ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ש. לבנוני) בת"א 13994/03 מיום 7.11.05.
השופט יצחק עמית:
1. ראובן טוען לבעלות בשליש מחלקת מקרקעין. שמעון מגיש כנגדו תביעה וזוכה בפסק דין הקובע כי לראובן אין כלל זכויות במקרקעין. האם יכול לוי, הבעלים של שליש נוסף בחלקה, לתבוע סילוק יד של ראובן משטח מסויים בחלקה, בהסתמך על פסק הדין בו זכה שמעון? זו השאלה העיקרית העומדת בערעור שבפנינו.
העובדות הצריכות לעניין
2. המשיבים, אב ובנו, הבעלים הרשומים של 1/3 חלקים בחלקה 18 בגוש 10469, הגישו כנגד המערער ואחרים תביעה לפירוק שיתוף ולחלוקת המקרקעין בהתאם להצעת חלוקה מיום 1.9.2000 שצירפו לכתב התביעה. בכתב התביעה נטען כי המערער השתלט על שטח מסויים שסומן בצהוב בתשריט, וכי חלק מהנתבעים מסרבים להצעת החלוקה. עוד נאמר בכתב התביעה, כי המערער בנה בשנות השמונים בית בהסכמתם, מתוך הנחה כי המערער הוא הבעלים של החלק בו הוא מחזיק בחלקה. ברם, נתברר כי נתבעת מס' 2, אחת בשם חנן פולינה (להלן: "
חנן"), היא הבעלים של אותו חלק שבו מחזיק המערער. זאת, לאור פסק דין שניתן בת"א 1249/00 בבית המשפט המחוזי בחיפה, שם נקבע בהליך שהתנהל בין המערער לבין חנן, כי אין למערער זכות במקרקעין וכי עליו לסלק ידו
מכל החלקה (להלן: "
פסק הדין הראשון"). ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין הראשון נדחה (ע.א. 1611/02).
3. בהמשך, הגישו המשיבים כתב תביעה מתוקן, שבו נמחקו כל הנתבעים האחרים, למעט המערער, ובמקום סעד של פירוק שיתוף, נתבע סעד של צו מניעה קבוע. בכתב התביעה המתוקן טענו המשיבים כי הם הבעלים הרשום של שליש מהחלקה וכי המערער מחזיק בשליש מהחלקה שלא כדין לאור פסק הדין הראשון. כן נטען, שלאחרונה אף תפס המערער חזקה בחלק מהחלקה, מעבר לשליש שבו הוא מחזיק שלא כדין, וסלל דרך באותו שטח (סומן בצהוב בתשריט). לאור זאת עתרו המשיבים ליתן פסק דין הצהרתי לפיו אין למשיב זכות להכנס לשטח שבחזקתם וליתן צו מניעה המורה לו שלא להכנס לשטח הפלישה הנטענת (להלן: "
השטח שבמחלוקת").
המערער הגיש כתב הגנה סתמי וכוללני, ולמעט הכחשות ואמירות סתמיות לא העלה בכתב ההגנה כל טענה לגבי מקור זכותו בחלקה או בשטח שבמחלוקת.
4. בית משפט קמא, לאחר שבחן את טענות ההגנה, קבע בפסק דינו כי כתב ההגנה אינו מעלה טענת הגנה נוכח פסק הדין הראשון, בו נקבע כי אין למערער זכויות בחלקה. עוד ציין בית משפט קמא כי מתביעה אחרת התלוייה ועומדת בבית משפט זה (ת"א 170/04), עולה כי אחיו של המערער הוא שטוען הפעם לזכויות בחלקה, מה שמחזק את הטענה כי למערער עצמו אין זכויות בחלקה. לאור זאת, נעתר בית משפט קמא לעתירתם של המשיבים ונתן פסק דין כנגד המערער כפי שנתבקש בכתב התביעה המתוקן, האוסר עליו ועל בני משפחתו "
מלהיכנס ולהחזיק בחלק הצהוב המסומן בתשריט שצורף לכתב התביעה".
על כך נסב הערעור שבפנינו.
