תוסף קומפאונדס בע"מ נ' ועד מקומי תנובות

פסק דין

לפני עתירה מנהלית המופנית נגד החלטת המשיב (להלן גם: "הועד המקומי") מיום 1.12.2009 בה חייב המשיב את העותרת בארנונת ועד מקומי משנת 2009 וכן חייבה למפרע במיסי ועד מקומי (ארנונה כללית) לשנים 2003 – 2008 (להלן: "ההחלטה").

הרקע לעתירה

העותרת היא חברה פרטית העוסקת בייצור חומרי פלסטיקה במפעל באזור התעשייה הנמצא בסמוך לישוב תנובות. ישוב תנובות הוא אחד מ – 18 ישובים במועצה האזורית לב השרון (להלן: "המועצה"). בשנת 1987 רכשה חברת האם של העותרת זכויות במקרקעין עליהם נמצא המפעל.

המשיב, ועד מקומי תנובות, הוא "רשות מקומית" כהגדרתה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הפרשנות") אשר נתכונן מכוח סעיף 3 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת המועצות") ובהתאם להוראות צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח – 1958 (להלן: "צו המועצות").

עד שנת 2009 נדרשו כל מחזיקי הנכסים העסקיים באזור תעשיה תנובות, ביניהם העותרת, לשלם ארנונה למועצה. בחודש דצמבר 2009 שלחה תנובות לעותרת את ההחלטה שעניינה הודעת חיוב בדרישה לתשלום ארנונת ועד מקומי החל משנת 2003 ועד שנת 2009 (כולל).

תמצית טענות העותרת

ביום 20.12.2009 קיבלה העותרת בהפתעה גמורה את הודעת החיוב בה הטיל המשיב לראשונה ארנונת ועד מקומי עליה ועל יתר בעלי העסקים באזור התעשייה. בהודעת החיוב נרשם: "מבדיקה שערך לאחרונה הועד המקומי עלה, כי בטעות לא חויב הנכס שבהחזקתכם במיסי ועד...". המשיב לא פירט את סוג הטעות ובמענה לפניית העותרת, טען המשיב כי הוא לא ידע, עד שלהי שנת 2009, כי אזור התעשייה נכלל בתחום שיפוטו.

החלטת המשיב נעשתה תוך עקיפה של "חוקי ההקפאה" בחוסר סמכות או בחריגה בסמכות ולפיכך היא בלתי חוקית ובטלה מעיקרה;

בניגוד לסעיף 9ב לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ד – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") כפי שתוקן במסגרת סעיף 27 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת 2005 (תיקוני חקיקה), תשס"ה – 2005, המשיב לא פנה ולא ביקש את אישור השרים ל"הטלה ראשונה" של המיסוי החדש בהתאם. אף אם המשיב היה פונה בבקשה מתאימה, בקשתו היתה נדחית בהתאם למדיניות שרי הפנים והאוצר המפורטת בחוזר מנכ"ל משרד הפנים שלא לאשר הטלה ארנונה לראשונה על ידי הועד המקומי עבור נכסים שאינם למגורים.

יש לדחות את טענת המשיב כי אין מדובר בהטלה לראשונה וכי המיסוי על נכס שלא למגורים הוטל עוד קודם לכן בשנת 2003; במהלך כל השנים עד חודש דצמבר 2009 לא חויב אף נכס באזור התעשייה והחלטות המשיב עצמן קובעות חיוב למגורים בלבד. בכל פרוטוקולי ישיבות הועד המקומי בין השנים 2002 – 2009 לא נדונה כלל שאלת חיוב נכסים שלא למגורים. צווי ארנונה של המשיב לשנת 2003 ו – 2004 בהם נרשמו סיווגים אף לנכסים שלא למגורים, הינם צווים מלאכותיים, עקרים וחסרי תוקף שכן פרוטוקול הדיון של המשיב קובע באופן מפורש כי החיוב הינו למגורים בלבד. גם בחיוב הרטרואקטיבי לשנים 2003 – 2008 השתמש המשיב בתעריף של שנת 2009.

אמנם ביום 20.12.2010 הודיע משרד הפנים לעותרת כי הטלת הארנונה לפני שנת 2005 על ידי המשיב לא היתה טעונה אישור שר הפנים ושר האוצר מהטעמים שפורטו בחוות הדעת של ב"כ המשיב, אולם העובדות עליהן הסתמך משרד הפנים בהודעתו ונמסרו לו על ידי המשיב היו שגויות.

חוות הדעת המשפטית של ב"כ המשיב בנוגע לחוקיות הטלת ארנונה כללית על נכסים בתחום אזור התעשייה (מיום 28.1.2009) קבעה כי ניתן לחייב את בעלי העסקים באזור התעשייה מאחר ואי חיובם נעשה בטעות, אולם קביעה זו סויגה בחוות הדעת בכך שיתכנו פרשנויות שונות למונח "הטלת ארנונה לראשונה על סוג נכס" ויתכן כי תעלה הטענה בדבר הצורך באישור השרים לפי סעיף 9ב לחוק ההסדרים.

לחילופין, גם אם תתקבל טענת המשיב כי החיוב בארנונה בגין סיווג תעשיה אושר והוטל בשנת 2003, הרי בעת"מ 1471/02 דימנשטיין נ' ועד מקומי מושב משמר השבעה (פורסם בנבו, 14.9.2003) ועע"מ 146/04 ועד מקומי מושב משמר השבעה נ' דימנשטיין (פורסם בנבו, 19.3.2006) נקבע כי מועד ההטלה "לראשונה" הוא המועד בו הטיל וחייב המשיב הלכה למעשה את הנישום בשנת 2009 ולא מועד חקיקת צו הארנונה.

הנהלת המשיב חלה על תחום המושב בלבד ולא על שטח אזור התעשייה הנמצא מחוץ לתחומי המושב.

ההחלטה אינה סבירה באופן קיצוני ביותר שכן היא מעשירה את קופת תנובות באופן בלתי סביר; על מס הועד המקומי לשמש למימון פעולות שהואצלו למשיב על ידי המועצה. הועד המקומי יכול להטיל מיסים ובלבד שהטלתם תהיה תואמת את המטלות והסמכויות שהמועצה אצלה לו. הארנונה המקומית אינה בבחינת "מס" טהור, אלא תשלום שניתן לסווגו בין אגרה המשמשת לכיסוי הוצאות לשירות שניתן, לבין מס אשר אין בינו לבין השירות כל זיקה. מאחר והמשיב קבע בתקציבו כי לצורך מימון כל הפעולות שהואצלו לו על ידי המועצה די ב – 446,000 ₪ (תקציב 2009), לא יוכל המשיב לגבות מעבר לכך. המשיב אינו נותן שירות לעותרת והארנונה שהוטלה על העותרת אינה משמשת את המשיב למימון הפעולות שהוטלו עליו.

המשיב לא עמד בתנאים להטלת ארנונת ועד מקומי הקבועים בסעיף 133(א) לצו המועצות שהוצא מכוח פקודת המועצות המקומיות ובסעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים; העותרת קיבלה חוות דעת מטעם מנכ"ל משרד הפנים לשעבר, מר אריה בר, המאשרת כי הטלת החיוב נשוא העתירה באופן שבו בוצע הינה בלתי חוקית ויש לבטלה (נספח ו' לעתירה).

המשיב לא נימק את הודעת החיוב כראוי ונטל הראיה על המשיב להוכיח כי דרישת התשלום ראויה; הודעת החיוב לא הוצאה מהמערכת הכללית להטלת חיובים של המשיב אלא ממערכת מקבילה.

לחילופין, העותרת טוענת כי ברכישת המקרקעין והקמת המפעל נשוא העתירה, היא הסתמכה על הבטחות המועצה המהווה "הבטחה שלטונית" לאי חיוב שטח המפעל בארנונה לועד המקומי.

לחילופין, הטלת המיסוי באופן רטרואקטיבי אסורה וסותרת את הוראות החוק ודינה בטלות.