכרעה בתביעת שלום בית אינה יכולה להתבסס על ראיות, מכיוון שכאמור זהו מהדברים המסורים ללב, ומשכך יש כוח ביד ביה"ד ואף מחויב בכך להכריע לפי ראות עיניו.

ומכאן אל הפרט. ביה"ד שמע באריכות טענת האשה לשלום בית ועל רצונה שיחזור לביתם המשותף. האשה כתבה בסיכומיה כי הבעל שיקר לביה"ד כשהעלה טענה על בגידה כביכול של האשה עם חברתה, ביה"ד קובע כי אכן טענה זו אינה נראית נכונה שכן הבעל לא העלה טענה זו בדיונים למרות שבכתב התביעה כתב שיש לו ראיות רבות לטענתו. ואכן לא זו בלבד שלא הביא אף ראיה אחת מאותן ראיות רבות, אלא שגם את הטענה גופא לא העלה וזה מוכיח שטענתו אינה נכונה.

אכן בפרוטוקול הדיון מוזכר שביה"ד שאל את הבעל מדוע לא מעלה טענה זו כשמכתב התביעה עולה שזה מבחינתו השיא וגולת הכותרת שבטענותיו על התנהגותה הפוגענית של האשה. הבעל לא נתן הסבר המניח את הדעת לעניין זה. למרות זאת, גם אם נקבע שהבעל טען טענה שאינה מדויקת ואפילו שקרית, הרי שזו אינה סיבה לקבל את תביעתה לשלום בית, ואדרבה טענה מעין זו מוכיחה את עוצמת התיעוב שחש הבעל ביחס לאשה, וזה כמובן משליך על חוסר הריאליות שבתביעת שלום הבית.

גם טענותיה הנוספות של האשה לכך שטענות הבעל בתביעתו לגירושין הינן מופרכות ואינן נכונות אינן מהוות סיבה לקבל את טענתה לשלום בית.

טענת האשה שהבעל חזר לביתם המשותף וזה מוכיח שגם הוא מעוניין בשלום בית הינה תמוהה. ניתן להוכיח ממעשיו של אדם כשאיננו יודעים את דעתו והוא אינו בפנינו לשואלו. אבל כשהאדם נמצא בפנינו וטוען את ההיפך הגמור, כיצד ניתן ללמוד ממעשיו להיפך? הבעל עומד וצועק בכל פה על רצונו המוחלט בגירושין ועל סירובו לכל ניסיון לשלום בית. ואם כך, כיצד ניתן לטעון שחזרתו לביתם מוכיחה שהוא רוצה בשלום בית?

יתרה מזו, הבעל לטענתו לא חזר לבית המשותף אלא למחסן בקומת הקרקע, כשגם לחזרתו לשם התנגדה האשה. ביה"ד מתרשם שהאשה לא באמת רוצה בשלום בית. אשה המעוניינת בשלום בית לא מונעת מבעלה לחזור לכל הפחות למחסן הבית. האשה ע"פ טענות הבעל שלא הוכחשו על־ידה לא זו בלבד שלא קיבלה את בעלה כשניסה לשוב למחסן הבית אלא אף התלוננה עליו בעירייה על כך ששיפץ את המחסן בניסיון להופכו לראוי למגורים.

ביה"ד לא מקבל את הסבריה של האשה לצעדה זה כי עבירת בנייה הייתה פוגעת בה. אשה החפצה באמת בשלום בית לא מתלוננת על בעלה בעירייה ומונעת ממנו אפשרות מינימאלית למגורים.

אשה שרוממות שלום הבית בפיה לא מחליפה מנעול בכדי למנוע את כניסתו של בעלה לביתם. טענתה של האשה להצדיק צעדה זה של החלפת המנעול אינה מקובלת.

ביה"ד קובע כי האשה בטענותיה לשלום בית לא אומרת את כל האמת וכי מעשיה סותרים את טענתה. המצב בפועל הוא שהצדדים חיים בנפרד זמן רב. גם אם לא נכריע בוויכוח שביניהם על אורך הזמן, הרי שבכל מקרה עבר זמן רב מהפירוד בפועל ביניהם.

ואדרבה, ביה"ד מתרשם שטענותיו של הבעל על השפלותיה של האשה כלפיו בפני ילדיו ובני הקהילה נראות כנות.

משכך, קובע ביה"ד כי טענת האשה לשלום בית נדחית.

יא) והנה ידועים דברי רבינו ירוחם שנידונו בהרבה פסקי דין, וז"ל בספר מישרים נתיב כ"ג חלק ח':

"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לי שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובתה אלא מיהו משהין לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

מבואר מדבריו שכששני הצדדים אינם מעוניינים בהמשך הנישואין יש מקום לכפיית גט.

