אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תחולת עיקרון ההכרעה ע"פ דעת הרוב בשלב גזירת הדין

תחולת עיקרון ההכרעה ע"פ דעת הרוב בשלב גזירת הדין

תאריך פרסום : 04/10/2006 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
1641-02
03/10/2006
בפני השופט:
1. המשנה-לנשיאה א' ריבלין
2. ע' ארבל
3. א' חיות


- נגד -
התובע:
סרגיי אוסלן
עו"ד יעל פינקלמן
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד שאול כהן
פסק-דין

המשנה-לנשיאה א' ריבלין:

הרקע העובדתי

1.        המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי, ח' עמר) בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ונגזרו עליו ארבע-עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל ושנת מאסר על-תנאי. ערעורו לבית-משפט זה הופנה בתחילה גם כנגד הכרעת-הדין, אולם בהודעתו מיום 10.12.2003 חזר בו המערער מכך, ומיקד את השגותיו בגזר-הדין בלבד.

2.        המערער והמנוח עבדו בחברת שמירה. ביום 14.1.2000, בשעה 08:00, הוצבו השניים יחד כשומרים באתר שנמצא כעשרה קילומטרים צפונית לעיר אילת. בית-המשפט המחוזי קבע, פה אחד, שבשעת לילה שאינה ידועה, היכה המערער את המנוח בפניו במכת אגרוף, ולאחר שהמנוח נפל לקרקע ונחבל בראשו, נטל המערער לידיו להביור והבעיר באמצעותו את המנוח למוות. אחרי כן עזב המערער את האתר ונסע לביתו. בית המשפט הוסיף וקבע שהמערער והמנוח שתו כמויות נכבדות של אלכוהול במהלך משמרתם.

3.        ההתרחשות המדויקת בזירת האירוע נותרה עמומה. בשל כך, נתגלעה מחלוקת בין השופטים בבית המשפט המחוזי בשלב הכרעת הדין. השופט עמר סבר שיש להרשיע את המערער בעבירה שייחס לו כתב האישום - עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, אך דעתו הייתה דעת מיעוט. שופטי הרוב, השופטים אבידע ואזולאי, סברו כי יש להרשיע את המערער בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תחת עבירת הרצח, שכן נסיבות המקרה מקימות ספק סביר באשר להתקיימות מרכיב מבין המרכיבים של היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(2) ("כוונה תחילה"). ואולם, גם שופטי הרוב נחלקו בדעתם בינם לבין עצמם, זאת באשר לאותו מרכיב חסר: השופטת אבידע סברה כי ישנו ספק סביר באשר למרכיב ה"החלטה להמית", שכן אין לשלול את האפשרות שהמערער "ניסה להאיר" על המנוח באמצעות הלהביור, כדי לבדוק מה אירע לו לאחר נפילתו ארצה. ואולם, כך סברה השופטת ר' אבידע, כיוון להביור בוער לעבר גופו של אדם יש בו, לכל הפחות, משום פזיזות, ומכאן הבסיס להרשעת המערער בהריגה, ולא בעבירה של גרם מוות ברשלנות. השופט ב' אזולאי, לעומת זאת, הצטרף לדעתו של השופט ח' עמר כי הנאשם כיוון את הלהביור לעבר גופו של המנוח מתוך "החלטה להמית" אותו. עם זאת, כך סבר השופט אזולאי, עולה מחומר הראיות האפשרות שהמנוח כינה את המערער בכינויי גנאי, ושבין השניים פרצה תגרה. על כן, כך סבר, מתעורר ספק סביר באשר למרכיב של "העדר קינטור". בית המשפט המחוזי קבע כי לאור התוצאה הזהה אליה הגיעו השופטת אבידע והשופט אזולאי, אין למחלוקת העניינית שנתגלעה ביניהם נפקות לצורך הכרעת הדין, והמערער הורשע, לפיכך, בעבירת ההריגה. עם זאת, בשלב גזירת העונש, סבר בית המשפט קמא כי אותה מחלוקת הפכה רלוונטית, משום ששונים הם הדברים, מבחינת מדיניות הענישה, אם לגרימת המוות לא נתלוותה החלטה להמית או אם קדם לה קינטור.

הענישה

4.        על רקע ההכרעות העובדתיות, שאינן אחידות, התלבט בית-המשפט המחוזי בשאלה מהו היסוד הנפשי שעל פיו ראוי היה לגזור את דינו של המערער. בית-המשפט מצא כי לסוגיה זו אין מענה ישיר בחוק או בפסיקה. עם זאת, כך גרס בית המשפט, לצורך פתרון הסוגיה יש "לינוק מרוחו ומהשראתו" של סעיף 80(ג)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), לאמור: יש לבחון כיצד הכריע כל אחד מהשופטים ביחס לכל ממצא עובדתי ולכל יסוד מיסודות העבירה, כשהוא לעצמו, ולגזור את הדין על-יסוד אותם ממצאים ועל-פי היסודות שהתגבש לגביהם רוב דעות.

           כיוון שהשופטים עמר ואזולאי היו תמימי דעים באשר לעובדה שהמערער אכן התכוון להצית את המנוח באמצעות הלהביור ולגרום למותו, ראה בית המשפט המחוזי לנכון לגזור את דינו על בסיס הקביעה כי גמלה בליבו ההחלטה להמית את המנוח. על רקע זה נגזרו על המערער ארבע-עשרה שנות מאסר בפועל ושנת מאסר נוספת על-תנאי - עונש שאליבא דבית המשפט קמא משקף את חומרת מעשיו ואת נסיבותיו האישיות, ותואם את העונשים שהושתו במקרים דומים. בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שהנאשם היה שתוי בעת האירוע אינה צריכה לשמש נימוק לקולא בגזירת עונשו. זאת, מכיוון שעובדה זו - כך ציין בית המשפט - הובאה כבר בחשבון הכרעת-הדין כשיקול מבין השיקולים שהביאו לזיכוי המערער מעבירת הרצח והרשעתו בהריגה.

5.        בערעורו המכוון כנגד גזר הדין טוען המערער כי בעת גזירת העונש, אין מקום ללמוד מהוראת סעיף 80(ג)(1) לחוק בתי המשפט, זאת, מן הטעם שההסדר הקבוע בסעיף זה נתכוון להכרעת הדין, ואינו מתייחס לשלב גזירת הדין. לטענתו, צריך אכן היה, בשלב הכרעת-הדין, על-מנת להרשיע את המערער בעבירת ההריגה, לגבש רוב דעות לגבי קיומה של מחשבה פלילית, אולם, לאחר שהוכח עצם קיומה של המחשבה הפלילית, שוב אין בשלב הענישה נפקות למידתה. לדעתו, בשלב גזר הדין נודעת אמנם משמעות לרמת המחשבה הפלילית - כוונה או פזיזות - לעניין חומרת הענישה המתאימה, אולם, אין כל צורך להתחקות אחר קיומו או העדרו של רוב דעות לגבי אותה רמה. אליבא דהמערער "במקרה דנן, היה מקום כי כל שופט - בהתאם לעבירה שהורשע בה המערער על דעת הרוב, בהתאם לרמת המחשבה הפלילית שמצא לנכון לקבוע בהכרעת דינו ובהתאם לאיזון שערך בין השיקולים לקולא ולחומרה שמצא - יגזור את הדין על פי מצפונו הוא. רק לאחר מכן, במצב שבו לא היה רוב למידת העונש, היה על בית המשפט קמא לפעול לפי מצוות ס' 80(ג)(2) לחוק בתיהמ"ש".

           לחילופין, טוען המערער כי אין זה ראוי להביא בחשבון הכרעת הדין את דעתו של שופט המיעוט שנדחתה. ראוי היה, לשיטתו, לבסס את הכרעת הדין אך ורק על דעותיהם של שופטי הרוב, ואף לבחור מבינותן בזו המקלה עימו, זאת לאור עקרון הפרשנות המקלה עם הנאשם, הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין. בית המשפט הוסיף גם, לדעת המערער, בגזר הדין ממצא שחסר בהכרעת הדין - מחשבה פלילית של כוונה - ובשל כך נפגעה הגנתו, שכן טיעוניו לעונש התבססו על ההנחה שהעבירה בה הורשע נעברה בפזיזות. לאור טענות אלה, מבקש המערער כי דינו ייגזר בהתאם לרמת הענישה המקובלת בעבירות של הריגה מתוך פזיזות, או, לחילופין, שכל אחד משופטי המותב יחווה דעתו בנפרד בדבר העונש ההולם, ובמידת הצורך, ייגזר העונש לפי סעיף 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט. המערער סבור גם כי ראוי היה ליתן משקל לעובדת שכרותו גם במסגרת גזר הדין, אף אם עובדה זו הובאה בחשבון בשלב הכרעת הדין.

