תו"ב 34949-09-10 ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל נ' משה זאדה ואח'

1.בכתב האישום המתוקן מיום 12.2.2015 ייוחס, בין היתר לנאשם 1 (להלן: הנאשם), שימוש חורג בחמש יחידות אירוח, בריכת שחייה ומספר מבנים נוספים, ללא היתר, בקרקע חקלאית ובסטיה מתכנית, בניגוד לסעיפים 204(א) עד (ג) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (לא מדובר היה בתיקון הראשון של כתב האישום, ואולם למען הפשטות הוא ייקרא להלן: כתב האישום המתוקן). נטען בכתב האישום המתוקן כי בניית המבנים בוצעה "במועד שאינו ידוע" (פס' 1 לכתב האישום המתוקן), וכי השימוש האסור בוצע "מהמועדים המפורטים לעיל" (פס' 5 לכתב האישום המתוקן). הסנגור טען כי יש לבטל את כתב האישום המתוקן כי הוא אינו מגלה עבירה, שכן לא צוינו כל מועדים "לעיל", שמהם, כביכול, החל השימוש האסור הנטען. בהחלטה מיום 12.2.2015 דחיתי את הטענה המקדמית, וזאת על בסיס האפשרות ההגיונית היחידה לאיתור מועד וודאי כלשהו נוכח הניסוח הקלוקל של כתב האישום המתוקן, לפיה ניתן לראות את כתב האישום המתוקן כמייחס שימוש לנאשם למצער החל מיום הגשת כתב האישום המתוקן. בדיון ההוכחות, עם סיום פרשת התביעה, הנאשם זוכה, בבחינת "אין להשיב לאשמה", והוא עותר ל"פיצוי" (ולהלכה, "הוצאות הגנתו"), לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בסך 30,000 ₪.

2.ב"כ המאשימה טענה כי בית המשפט זיכה את הנאשם מנסיבות טכניות של מועדים בכתב האישום, אולם הוכח די והותר כי לנאשם יש זיקה ליחידות האירוח מושא כתב האישום, וכי אחיו – אשר העיד בפרשת התביעה – טען שהוא מפעיל אותן. לטענתה, גם אם בסופו של דבר הנאשם נחלץ בעור שיניו אין לומר שכתב האישום הוגש ללא כל יסוד או בחוסר תום לב, ואין לחייב את המאשימה לפצותו.

3.הגעתי למסקנה כי על המאשימה לשאת באופן חלקי בלבד בהוצאות ההגנה של הנאשם.

4.סעיף 80 לחוק העונשין קובע:

5.כאמור, סעיף 80(ב) לחוק העונשין מסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים שבנדון. בתקנות שהותקנו מכוח סעיף זה, תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, נקבעו סכומים מירביים לפיצוי בגין מעצר או מאסר וכן סכומים מירביים להוצאות הגנה. אין ספק כי לפי סעיף 80 לחוק העונשין יוכל נאשם שלא שהה במעצר או במאסר לעתור להוצאות הגנה; אולם, מלשון התקנות הנזכרות עשויה להיטען טענה לפיה תקנות אלה הותקנו רק עבור אותן נסיבות, המצומצמות יותר, שבהן הנאשם היה במעצר או מאסר (שם התקנות הוא תקנות פיצויים "בשל מעצר או מאסר", ותקנה 1(2) מגדירה "בקשה" כ"בקשה לפיצוי בשל מעצר או מאסר והוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין", קרי – אך בקשה בה מתבקשים גם פיצוי בגין מעצר או מאסר וגם הוצאות הגנה; תקנה 9 מסדירה הוצאות הגנתו "של עצור או של נאשם"). לפי פרשנות שכזו, הגבלת הסכומים בענין הוצאות הגנה שבתקנה 9 לאותן תקנות לא תחול כאשר מדובר בנאשם שלא היה במעצר או מאסר. לא עלה בידי לאתר תכלית כלשהי שתצדיק מצב בו דווקא כאשר מדובר בנאשם שהיה במעצר או במאסר, הוצאות הגנתו יוגבלו וכאשר הוא לא היה במעצר או מאסר, לא תהא כל הגבלה על הוצאות הגנתו. לאור זאת, לדעתי, גם אם התקנות אינן חלות בנסיבות שבהן הנאשם לא היה במעצר או במאסר, טוב ייעשה בית המשפט אם יראה בסכומים המרביים בתקנות להוצאות הגנה כשיקול בעל משקל ממשי בקביעת סכום הוצאות ההגנה הנפסק.