תהליך שיוך הנכסים בקיבוץ טרם הושלם - אין זכאות לזכויות קנייניות בנכסים.

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטת וילנר) בא' 819/06 מיום 1.5.08, בגדרו נקבע שלמערערת אין עתה זכויות בדירת המגורים בה התגוררה אמה המנוחה בקיבוץ שדות ים, מבלי לפגוע בזכויות עתידיות.

רקע

ב.        המנוחה, ממייסדות קיבוץ שדות ים בימי המנדט הבריטי, נפטרה ביום 31.7.05. המערערת היא בתה ויורשתה היחידה מכוח צו ירושה שניתן ביום 24.1.07. ביום 15.6.02 קיבלה אסיפת החברים של הקיבוץ החלטה, שלפיה יום ההחלטה יהא "היום הקובע" לצורך זכאותם של חברי הקיבוץ לרישום זכויותיהם בדירות הקיבוץ (להלן החלטת השיוך או ההחלטה). ב"יום הקובע" היתה המנוחה חברת הקיבוץ, ובמועד קבלת החלטת השיוך גרה בדירה בקיבוץ, אך נפטרה למרבה הצער בטרם הושלם הליך שיוך הדירות, שאומר כבר כאן כי לא הושלם אף עד הנה. לאחר "היום הקובע" עברה המנוחה להתגורר בדירה אחרת. בעקבות פטירתה התנהלה בין הצדדים תכתובת באשר לפינוי הדירה, ובחלוף שנה מן הפטירה, ומשהמערערת לא פינתה את הדירה כמשאלת הקיבוץ, פרצו אנשי הקיבוץ לדירה והעבירו את החזקה בה למשיבים 3-2, המתגוררים בה כיום. נוכח זאת עתרה המערערת לבית המשפט קמא לפסק דין הצהרתי, לפיו לה זכות החזקה בדירה עד לסיום ההליך של שיוך הדירות, וכן לסילוק ידם של המשיבים 3-2 והחזרת החזקה לה. נתבקש לקבוע כי עם סיום הליך השיוך תהא המערערת זכאית לקבלת החזקה בדירה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ג.        בית המשפט נסמך על הוראות תקנון הקיבוץ וקבע, כי דירות המגורים בקיבוץ הן רכוש הקיבוץ באופן בלעדי ולחברים אין זכויות בהן, למעט זכות שימוש לצרכי מגורים. על כן, משחדל חבר הקיבוץ להתגורר בדירה, פוקעת רשות השימוש שהוענקה לו והדירה חוזרת לרשות הקיבוץ. בנדון דידן נקבע, כי מיום פטירתה של המנוחה פקעו זכויות השימוש שהוענקו לה בחייה. זאת ועוד, נדחתה טענתה של המערערת כי החלטת השיוך שינתה את המצב המשפטי, והיא מקנה לחברים אותן זכויות הנשללות על פי התקנון - זכות חזקה בלעדית בדירותיהם ואף זכויות קניין. נקבע, כי מן ההחלטה נהיר שהזכויות לשיוך הדירות, ובכלל זאת זכויות החזקה והבעלות, תוענקנה לחברים וליורשים רק בסיום ההליך, לאחר שיתקיימו כל התנאים המנויים בהחלטה. הודגש, כי ההחלטה מותנית בגיבוש הסדר סופי שיהיה מקובל על חברי הקיבוץ ויאושר באסיפה הכללית, והמותנה גם באישור גורמים שלישיים כגון מינהל מקרקעי ישראל, קרן קיסריה ועוד. הוסף, בהקשר זה, כי החלטה 751 מיום 27.2.96 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שכותרתה "שינויים במבנה הארגוני והקצאת קרקע בקיבוצים", אינה מקנה לחברי הקיבוץ בכלל, ולמערערת בפרט, כל זכויות בדירה, ואין בה כדי לשנות את מצבם המשפטי של חברי הקיבוץ בנוגע למקרקעי הקיבוץ.

