כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירות של שימוש ללא היתר ובסטייה מתכנית לפי סעיפים 204(א) ו (ב) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה, בהתייחס לשימוש חורג שנעשה בהצבה ואחסנה של רכבים המיועדים לפירוק לחלפים על פני שטח של 5,000 מ"ר באזור התעשייה בחצור הגלילית בגוש 13846 חלק מחלקות 101,117 ו- 175, בשטח שייעודו שטח ציבורי פתוח ובניגוד לתכנית מתאר מאושרת ג/2464.
2.הנאשם הגיש בקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 וזאת בכמה טענות: הנאשם טען למחדלי חקירה-שכן לטענת הנאשם בתיק אין פעולות חיוניות שהיה בהן כדי לקשור את הנאשם לעבירות והמאשימה אף נמנעה מפעולות חקירה חיוניות נוספות.
כן טען הנאשם כי נפגמה זכות השימוע שעמדה לו, שכן מועד אישור המסירה של הזימון לשימוע היה לאחר מועד השימוע והשימוע נערך בסופו של דבר במועד מאוחר יותר. הנאשם הפנה לכך שבאותו יום בו נשלח הזימון לשימוע,נשלח אל נציג היועה"מ מסמך מטעם חוקרת הועדה בו ביקשה להעמיד לדין את הנאשם בעבירות תכנון ובניה. עוד טען הנאשם כי נפגמה זכות ההיועצות שלו בעו"ד שכן,הגיע לשימוע ובו במקום הוחלט על חקירתו תחת אזהרה, ללא שהועמד על זכותו להיוועץ בעו"ד וללא שזכות זו הוסברה והובהרה לו.הנאשם הוסיף כי גם תגובתו ביחס לזכות זו לא נרשמה,דבר המעיד לטענתו,על פגם באופן יידועו בדבר זכות זו. בנוסף לטענת הנאשם,לא נעשתה שקילה ראויה לסגירת התיק בהסדר ובמקרה דנן הייתה חובה לשקול ולסיים התיק בהסדר מותנה וזאת נוכח מטרות הליך זה.
3.המאשימה התנגדה לבקשה וטענה כי שקלה את העניין ומצאה כי התיק אינו מתאים להסדר מותנה בשל חומרת העבירה, היקפה ומשכה.לעניין חובת ההיוועצות הבהירה המאשימה כי מלכתחילה זומן הנאשם למתן גרסה במסגרת חקירה באזהרה ולא היה מדובר בהזמנה לשימוע ,הליך אשר אינו רלוונטי לעבירה מסוג עוון.המאשימה הבהירה כי בזימון נאמר במפורש כי כל אשר יאמר הנאשם במהלך החקירה יירשם ויכול לשמש כראיה במשפט והודגשה זכותו להיוועץ בעו"ד טרם השמעת הגרסה. גם בעת התייצבותו למסירת גרסה הוצג לנאשם מסמך בו נרשמו דברים כנ"ל. לעניין הטענה כי תגובת הנאשם לא נרשמה,הפנתה המאשימה לחתימת הנאשם ליד אותה פסקה והמעידה לטענתה,על כך שהנאשם הבין את מטרת החקירה והאזהרה וזכות ההיוועצות בעו"ד.לטענת המאשימה, לא היו כל מחדלי חקירה והטענה תתברר כטענת סרק במהלך בירור האישום.
הכרעה:
4.הגנה מן הצדק" הינה דוקטרינה המאפשרת לביהמ"ש, במקרים מסוימים בהם ניהול ההליך הפלילי עומד בניגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית, לבטל כתב אישום.
כיום מעוגנת הגנה זו במסגרת סעיף 49 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.ההלכה הפסוקה הינה שהגנה זו תקום במקרים בהם יהיה בקיום ההליך הפלילי כדי להוות פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4917/02, 4909, 4855 מדינת ישראל נ. בורוביץ ואח' פ"ד נט(6) 776, 803-809. להלן: "פס"ד בורוביץ").
על ביהמ"ש לאזן בין אינטרסים הקשורים באכיפת החוק ומיצוי הדין עם העבריינים מחד, וזכויות הנאשם, אי קבלת הליכים נפסדים של הרשויות והרתעתן מהתנהגות כזאת בעתיד מאידך (ע"פ 1224/07 בלדב נ. מדינת ישראל).
בהתאם לפסיקה (פס"ד בורוביץ, וע"פ 1498/07 הרשברג נ. מדינת ישראל ואח'), האיזון נערך באמצעות המבחן המשולש, על פיו בשלב ראשון נבחנים הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי ועוצמתם, בשלב השני נבדק האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי בצורה הוגנת למרות הפגמים, ובשלב השלישי – ככל שביהמ"ש השתכנע כי אכן ההליך התנהל באופן הנוגד מהותית עקרונות של צדק והגינות, יבחן ביהמ"ש האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום, לצורך ריפו הפגמים.