והנה בפשטות כוונת דבריו היא שלאחר שעבר זמן מרובה יש לכל אחד מהם דין מורד על חבירו וזו הסיבה לחיוב ואף לכפייה. וכן מובא בפד"ר כרך ח' בפס"ד בהרכב הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו זצ"ל, שהכפייה בדינו של רבינו ירוחם היא מדין מרידה. ויש לעיין בדבריהם מסברא מדוע שייך המושג "מרידה" כאשר גם הצד השני מורד, ואם אכן יש מרידה מדוע להמתין י"ב חודש, מה שלא מצאנו כן בהלכות מורדת.

ואמנם יש גישה אחרת בהבנת דברי רבינו ירוחם ע"י פד"ר כרך י"ג בפס"ד בהרכב הגר"א הורביץ זצ"ל, הגר"נ בן שמעון והגרא"צ שיינפלד, שהוכיחו שההבנה בדברי רבינו ירוחם שהחיוב אינו מדין מרידה אלא שמכיוון שעבר זמן רב ואין סיכוי שיכון שלום ביניהם יש לחייב ואף לכפות גירושין בכדי למנוע מצב של עיגון. ועיי"ש שהוכיחו כן מהגרעק"א (דרוש וחידוש עמ' צ"א) שהביא בשם המג"א על התוספתא שנשאל:

"אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ותובעת לבעלה שיפטרנה בגט והוא אינו רוצה אם הדין שכופין אותו ליתן גט או שכיון שהיא גרמה במעשיה לאסרה לו יכול לומר תשב עד שתלבין ראשה."

ספקו של הגרעק"א הוא אם יש לאשה זכות לתבוע גט מאחר שהיא גרמה במעשיה להיאסר לבעלה, ע"ש. משמע מדבריו דאם לא הייתה גורמת להיאסר, כגון באשת כהן שנאנסה, זכותה לתבוע גט. ולפי"ז, הא דאיתא ברמב"ם פכ"ד מאישות הכ"ב:

"וכופין את הכהן ליתן לה כתובתה ולגרשה"

אין זה רק לאפרושי מאיסורא אלא שזו גם זכות תביעה של האשה שלא יעגנה.

ועי"ע בשו"ת חכם צבי ס"א כתב בתוך דבריו, וז"ל:

"אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצוות כופין מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין, אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפירוש. אבל אינך לא משום דאית ביה ריעותא שהרי גט מעושה פסול וכן חליצה מעושה ואף שבמקום שהוא כדין הם כשרים מ"מ לא ראו חכמים לכפות עליהם אלא משום עיגונא או משום הנך שמנו חז"ל וזה מוכח מדברי התוס' וכו'." עכ"ל.

עולה מדבריו שתיתכן כפיית גט בשני אופנים או מחמת הדברים שמנו חכמים או משום עיגון.

אמנם כאמור בפד"ר כרך ח', בפס"ד מהגאונים זצ"ל הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו, כתבו בביאור רבינו ירוחם שהכפייה בדינו של רבינו ירוחם היא מדין מורד, ולהאמור הדברים צ"ב מסברא.

ויעוי"ע בס' עטרת דבורה להגר"א לביא סי' פ"ט, שהביא דברי הנ"ל ונקט בביאור רבינו ירוחם בדרך זו שהוא מחמת מניעת עיגון.

והנה בנידון שלפנינו, בשונה מדינו של רבינו ירוחם, האשה טוענת לשלום בית, ולכאורה לא יהיה מקום להחיל את דינו של רבינו ירוחם. אך כפי שכתבנו לעיל, קבע ביה"ד שאמירתה ותביעתה של האשה לשלו"ב הינה מן השפה ולחוץ כאשר מעשיה סותרים את דבריה ולביה"ד אומדנא דמוכח מכל התנהלותה של האשה שאינה חפצה בשלום בית. ומשכך, מכיוון שהצדדים כבר פרודים הלכה למעשה כמה שנים, הבעל לא נמצא בבית והאשה ניסתה למנוע ממנו אף מגורים במחסן הבית. כמו"כ בפסק ביהמ"ש שצירפה האשה לתיק לאחרונה כראיה לדבריה להוכיח שנהגה עם בעלה בחמלה בנוגע לתביעה נגדו נכתב (סעיף 11 ד.):

"הנאשם והמתלוננת מצויים כעת בהליכי גירושין, הם אינם מתגוררים יחד... כאשר הצפי הוא כי בני הזוג יפרדו באופן סופי בגירושין."

כלומר, הרושם של הבאים במגע עם הצדדים כי הם בהליכי גירושין ועומדים להיפרד בגירושין ואם כן מוטלת החובה על ביה"ד למנוע עיגון ולפיכך יש להחיל את דינו של רבינו ירוחם ולחייב את הצדדים בגירושין.

