תייר נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי הוצל"פ שתכליתם מימוש שעבוד של המשיב 2 ("הבנק") על רכב של המבקשת, והשבת הרכב לידי המבקשת.

1.המבקשת מנהלת חשבון בבנק. המבקשת נטלה מן הבנק הלוואות שונות, האחרונה שבהן – הלוואה של כ-56 אלף ₪ שהיה עליה לפורעה ב-36 תשלומים שווים, בחודש דצמבר 2012. להבטחת חובותיה שעבדה המבקשת לטובת הבנק את רכבה, גולף GTI שנת ייצור 2011, ששוויו מוערך כיום ב-125 אלף ₪ לערך.

2.עד לחודש מרץ 2013, אין חולק, התכתבו המבקשת ונציגת הבנק ביניהם במסרונים (לטענת הבנק – גם בדרכים נוספות), שנסבו על הצורך בסילוק חובותיה של המבקשת לבנק. אין חולק כי המבקשת הבטיחה שיועברו לחשבון הבנק תשלומים שונים, מחברת הביטוח שלה, מחשבון השייך לאמה, ואף במזומן (נספח א' לתשובה לתגובה). אין טענה של המבקשת כי הסכומים האמורים הופקדו בפועל. לטענת הבנק – אכן לא הופקדו. המבקשת טוענת עוד כי לא ידעה מה היקף החוב, ולא זכתה לקבל מידע מן הבנק, שאף ניתק אותה במחצית אפריל 2013 ממערכת המסרונים.

3.בנוסף, עוד החל מחודש פברואר 2013, שלח הבנק לכתובתה הרשומה של המשיבה מספר התראות על כוונתו לנקוט הליכים נגדה עקב אי סילוק חובותיה. אין חולק כיום כי המכתבים האמורים, שנשלחו בדואר רשום לשתי כתובות שונות, חזרו לבנק משלא נדרשו.

4.ביום 26.5.13 למדה המבקשת, להפתעתה, על נקיטת הליכים בידי הבנק. הבנק, כך הוברר לה, יזם הליכי הוצאה לפועל למימוש השעבוד על הרכב. הבקשה למימוש השעבוד נסמכה, בין היתר, על הטענה שמכתבים בדרישה לפרעון החוב נשלחו למבקשת ללא הועיל, בלא לציין כי חזרו לשולח. או אז תפס המשיב 1, שמונה כונס מטעם הבנק, את הרכב בחניית המבקשת ומאז יושב הרכב במחסני ההוצל"פ. למבקשת טענות מגוונות, שאינן צריכות לענייננו, אשר לטיב הליך התפיסה.

5.המבקשת מציינת כי החוב המקורי, זה שלמדה עליו מעיון במכתב שצורף לבקשת המימוש, עמד על כ-12,880 ₪. והנה טוען הבנק כיום כי חובה כלפיו מגיע כמעט כדי 150,000 ₪, וכיצד זה תפח בן ליל, היא תוהה.

6.המבקשת פעלה ברשויות ההוצל"פ לביטול צו הכינוס, אך רשם ההוצל"פ קבע כי הסמכות נתונה לבית המשפט. על הרקע האמור הגישה המבקשת את תובענתה להכרזה על בטלות צו הכינוס, ובגדרה הבקשה לצו זמני, למניעת נקיטת הליכי מימוש נוספים, ואף להשבת הרכב לידיה, תוך שהיא נכונה להפקיד – בלא להודות בחוב – את הסכום של 12,880 ₪ כתנאי לשחרור הרכב לידיה.

7.הבנק מצדו טוען כי לא נפל כל פגם בהתנהגותו. המבקשת, נטען, נמנעה מלשלם את חובותיה לבנק ולפרוע את ההלוואה, וזאת חרף הבטחות שונות ומגוונות לסלק את חובה. נכון למועד הגשת הבקשה, הרי שמתוך תשלומים של 20,000 ₪ שהיתה אמורה המבקשת לפרוע, סילקה רק כ-5,000 ₪. בצר לו, שלח הבנק את מכתבי ההתראה, ובמקום לעשות זאת בדואר רגיל, כפי שמאפשרים תנאי פתיחת החשבון, נשלחו המכתבים לשתי כתובות נפרדות, הן כתובתה הישנה של המבקשת שבה קיבלה היא מכתבים הן לכתובת חדשה שמסרה עליה טלפונית לבנק. אשר להגדלת החוב, טוען הבנק, כי זו נובעת מהעמדת כל חובותיה של המבקשת לפרעון מיידי, כפי זכותו הנטענת של הבנק בעת אי-סילוק חובות, וכאמור בספרי הבנק – החוב בנסיבות אלה אכן מגיע כדי כ-150 אלף ₪.