6.        המשיבה טוענת, לעומתו, כי לפי לשונו של סעיף 80(א), עיקרון ההכרעה על פי דעת הרוב חל בכל עניין ובכל שלב משלבי המשפט, ובכלל זה שלב גזירת הדין. המשיבה מסכימה עם המערער כי לא היה מקום להיזקק לסעיף 80(ג)(1) לצורך פתרון השאלה המשפטית שהתעוררה במקרה זה, אולם מכל מקום, לדעתה, הפתרון שמצא בית המשפט קמא והתוצאה אליה הגיע תואמים את העיקרון הכללי שנקבע בסעיף 80(א), ועל כן בדין ייסודם. המשיבה גורסת כי בשלב הכרעת הדין על בית המשפט לקבוע ממצאים שונים ביחס לעובדות המקרה וליסוד הנפשי. יש וממצאים אלה אינם נדרשים לצורך התוצאה בהכרעת-הדין, אך נעשה בהם שימוש, כנסיבות לקולא או לחומרא, בשלב גזירת הדין. ממצאים אלה, כך לדעת המשיבה, יש לקבוע בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 80(א) לחוק, קרי, לפי דעת הרוב. זאת ועוד, גורסת המשיבה, קבלת עמדת ההגנה כי יש לבחור בהנחה המקלה עם המערער - לפיה לא התגבשה בליבו הכוונה להמית - תביא לתוצאה אבסורדית, של קבלת העמדה שהייתה במיעוט מבחינה מהותית. המשיבה מוסיפה ומציינת כי סעיף 80 בנוסחו הקודם אמנם נתן ביטוי לגישה לפיה יש להכריע לפי הדעה המקלה אם הנאשם, אולם מאז שונה נוסח הסעיף והיום אין עוד מקום לנקוט בגישה זו. זאת ועוד, לדידה של המשיבה, אין מקום לטענה כי הגנתו של המערער נפגעה, שכן המחלוקת בדבר רמת המחשבה הפלילית עלתה מהכרעת הדין ומן הטיעונים לעונש, והיה על ההגנה לטעון, לכל הפחות, טיעונים חלופיים לעניין זה.  

גזר-הדין

7.        לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. השאלה המרכזית שהניח המערער בפנינו הינה כיצד על בית המשפט לגזור את דינו של מי שהורשע בהריגה לפי דעת רוב השופטים, בעוד שופט המיעוט סובר כי יש להרשיעו בעבירת רצח (בכוונה תחילה), ובעת ששופטי הרוב נחלקו בינם לבין עצמם אם עבירת ההריגה נעברה מתוך יסוד נפשי של כוונה או של פזיזות.

           הצדדים נדרשו, שניהם, לשאלת נפקותו של סעיף 80 לחוק בתי המשפט, הנושא את הכותרת "בית משפט שנחלקו בו הדעות", ואשר קובע כהאי לישנא:

(א) בית משפט הדן במותב ונחלקו דעות השופטים, תכריע דעת הרוב.

(ב) באין רוב לדעה אחת בענין אזרחי, תכריע דעת אב-בית-הדין.

(ג) באין רוב לדעה אחת בענין פלילי -

(1) יראה בית המשפט אם יש רוב דעות לגבי כל ממצא עובדתי, יסוד מיסודות העבירה או נושא אחר, המחייבים הכרעה לחיוב או לזיכוי, ויכריע בהתאם;

(2) לא היתה דעת רוב לענין סוג העונש או מידתו, תצורף הדעה המחמירה יותר לדעה המקילה הקרובה אליה; נחלקו הדעות לגבי החומרה של סוג העונש או מידתו, תכריע דעת אב-בית-הדין.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