נוסיף ונבאר, במקרה דנן שעמדת הבעל נחרצת לגירושין, ועמדת האשה כפי שכתבנו גם לגירושין אלא שמסיבותיה שלה טוענת לשלום בית, אין זה משנה מדוע הבעל מעוניין בגירושין ואין כל חילוק בדבר זה מכיוון שמאחר והאשה אינה רוצה והוא אינו רוצה יש כאן עיגון להשאיר את המצב הקיים. ועי' באבנ"מ סי' ע"ז ס"ק כ', וז"ל:

"אמנם בזינתה אע"ג דהיא גרמה, מ"מ עכשיו אחר שזינתה אין בידה לתקן ותו לא הוי המניעה אח"כ ממנה, אבל אומרת מאיס עלי בידה לשוב אליו כל שעה והוי השתא המניעה ממנה."

העולה מדבריו שגם אם האשה במעשיה השליליים הביאה לכך שהבעל כבר אינו רוצה בה, מכל מקום מאחר שכעת הדבר כבר אינו ביד האשה ואין אפשרות להחזיר המצב לקדמותו, בנסיבות אלו כעת המניעה כבר אינה ממנה ואינו רשאי לעגנה, וכן הדין להיפך כאשר הבעל עזב ללא סיבה מוצדקת ומסרב לשוב אליה נחרצות וכעת לאחר יב"ח תובע להתגרש וגם האשה אומרת "לא בעינא ליה" או שמעשיה מוכיחים כגון שהיא נוהגת בדרך המוכיחה באומדנא דמוכח שכעת היא בוודאי לא רוצה בו ונידונת כאומרת "לא בעינא ליה", בנסיבות אלו יש מקום לחייבה בגירושין ואינה רשאית לעגנו.

כאמור, זה המצב בנידון שלפנינו, שגם אם לא נכריע בשאלה במי תלוי האשם וכיצד נוצר הסכסוך שביניהם, מכל מקום המצב הנוכחי הוא זהה להגדרת דינו של רבינו ירוחם ששני הצדדים אכן אינם מעוניינים עוד בנישואין והם פרודים הלכה למעשה כמה שנים, ובוודאי שיש כאן את הסברא של רבינו ירוחם מטעם מניעת עיגון, ויש לחייב את הצדדים בגירושין.

יב) ואמנם בדרך שביארנו את דינו של רבינו ירוחם שהסיבה לכפייה הינה מחמת מניעת עיגון, ולכן אין זה משנה בסיבת מי מהם הגיעו למצב זה, מכיוון שאין אנו דנים מי מהם מרד או גרם למצב של מרידה הדדית אלא בחיוב כדי למנוע עיגון מצד שניהם. הנה כל זה לעניין חיוב הגט. אבל כשנבוא לדון האם לפטור את הבעל מכתובה, בזה נצטרך לדון האם האשה אשמה במצבם או הבעל, מכיוון שהסיבה שהאשה מפסידה כתובתה כתב רבינו ירוחם:

"והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

וא"כ רק במקרים בהם ברור שלא הבעל גרם, אבל כשאין אנו יודעים מי הגורם למצב זה הרי חזר הדין להיות ככל חיוב כתובה שהבעל חייב אא"כ יוכיח שהאשה הפסידה, וכל שלא יוכח נשאר בחזקת חיוב. כך גם פסק במספר פס"ד אב"ד הגר"ש שפירא, וכן ראיתי בשוה"ד כרך ט"ז במאמרו של הגר"נ פרובר עי"ש שהאריך בעניין זה.

לאור כל האמור פוסק ביה"ד כדלהלן:

א.   לא הוכחה עילה לחייב את האשה בגירושין בגין העילות שהעלה הבעל בכתב תביעתו.

ב.   טענת האשה לשלום בית נדחית מהנימוקים שהעלינו.

ג.    יחד עם זאת, מכיוון שהצדדים פרודים הלכה למעשה מספר שנים, ושניהם אינם רוצים זב"ז, קובע ביה"ד כי אין להשאיר המצב הקיים ועל הצדדים להתגרש.

ד.   עקרונית הבעל חייב בתשלום הכתובה, והיא תקוזז בחלוקת הרכוש שתקבל האשה.

ה.   ביה"ד מורה על פירוק השיתוף ברכוש הצדדים. הדירה תימכר, ותמורתה תחולק שווה בשווה בין הצדדים.

ו.    שאר רכוש הצדדים יחולק שווה בשווה, באם יהיו לצדדים טענות בעניין זה יקבע ביה"ד מועד לדיון לאחר שיתגרשו.

הרב רפאל י' בן שמעון

א) אני מצטרף למסקנות דברי עמיתי הגר"ר בן שמעון בסעיפים א, ב ו־ג, אך ברצוני להוסיף, בנידון דידן יש לקבוע שלא רק שתביעת האשה לשלום בית אינה כנה, אלא ברור שהאשה אינה רוצה בבעל. האשה הגישה תלונה במשטרה כנגד הבעל, שבעקבותיה נעצר ולאחר מכן הומר מעצרו במעצר בית, ולאחר מכן הגישה בקשה לצו הגנה. האשה מנעה מהבעל לחזור לבית, החליפה המנעול בבית, מנעה ממנו אף לשוב למחסן ואף התלוננה על כך במשטרה. טענת האישה שהיא חוששת מהבעל והכעסים שיש לו לא הוכחה. ולא עוד, האשה מונעת ממנו אף להיפגש עם הילדים בבית – השייך גם לו – שלא בנוכחותה). לשאלת ביה"ד איך רוצה שלום בית, אמרה שרוצה שלום בית אחרי שהבעל יעבור טיפול. על פי המסמך שהוגש לביה"ד לבעל אין בעיה נפשית, אלא שהאשה החליטה שהוא צריך טיפול, ורק לאחר טיפול תסכים לשלום בית. ולפיכך אין ספק שהאשה מורדת בבעל ואינה רוצה שישוב לבית, ותולה הדבר בתנאי, שאין שום ראיה שהבעל צריך לעמוד בתנאי זה. בכתב תביעתה לשלום בית מבקשת האשה שביה"ד יוציא צו למדור ספציפי האוסר על הבעל לערוך פירוק שיתוף, ועל פני הדברים נראה שזו הייתה תכלית הגשת התביעה לשלום בית.

והנה כבר כתב הרשב"א בתשובה שהובאה בב"י סימן ע"ז ופסקה הרמ"א באהע"ז סימן פ' סי"ח וז"ל:

"אבל אם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלותה איבדה מזונותיה דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה."

ועיין בח"מ שם ס"ק ל"ג שהביא לשון הרשב"א:

"עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה"

הרי שאף שטענה טענה, אין בטענה גרידא אם אינה מקובלת על דעת בית הדין בכדי להצדיק מעשיה. ומעתה מאחר שכל מעשי האשה מוכיחים שהיא רוצה שהבעל לא יחזור לדור עמה, יש לקבוע שיש לה דין מורדת.

ולפיכך יש לקבוע ששני הצדדים מורדים זה על זה, הבעל אינו רוצה באשה וגם האשה אינה רוצה בו.

ב) אין ספק שמערכת היחסים שבין הצדדים רעועה כבר שנים רבות, ועוד לפני שהאשה הרחיקה את הבעל מהבית. ואם כן, אין אנו יכולים לקבוע מסמרות בגין מי היו הגירושין, והנפקא מינה בזה הוא לעניין חיובו של הבעל בכתובה.

בטור (אבן העזר סימן קי"ח) כתב וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולת מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה... ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו... לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה... ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או אחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". עכ"ל.

מבואר מדבריו, שאם הגירושין יצאו ממנו לאחר שהוא תבע את הגירושין – "אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". משא"כ אם האשה תבעה גירושין ויצאו הגירושין ממנה, לא תוכל לקבל את מה שהבעל התחייב לה כנגד הנדוניא, ולא תוספת כתובה או מתנות. והטור דייק בלשונו וכתב: "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה", דהיינו אין די בתביעת גירושין, אלא בנוסף לכך – "יצאו הגירושין ממנה". וכתבו האחרונים שדברי הטור הם מעיקר הדין ולא תקנה גרידא.

והנה הטור הזכיר שני דברים:

א) תביעת הגירושין היא של האשה.

ב) הגורם לגירושין הוא מעשיה.

ויש לעיין האם בעינן תרתי בדוקא, או שנאמר שהיכא שהיא הגורם לגירושין אף שבפועל אין היא תובעת אפילו הכי, תפסיד כתובתה. ונראה לנו שהעיקר הוא מהי הסיבה לגירושין ולא מיהו שמגיש התביעה.

ועיין בספר "חק ומשפט" להג"ר חיים טולידאנו ז"ל (סימן קפ"ה) שנשאל:

"מי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה... ובתוך עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אשה אחרת."

והשיב שבכהאי גוונא יש לחייבו בעיקר כתובה ובתוספת הכתובה. ובתוך דבריו ביאר שאף אם האשה תתבע את הגירושין, לא הפסידה את הכתובה עקב תביעה זו. וז"ל:

"ראיה ממה שכתב הטור (אה"ע סימן קי"ח) מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות... מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין, חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה. והכא בנד"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין, ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה כנ"ד, שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום". עכ"ל.

ונראה שבנקודה זו אין חילוק בין הבעל והאשה. ואם הגירושין "יצאו ממנה", גם אם למעשה הבעל תבע להתגרש, אך תביעה זו נובעת עקב הפירוד שהיא גרמה, וסירובה לשלום בית, וכיוצא בזה, אינו מחויב בתשלום הכתובה.

ועיין ב"חזון איש" (חלק אה"ע סי' סט ס"ק כב) שבאר הלכה זו של חיוב תוספת כתובה במקרים שונים, וקבע שבכל אחד מהם העיקרון הקובע הלכה זו הוא, חיוב תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנו, ושלילת תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנה. אמנם החזו"א לא הזכיר מדברי הטור, אך לפי דרכו קבע שבמורד ומדיר, למרות שהבעל מחויב בגירושין בעקבות תביעת האשה, הוא יחויב גם בתוספת כתובה, ובאר הטעם:

"דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה מדעתו, וכ"כ בהגמ"ר להדיא... ויש מקום לומר דאלו שכופין אותו להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיוון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא."

הרי מבואר דפשיטא ליה לחזו"א שהעיקרון הקובע את חיוב תוספת הכתובה הוא בהתאם למבואר בטור.

ומשמעות הדברים שהדבר הקובע את חיובו של הבעל בתוספת כתובה, אינו ההליך הטכני, של מי שהגיש את תביעת הגירושין, אלא מהי הסיבה להגשת תביעת הגירושין, דהיינו אם צד מן הצדדים גרם לצד השני לתבוע תביעת גירושין ויוכח שאכן מעשיו גרמו, אין בהגשת התביעה על ידי האשה בכדי לגרום לה הפסד כתובה ואין בהגשת התביעה על ידי הבעל לחייבו בכתובה, דהדברים תלויים בנסיבות.

ג) והנה בנידון שבפנינו מערכת היחסים בין הצדדים הייתה רעועה במשך שנים ובפרט בשנים האחרונות, ואף שלא הועלו עילות לחייב את האשה בגירושין כמו שכתב הגר"ר בן שמעון, מתוך הדברים שנשמעו בפנינו וטענות הבעל על יחס האשה כלפיו אף אם נקבל לדבריו, דינה כדין אשה רעה, ואשה רעה יכול לגרשה אך עדיין חייב בכתובתה. אלא שהסיבה שגרמה בסופו של דבר לפירוד בין הצדדים הייתה בעקבות התלונה שהגישה האשה במשטרה, הבעל הורחק ולא חזר יותר, ולאחר מכן החליפה האשה את מנעול הבית. גם כשרצה הבעל לחזור להתגורר במחסן הבית, התלוננה האשה בעירייה על מנת למונעו ממגורים אלו. טענות האשה על חששה ומסוכנתו של הבעל לא נבחנו ולא נבדקו, ולפיכך אין אנו יכולים לקבל כאמת לאמתה, את טענת האשה כל עוד לא בוררה.

וכבר פסק השו"ע בסימן ע' סי"ב, שבאשה העוזבת את הבית, צריכה להוכיח הסיבה לעזיבתה, והוא הדין בגורמת לבעלה לעזוב את הבית, אין בעצם עזיבתו בכדי להורות שהבעל עזב מרצונו, ומתוך רצון להתגרש, ואיכא למימר שהסיבה לעזיבתו הייתה האשה שהביאה אותו למסקנה שאין לו ברירה אלא להתגרש, ומעתה מכיוון שבנידון דידן אין ספק שהאשה מנעה מהבעל לחזור לבית ולא הייתה מעוניינת שישוב אליו מערכת היחסים ביניהם הייתה קשה כפי העולה מהדברים שהועלו בדיונים הארוכים שקיים ביה"ד, בהם התלונן הבעל על היחס הקר והמנוכר של האשה במשך שנים. לדבריו דאג לפרנסת הצדדים במשך שנים, בילה את מרבית זמנו בעבודתו בעסקיו בהונג קונג וטס מספר פעמים בחודש לצורך פרנסת המשפחה ולרווחה הכלכלית אליה התרגלו, אך לא קיבל יחס הולם מצד האשה, שהייתה קרה ומתנכרת וסירבה לקיים עמו חיי אישות. בעקבות כך היו הצדדים בטיפול זוגי.

עם זאת, אין אנו יכולים לקבוע נחרצות שהגירושין יצאו לגמרי ממנה, דנראה לומר דאימתי מיקרי שגירושין יצאו מצד אחד מהצדדים, היינו דווקא כשאחד עושה מעשה הגורם להתחלת הקרע, והשני מגיב למשנהו, וכגון שבעל או אשה הגישו תביעת גירושין מפני שקצה נפשם בקשר הזוגי, או הגישו תביעה לפירוק שיתוף, כשאין הם מעלים טענה מוכחת על התנהגותו של הצד השני, אלא שלהם הדבר אינו מתאים. וכמו כן במקרה שאחד הצדדים עשה מעשים שהצד השני אינו יכול למחול לו, כגון בעל שיצר קשרים עם נשים אחרות, וכן אשה שעושה מעשים שהבעל אינו יכול למחול עליהם, ומיירי במעשים שכולי עלמא יודו שאין יכול למחול, משא"כ אשה רעה, שאף שיוכיח שהיא אשה רעה ורוצה להתגרש משום כן, עדיין לא מיקרי שיצאו גירושין ממנה, ולכן באשה רעה חייב בכתובתה ואף בתוספתה כדאיתא ביבמות סג, ב באשה רעה וכתובתה מרובה ואכמ"ל. ועכ"פ במקרים כאלו אם התברר שהגורם לגירושין הוא מעשי האשה, וכגון במקרה שהיחסים בין בני הזוג היו על מי מנוחות, וללא אירועים משמעותיים ומוכיחים, אם האשה תגיש תביעה לפירוק שיתוף או גירושין, או שתגיש תלונה במשטרה להרחקת הבעל, כשלא הוכח שנהג כלפיה באלימות פיזית או מילולית, בזה איכא למימר שמיקרי שיצאו הגירושין ממנה.

בנידון דידן אם נקבל את גרסת הבעל בנוגע להחרפת היחסים, ונקבע שטענות הבעל על מעשי האשה מוצדקים והאשה במעשיה הוכיחה שאין היא רוצה בבעל ולכן נמנעה מקיום יחסי אישות ונתנה לו יחס לא הולם, בזה ודאי איכא למימר שמיקרי שיצאו הגירושין ממנה. אך עדיין איננו יכולים לקבוע מסמרות שהצדק עמו, עם זאת כמו כן אין ספק שבשנים האחרונות הייתה מערכת היחסים בין הצדדים רעועה, עד סמוך להגשת התביעה שאז התגלע משבר קשה ביניהם, הסכסוך העמיק והרחיב עד שהצדדים הגישו תביעותיהם בפנינו. אין ספק שהגשת התביעה הייתה בסופו של דבר בעקבות הרחקת הבעל מהבית, אף שבכתב תביעתו העלה טענות רבות מעבר לכך, שכאמור בדבריו של הגר"ר בן שמעון לא מהווים עילה לחייב את האישה בגירושין. עם זאת, אין ספק שתביעת הגירושין הוגשה בסופו של דבר בשל הרחקתו של הבעל מהבית, כשלאחר מכן האשה עושה צעדים נוספים כדי שלא ישוב.

ד) ומעתה לפי מה שכתבנו, נראה ברור לביה"ד, שבנידון דידן שני הצדדים אינם רוצים זה בזו, ולמרות שהאשה הצהירה שרוצה שלום בית מעשיה מוכיחים ההיפך.

והנה בפד"ר כרך ח' עמוד 321 מובא פס"ד של חברי ביה"ד הגדול הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו כולם זצ"ל, (והזכירו הגר"ר בן שמעון בדבריו) במקרה ששני הצדדים אינם מעוניינים זה בזו, וז"ל:

"ובכן, הבעל שעזב את אשתו... הרי דינו כדין מורד. אלא שבניד"ד גם לאשה דין מורדת. אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו... ורצונה בגט ודורשת כתובתה.

והנה באשה שמרדה בבעלה קיי"ל דאינה מפסדת כתובתה אא"כ התרו בה והכריזו עליה בבכ"נ ובבמ"ד ד' שבתות, לפי דינא דגמרא (או לפי המשנה בהפחתת ד' דינרים כל שבוע), ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה, כולל גם תוספת כתובה, ולכאורה מדין קל וחומר איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באשתו, שלא תפסיד כתובה ותוספת.

וז"ל רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ב ה"ח [צ"ל: כ"ג ח"ח]): "וכ' מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

ולפי האמור, לכאורה הדברים תמוהים, כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?

וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.

והואיל והמקרה אשר בפנינו הוא שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

לפי זה מפורש בדברי רבנו ירוחם שאשה שאין רצונה בבעלה ובמקום שאין להתרות ולהכריז עליה כגון במקרה שגם הבעל אין רצונו באשה, מפסידה האשה את תוספת הכתובה וכן עליה להחזיר את המתנות שקיבלה מבעלה וכפי שכתוב ברבנו ירוחם "והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה" (ויעויין בפסקי דין רבניים, כרך י"ד, עמוד 28־23, בענין אשה שמרדה בבעלה ואח"כ זינתה שהפסידה מתנותיה אף ללא התראה והכרזה, היות ואין אפשרות להתראה והכרזה).

ואף שלענין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו"כ אין הבדל בסיבת מי המצב, כיוון שהגיעו למצב בו אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין כלל באשה אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחלופין, כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה. ומכיוון שהגיעו למצב כזה ששני הצדדים מעוגנים לכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו.

אבל לענין הפטור מחיוב תוספת כתובה שהוא מטעם "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", דבר זה נאמר דוקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאשה לא מעוניינת בו ולכן יכול לטעון "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", ופטור מתוספת כתובה (וחוזרים המתנות). אבל במקרה שהבעל הוא זה שעזב את הבית והוא זה שהרחיק את האשה ולא רצה בה, ובתחילה האשה רצתה את בעלה אלא מתוך הזמן שעבר והחרפת הסכסוך לאחר שהבעל עזב את הבית ומרד בה ולא היה חפץ בה, הגיעה האשה למצב שאין היא חפצה בו, והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעוניינת בו, בודאי שלא יכול לבוא ולטעון "אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה", שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך, וא"כ אדרבא אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה. שהרי אם הוא זה שגרם לנתק ולגירושין בודאי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה. והדברים פשוטים דאל"כ כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, ע"י שיעזוב את האשה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, היעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

ומעתה בנידון דידן שסכסוך הגירושין נוצר בעקבות מריבה של שנים רבות בין הצדדים, ועם החרפת המריבה, הדברים הגיעו למצב ששניהם אין רוצים זה בזו, האישה הרחיקה את הבעל מהבית ומונעת חזרתו ובפרט שכבר עברו עליהם זמן רב הרבה יותר מי"ב חודש, ינהג בנידון דידן, דינו של רבנו ירוחם, ואף שהבעל חייב בעיקר כתובה, אין לחייבו בתוספת כתובה, דליכא למימר שהוכח שהגירושין יצאו ממנו כדכתב הטור, אלא ברור שלכל הפחות הגירושין יצאו מרצון שניהם אחרי שמערכת היחסים שביניהם הגיעה לאן שהגיעה, ואיכא למימר שמכיוון שהאשה מעוניינת להתגרש, אדעתא דהכי לא התחייב לה. ואף שבעלמא אמרינן שבעל שכתב כתובה לאשתו הרי הוא בחזקת חיוב עד שיוכיח שנפטר מחיובו, ואם כן נימא נמי הכי שמכיוון שהבעל הוא זה שהגיש את תביעת הגירושין חובת ההוכחה לפוטרו מכתובה היא עליו, יש לומר דנהי שידוע לנו שמערכת היחסים ביניהם הייתה רעועה מזה זמן ונהי שהבעל הוא זה שהגיש בפועל את תביעת הגירושין, אין ספק שמעשי האשה שהרחיקה אותו מהבית, החליפה המנעול ומנעה ממנו אף לדור במחסן, מורים שהגירושין יצאו בסופו של דבר ממנה. ולכן נראה לי שהבעל פטור מתשלום תוספת כתובה.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

ראיתי מה שכתב ידידי הגר"ר בן שמעון שליט"א באריכות ובהשקעה.

אני מצטרף לחלק ממסקנותיו, אך בחלק האחר של המסקנות, שהם סעיפים א' ד', אינני מסכים עמו, ואסביר את עמדתי ביחס לאותם סעיפים שאיני מסכים. היות ואני מעוניין לקצר בדבריי, אתחיל מסעיף ד' שבו בא לידי ביטוי בעיקר הבדלי הגישות וממנו מסתעף לסעיף א'.

לדעתי לאשה לא מגיע כתובה. היות וכפי שכתב עמיתי במקרה דנן שני הצדדים מורדים זה בזה אם כן חלה כאן הלכת רבנו ירוחם הידועה שהאשה מפסידה כתובתה, אלא שבמידה ומרידת האשה החלה בעקבות מרידתו של הבעל כי אז אמנם האשה חייבת לקבל גט, אבל אינה מפסידה כתובתה.

תביעת הגירושין של הבעל הוגשה לאחר שהבעל הורחק מהבית עקב תלונתה של האשה למשטרה, כפי העולה מהחומר האשה הגישה את תלונתה לאחר מריבה קשה בו האשה הרגישה מאוימת לאור התפרצות קשה של הבעל כלפיה.

יחד עם זאת המריבה פרצה לאחר תקופה ארוכה של מתחים בין הצדדים שידי האשה אינן נקיות מהם. כך שבהחלט ניתן לקבוע שהמרידה בין בני הזוג היא הדדית ומקבילה.

נוסף על כך, בהלכה ששני הצדדים מורדים זה בזה, קבע רבנו ירוחם תקופת מבחן כדי להחליט סופית שאכן הצדדים מורדים זה בזה, ולכן ממתינים י"ב חודש מהרגע שהצדדים אינם רוצים זה בזה ולאחר מכן פוסקים שהצדדים חייבים להתגרש.

מטרת ההמתנה כפי שכותב רבנו ירוחם היא לתת לצדדים אפשרות לשקול את המשך דרכם ושמא יחזרו בהם ממרידתם. מה שקרה בפועל במקרה הנדון בפנינו, לאחר שהבעל הורחק מהבית החליפה האשה את המנעול לדלת הכניסה לבית כדי למנוע מהבעל לשוב הביתה. לאחר תקופה שהבעל התגורר מחוץ לבית עקב הרחקתו, חזר הבעל להתגורר במחסן הבית, לשם כך היה צורך לעשות מספר שינויים כדי שהמקום יהיה ראוי למגורים מינימאליים, פנתה לאשה לעירייה לדווח על מעשיו של הבעל במחסן במטרה שהעירייה תחסום אותו. לא רק זו, אלא האשה מתנגדת שהבעל יכנס לבית בזמנים קבועים לפגוש את ילדיו כאשר האשה שוהה מחוץ לבית.

האשה במעשיה מנציחה את המרידה באופן כזה שאפילו אם הבעל היה שוקל בדעתו לשוב לשלום־בית אין היא מאפשרת לו.

לפיכך, אף אם נצא מתוך הנחה שמרידתה של האשה בבעל היא תולדה של מרידתו בה, כאמור בהלכת רבנו ירוחם כל עוד לא חלף פרק הזמן שמקבע את הצדדים כמורדים זה בזה עדיין אין תחולה להלכתו, וממילא טרם ניתן לקבוע מי הגורם בסופו של ההליך. רק בסיומו של ההליך שהוא מבחן הזמן ניתן לקבוע בגין מי החלה המרידה ההדדית ובגין מי הונצחה מרידה זו, (כבר כתבתי באריכות בעניין זה בפסק דין 581579/1 חיפה [לא פורסם]).

כאמור, האשה בפעולותיה לאחר הרחקתו של הבעל, לא נתנה לבעל הזדמנות לחזור בו ממרידתו בה, ולכן האשה מפסידה כתובתה.

מכאן נובעת עמדתי שאין זה נכון שלא הוכחה עילה לחייב את האשה בגירושין כפי שנקבע בסעיף א' (יתכן שהעילות בכתב תביעתו של הבעל לא הוכחו). כאמור הנתונים העובדתיים הוכיחו שמאותה סיבה שהאשה מפסידה כתובתה, יש לחייב את האשה בגט.

(לפי זה גם המסקנה שנקבעה בסעיף ג' אינם נכונה בהתאם לעמדתי, מאחר ונקבע כי הצדדים מורדים זה בזה הרי שחייבים הם להתגרש, אלא שהלכה למעשה אין הבדל בין העמדות אלא הבדל בטרמינולוגיה, לכן אין מקום לציין בסעיף זה אי הסכמה.)

הרב אברהם מייזלס

לאור כל האמור לעיל קובע ביה"ד:

א) לא הוכחה עילה לחייב את האשה בגירושין בגין העילות שהעלה הבעל בכתב תביעתו. סעיף זה ניתן ברוב דעות.

ב) טענת האשה לשלום בית נדחית מהנימוקים שהעלינו.

ג) יחד עם זאת, מכיוון שהצדדים פרודים הלכה למעשה מספר שנים, ושניהם אינם רוצים זב"ז, קובע ביה"ד כי אין להשאיר המצב הקיים ועל הצדדים להתגרש.

ד) הבעל פטור מתשלום תוספת הכתובה. סעיף זה ניתן ברוב דעות.

ה) ביה"ד מורה על פירוק השיתוף ברכוש הצדדים. הדירה תימכר, ותמורתה תחולק שווה בשווה בין הצדדים.

ו) קובעים מועד לסידור גט ליום י"ג תמוז תשע"ה 30/06/15 שעה 09:00. על הצדדים להופיע במועד זה בליווית עד קרוב משפחה לצורך בירור שמות.

ז) שאר רכוש הצדדים יחולק שווה בשווה, באם יהיו לצדדים טענות בעניין זה יקבע ביה"ד מועד לדיון לאחר שיתגרשו.

ניתן ביום א' בתמוז התשע"ה (18/06/2015).

הרב שלמה שפירא – אב"ד           הרב אברהם מייזלס               הרב רפאל י' בן שמעון


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