טענות המערער
5. המערער תלה מרבית יהבו על הטענה שבית משפט קמא לא שמע ראיות ולא נתן לו את יומו, ועל כך שהתביעה נתקבלה ללא בירור עובדתי או משפטי של ממש. המערער הרחיב אודות ההלכות לפיהן חובה על בית המשפט ליתן לבעל דין הזדמנות נאותה להשמיע את טיעוניו טרם יוכרע דינו, וכי על בית המשפט לבכר בירור המחלוקת באופן ענייני על פני הכרעה "על הסף".
6. אקדים ואומר כי גם בשלב הערעור, לא העלה המערער טיעון לגופה של הגנה ולא הסביר מדוע, לשיטתו-שלו, דין התביעה להידחות. בכך, המשיך את הקו בו נקט במסגרת כתב ההגנה, קו של טיעון כללי וסתמי שלא ניתן לאתר בו מה מקור זכותו במקרקעין.
עם זאת, מאחר שבית משפט קמא נתן את פסק דינו ללא שמיעת ראיות, שומא עלינו לבחון אם פסק הדין הראשון אכן חסם את הגנתו של המערער כבר בשלב המקדמי, עוד טרם שמיעת התיק לגופו. בית משפט קמא הזכיר בפסק דינו כי לחובת המערער עומדת "פלוגתא פסוקה" נוכח פסק הדין הראשון. כאן אנו מגיעים לסוגיה העקרית שבפנינו - האם יכולים המשיבים להסתמך על פסק הדין הראשון, למרות שלא היו צד להליך, על מנת לתבוע סילוק ידו של המערער מהשטח שבמחלוקת.
מעשה בית דין והשתק פלוגתא
7. הפסיקה התוותה ארבעה תנאים עיקריים לקיומו של השתק פלוגתא:
ראשית - זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון והוכרעה בפסק הדין לבין הפלוגתא הקיימת;
שנית - זהות בין הצדדים, בין חליפיהם או בין מי שיש להם "קרבה משפטית" בשתי ההתדיינויות וכי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט;
שלישית - בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא עובדתי פוזיטיבי ביחס לפלוגתא;
רביעית - ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לתוצאה הסופית בהתדיינות. וראה, לדוגמה, ע"א 2576/03
וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (טרם פורסם, 21.2.2007); ע"א 1041/97
סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד(1) 642 (2000); ע"א 9647/05
פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.7.2007)
על פניו, שלושה מתוך ארבעת התנאים מתקיימים בענייננו, וענייננו מתמקד בתנאי השני העוסק בזהות הצדדים.
המשיבים לא היו צד להליך בת"א 1289/00 שהתנהל בין חנן לבין המערער. ככלל, "
כוחו המחייב של פסק דין גברא הוא בין הצדדים להתדיינות בלבד" ועל כן, לכאורה, פסק הדין אינו מחייב את הצדדים שבפני ואינו מהווה מעשה בית-דין. אך כפי שנראה להלן, תחולתו של מעשה בית-דין הורחבה גם מעבר לצדדים הישירים להתדיינות בהליך הראשון.
יחסי "קרבה משפטית"
8. תחולתו של עקרון מעשה בית דין הורחבה על חליפיהם ושליחיהם של בעלי הדין וכן על זר שיש לו "קרבה המשפטית" (privity). על פי חריג זה, כאשר מתקיימים יחסי קרבה משפטית בין הצד הזר, שלא היה צד לפסק הדין בהליך הראשון, לבין בעל הדין בהליך הראשון, תחול הדוקטרינה של מעשה בית דין גם על הצד הזר - נינה זלצמן בספרה
מעשה בית-דין בהליך אזרחי תשנ"א-1991, עמ' 367, 525 (להלן: "
זלצמן"). במקרים אלו ומכוח עקרון ההדדיות, יכול אותו זר לא רק להיות מחויב מכוח מעשה בית דין אלא גם להינות מכוח מעשה בית דין. וכך אומרת לעניין זה
זלצמן בספרה, עמ' 369: