תו"ב 28054-02-16 ועדה מקומית לתכנון מעלה הגליל נ' קטימה

בפני בקשה של הנאשם לפרוס לו את אגרת הבניה שעליו לשלם למאשימה בסך 9,389 ₪ שנקבע במסגרת גזר הדין מיום 9.2.17, כי עליו לשלמה בתוך 90 יום, וזאת ל- 4 תשלומים. יצוין כי תשלום סכום זה של אגרת הבניה, כמו גם המועד לתשלומו, נקבע בהסדר טיעון בין הצדדים שאושר על ידי בית המשפט. המאשימה בתגובתה לבקשה הצהירה כי אינה מוסמכת לשנות את גדר החיוב, והשאירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט.

דיון:

השאלה שבפני אינה פשוטה, ואלמלא השאירה המאשימה את העניין לשיקול בית המשפט, הייתי נוטה לדחות את הבקשה. חיוב באגרה במסגרת גזר דין שניתן על עבירות בניה, ניתן מכוח סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), נחשב בגדר חיוב אזרחי ולא כחלק מן העונש עצמו (ראה: ע"פ 474/65 מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ (1) 374 (1966); המ' 27/70 בית אל-על בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כד (1) 253 (1970)). מן הצד האחר קובע סעיף 222 לחוק התכנון והבניה: "נצטווה אדם לשלם כל סכום לפי סעיף 218 גובים אותו בדרך שגובים קנס שהוטל על-ידי בית המשפט". ככל שעסקינן בחוב אזרחי, יש אמנם לבית משפט סמכות להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין, בין אם מדובר בפסק דין בהסכמה ובין אם לאו, אך מדובר בחריג נדיר שמותלה בשני תנאים מצטברים; האחד, כי מדובר בנסיבות בלתי צפויות שלא ניתן היה לראותם במועד פסק הדין והשני, שהשארת המועד המקורי על כנו פוגע קשות בתחושת הצדק, כך שלא ניתן להשלים עימו (ראה למשל: רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה (5) 661 (1991); ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח (2) 89 (1974); ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז (5) 462 (2003); ב"ש 79/82 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנפלד, פ"ד לו (2) 362 (1982)). על כך יש להוסיף, כי במקרים בהם עסקינן בחיובים ביחסים עם רשות ציבורית, יש גם לשקול את האינטרס הציבורי (ראה: עע"מ 1405/13 רמות ארזים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עירית ירושלים [ניתן ביום 9.3.2014]). יישום כללים אלה בענייננו מלמד, כי החריג הנדיר לכאורה אינו מתקיים, שכן טענות הנאשם בבקשתו לפריסת התשלומים, עניינן בטענות למצבו האישי והכלכלי – שהועלו כבר בטיעוניו לעונש, והיו גם ידועות לו במועד הסכמתו להסדר הטיעון. בנוסף, טענותיו לא נתמכו במסמכים מפורטים באשר למצבו הכלכלי. למעשה, ככל ולנאשם טענות באשר לחיוב אזרחי, מקומן היה להתברר על כן בהליכי הוצאה לפועל, ולא בפני המותב שנתן את גזר הדין. קל וחומר כאשר עסקינן בחיוב לרשות ציבורית שיש לו גם מטרה הרתעתית על פי סעיף 218 לחוק התכנון והבניה.

מאידך גיסא, אם נוכח סעיף 222 לחוק התכנון והבניה נראה בחיוב כקנס פלילי, גם אז לא הייתי נוטה להתערב. לאחרונה נפסק בע"פ 4919/14 אזולאי נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 6.3.2017], כי ככלל, אין זה רצוי כי בית המשפט הגוזר קנסות פליליים ידון בדחיית ו/או פריסת קנסות, ובדרך כלל מקומן של אלה להידון בפני המרכז לגביית קנסות, על פי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המרכז"), כאשר יש לפרש את סעיף 87(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המאפשר דחיית עונשים, כמאפשר לבית המשפט לדון בדחיית תשלום קנסות, רק כאשר מתבקשת פקודת מאסר בשל אי תשלום קנס. דא עקא, שלכאורה חוק המרכז חל על קנסות המשולמים למדינה ולא על קנסות המשולמים לרשויות מקומיות (ראה הגדרת "חוב" באותו חוק הממעט חוב לרשות מקומית), ואילו קנסות לפי חוק התכנון והבניה משולמים בדרך כלל לועדה המקומית ולא לאוצר המדינה (סעיף 223 לחוק התכנון והבניה). ספק בעיני האם ניתן להרחיב את סמכות המרכז, מכוח סעיף 222 לחוק התכנון והבניה על מנת שיחול גם על תשלומי אגרת בניה. כך או כך, לכאורה בנסיבות המקרה שלפנינו אין הצדקה לפריסה, שפוגעת בערך ההרתעתי של העונש, ומקל וחומר כאשר עסקינן במועד שנקבע בהסדר טיעון.

לפנים משורת הדין בלבד, אני קובע כי מתוך הסך של 9,389 ₪, ישולמו 3,000 ₪ בתוך 120 יום ממועד גזר הדין. לגבי שאר הסכום ישולם הוא כפי שנקבע בגזר הדין המקורי.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ז, 09 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.