8.בדיון שהתקיים לפניי היום, ביקשתי לנווט את המחלוקת אל מעבר להכרעה בבקשה לסעד הזמני. זאת הן משום התועלת הטמונה בסיום המחלוקת בתיק כולו, הן משום שכפי שציינתי בפני הצדדים, תדיר תוצאתן של בקשות מעין אלו שלפניי הן גרועות לשני הצדדים: מתן צו מניעה שיימנע את מכירת הנכס וייתור התביעה כליל; אך תוך הותרת הנכס במחסני ההוצל"פ. זאת, שכן צווים זמניים נועדים לרוב למנוע שינויים במצב, לא ליצור שינויים, מה גם שהשבת הנכס עלולה לגזול מבעל המשכון את יכולת ההיפרעות המעשית שלו. בנסיבות אלה, ביקשתי להביא את הצדדים כדי הסכמות שיאפשרו את שחרורו של הרכב לידי המבקשת כנגד הפקדה או הסדר שיהיו מקובלים על שני הצדדים. ניסיון זה לא צלח, נוכח עמדות הצדדים, שהיו צהובים זה לזה. על כן התקיים הדיון שבו נחקרו המבקשת ונציגת הבנק, ובסיומו ניתנת החלטתי זו.

דיון

9.דין הבקשה להתקבל, אולם באופן חלקי בלבד, במובן זה שלא יינקטו הליכי הוצל"פ נוספים. הרכב לא ישוחרר עם זאת לידי המבקשת וייוותר במחסני הוצל"פ עד להחלטה אחרת. אבהיר את טעמיי למסקנה זו.

10.נפתח בסיכויי התביעה. מובן כי איני קובע כל עמדה נחרצת לגופם של דברים, אלא בוחנת את סיכויי התובענה על פני הדברים ולכאורה בלבד.

11.אף שאין לשלול את טענות המבקשת מניה וביה, מובן שניצבות בפניה משוכות גבוהות בדרך לקבלת הסעד ההצהרתי שביקשה. אין חולק כי הרכב שועבד לבנק להבטחת כל חובות המבקשת כלפיו. אין חולק כי המבקשת נטלה מן הבנק הלוואות שונות, לרבות הלוואה לארגון מחדש של חובותיה, בדצמבר 2012, וזאת לצד הלוואות קודמות שנטלה. אין כל טענה סדורה של המבקשת כי סילקה את כל חובותיה לבנק. אין כל ראיה, שעל המבקשת היה להמציאה, כי שילמה (או כי מאן דהוא שילם עבורה) ולו שקל אחד לבנק בחודשים האחרונים, חרף חובתה לעשות כן בהתאם ללוח הסילוקין של ההלוואה האחרונה (נספח 7 לתגובה). אין חולק על כך שבמקרה של אי תשלום חובות, רשאי הבנק להעמיד את חובה של לפרעון מיידי (כמעוגן גם בסעיף 24 להסכם אשראי ללקוח פרטי, מש/10, שהוצג בדיון). אין חולק על כך שבמקרה של אי תשלום חובות, רשאי הבנק לפעול למימוש הבטחונות, כאשר במקרה הזה הבטחון היחיד לסילוק חובות המבקשת הוא אותו רכב. כל הנתונים האמורים הם בעייתיים ביותר מבחינת המבקשת, שכן יש בהם כדי לכאורה לבסס את תוקפו של צו הכינוס.

12.המבקשת משליכה כמעט את כל יהבה על אי-משלוח ההתראות אליה. טענה זו בעלת כוח מוגבל, הן מבחינת נכונות הטענה לגופה, הן מבחינת נפקותה (או היעדר נפקותה) על צו הכינוס. אבהיר.

13.אשר למכתבי ההתראה, אין חולק לעת הזו כי אלו נשלחו לשתי כתובות של המבקשת, הן זו הרשומה פורמלית ככתובת למשלוח דואר, בהתאם למוסכם שבין הצדדים, הן לכתובת הנוספת שציינה המבקשת. לא ברור אפוא שהאשם באי-קבלת דברי הדואר בידי המבקשת רובץ לפתחו של הבנק, ולא של המבקשת.

14.אכן, משלא נשלח הדואר כדואר רגיל (שאז בהתאם להסכם שבין הצדדים היה מוחזק ככזה שהתקבל בידי המבקשת) אלא דווקא בדואר רשום וחזר, לא ברור שניתן לראות את המבקשת כמי שקיבלה את דברי הדואר. אולם בכל מקרה, ואף שהמבקשת מיקדה טענותיה בשאלת המשלוח האמורה, הרי שלדידי נפקותה ממילא אינה רבה.

כעקרון, חובה של המבקשת, כלווה, הוא לסלק את ההלוואות בהתאם ללוחות הסילוקין, וחובה זו קיימת בין אם הבנק הנושה התריע על כך בין אם לאו. זכותו של הבנק להעמיד את כל חובותיה של המבקשת לפרעון מיידי עומדת, גם בהתאם להסכם שבין הצדדים, בין אם נשלחה התראה בין אם לאו. המבקשת לא הצביעה על חובה חוקית או חוזית כלשהי על הבנק לממש את המשכון רק בכפוף למסירת הודעה בכתב אליה. אי קיום חובה של המבקשת במועדה מקים, לכאורה, זכות למימוש המשכון, הן בהתאם להוראות הדין (סעיף 16 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967), הן בהתאם להסכמים שבין הצדדים. לא ניטע מסמרות בנקודה זו, ודאי משלא הרחיבו בה הצדדים, אולם ברור שעוצמתה של טענת המבקשת אינה רבה.

קושי נוסף המפיג מעוצמת טענת המבקשת הוא העובדה, בה הודתה גם במהלך הדיון, כי ידעה שקיים חוב, שהבנק עומד על סילוקו. אין מדובר הרי בהפתעה גדולה. משנטלה המבקשת הלוואות ולא עמדה בתשלומים בהתאם ללוח הסילוקין (כך לכאורה), הרי שנוצר חוב, ודרכם של בנקים, דרך כלל, לדרוש סילוק חובות. דבר קיומו של אותו חוב אף הובהר למבקשת בידי נציגת הבנק, גב' קרן לוי, שחילופי המסרונים ביניהן עד לאמצע מרץ 2013 הוצגו בידי שני הצדדים. באותם מסרונים, שלהם השיבה המבקשת (לחלקם לא השיבה משלב מסוים ולא נידרש להם), דחקה גב' לוי במבקשת נחרצות לשלם את חובותיה, במסרונים תכופים ורוויי סימני שאלה וקריאה (נספח א' לתשובה לתגובה). לטענה שעלתה בדיון היום, כי המבקשת לא ידעה מה היקף חובותיה או שלא קיבלה מידע מן הבנק, לא היה ביטוי בתשובותיה לאותם מסרונים. באלו הבטיחה המבקשת נמרצות כי "הביטוח אמור להפקיד בחשבון 10 אלף מאתיים"; כי "אפקיד סכום מסוים אבל אצטרך למשוך אותו אחרי שהביטוח ייכנס", כי "אני רוצה להפקיד עוד 10 דקות"; כי היא "פוחדת להתהלך עם כסף בארנק"; וכי יש להעביר כספים מחשבון אמה, תוך שאז התברר שיש עיקולים על החשבון, מה שזכה לתגובה נדהמת של המבקשת. אין בידי המבקשת להראות כי אי אילו מהבטחותיה לתשלום הסתיימו בתשלום בפועל.

מצב הדברים הוא אפוא שהמבקשת ידעה לכאורה על קיומו של חוב, גם אם לא על היקפו המדויק, ולא סילקה אותו. מטבע הדברים, החוב לא נעלם מעצמו, וסופו שהבנק פעל למימוש הבטוחה היחידה שברשותו, היא הרכב. חייב היושב באפס מעשה, לכאורה, בל ייפלא אם כך מתגלגלים הדברים, ואם קשה להשיבם לבסוף לאחור, כפי שמעוניינת המבקשת.