ד.        אף טענת המערערת כי שיוך הדירות נעשה בפועל בקיבוץ, וכי חברי הקיבוץ משפצים את דירות מגוריהם מתוך הנחה כי דירות אלו ישויכו להם, נדחתה. נקבע, כי מדובר בטענה עובדתית שלא הונחה תשתית ראייתית לביסוסה, והעובדה שישנם חברי קיבוץ המרחיבים ומשפצים את דירות מגוריהם, אינה מלמדת על מימוש בפועל של הליך השיוך. נקבע, כי חל איסור על חברי הקיבוץ לעשות בדירות כרצונם, ובין היתר להשכיר ולהרחיב את הדירה ללא אישור מפורש של הקיבוץ, בהתאם להסדר מיוחד שהוחלט עליו באסיפת החברים. כן נדרש חבר הקיבוץ לחתום על מסמך, המבהיר כי הדירה תישאר רכוש הקיבוץ, ואין בה להקנות לו כל זכות מעבר לרשות להשתמש בה. נדחתה אף הטענה כי מדובר ב"קיבוץ מתחדש", ולפיכך נקבע כי אין לחברי הקיבוץ זכויות בנכסיו. עם זאת נאמר, כי במתן אפשרות להרחבת דירות יש ככל הנראה צפיה לשיוך למתגוררים בפועל בסופה של דרך, מה גם שבמסמך עקרונות מיום 3.7.04 נאמר (סעיף 1) כי " שיוך הדירה יתבצע ככל הניתן בדירת המגורים הנוכחית של החבר, אולם לא בכל תנאי", דבר שאינו מתקיים במערערת, בסיכומם של דברים נאמר, "כי למנוחה לא היו כל זכויות בדירה בעת פטירתה, ואף החלטת השיוך לא העניקה לה זכויות כלשהן בדירה. זכותה העתידית של המנוחה, ובנעליה - התובעת (המערערת - א"ר) להיות שותפה להליך שיוך הבתים, טרם התגבשה, וכל מקום, זכות עתידית זו אינה מקנה לתובעת, כיום, כל זכות בדירה. אדגיש כי במידה ובשלב בו יוקצו בפועל הדירות על פי החלטת השיוך וקופחו זכויותיה של התובעת, כי אז ורק אז, תקום עילה להתערבותו של בית משפט זה".    

טענות המערערת

ה.        לטענת המערערת החלטת השיוך היא החלטה מהותית, הקובעת זכויות וחובות, ולה נפקות משפטית אופרטיבית בין הקיבוץ וחבריו לבין המדינה ובין החברים לבין עצמם. כן נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו שהחלטה 751 אינה מעניקה לחברים זכות כלשהי בנכסים. החלטה זו בדבר שינויים במבנה הארגוני ובהקצאת הקרקעות מאפשרת הליך של שיוך דירות מגורים לחברי קיבוצים ונקבעו בגדרה הוראות יסוד, המאפשרות את שיוך מגרשי המגורים לחברים על דרך החכרתם הישירה ממינהל מקרקעי ישראל לחברים בקיבוץ. יתרה מכך, ביום 14.2.96 הוציא מנהל האגף החקלאי במינהל מקרקעי ישראל את הוראת אגף 53, בה ניתן תוקף אופרטיבי למועד קבלתה של החלטת השיוך על ידי האסיפה הכללית. כך גם נאמר בהצעת החלטה 231 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 15.6.08, כי אם עד למועד אישורה של החלטה זו קיבלה האסיפה הכללית של הקיבוץ החלטה על שיוך דירות על פי החלטה 692 או 751, והחלטה זו אושרה על ידי ועדת הפרוגרמות של הרשות לתכנון חקלאי, יהא הקיבוץ רשאי להמשיך את תהליך השיוך בהתאם.

ו.        עוד נטען, כי אין לקרוא את תקנון הקיבוץ כמסמך בלעדי, ככל שמדובר בזכויות קנייניות; מאז התקנתו השתנה המצב החוקי האופף אותו ואת דיני האגודות השיתופיות: במשך השנים נתקבלו החלטות שונות, הקובעות למעשה כי לחבר זכות עצמאית בחלקת המגורים שלו. משכך, שגה בית המשפט שעה שהסתמך אך על תקנון הקיבוץ, אשר שונה בהחלטות הקיבוץ ובהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ובכך שלא העניק למערערת סעד הצהרתי, לפיו בסיום הליך השיוך תהא המערערת זכאית להירשם כחוכרת של הדירה. הודגש, כי לקיבוץ אין זכות עצמאית לקרקע, אלא זכותו נגזרת ממספר משפחות החברים, ולמעשה לכל חבר זכות מכוח חברותו, כי מניינו יבוא בשטח הכללי שיוקצה לצורך השיוך, ללא תשלום דמי חכירה בעבור חלקת המגורים. כנטען, לא יעלה על הדעת כי מחד גיסא יעשה הקיבוץ שימוש בזכותה של המנוחה לצורך הגדלת שטח המגורים הכללי שיוקצה לחברי הקיבוץ ללא תשלום דמי חכירה, אולם מאידך גיסא יטען כנגדה כי אין לה זכות כלשהי.

ז.        יתר על כן, כך נטען, גם לשון החלטת השיוך תומכת בפרשנות המשפטית שהחלטה זו מחייבת, ויוצרת זיקה לדירת המגורים. פרשנות זו נלמדת גם מהשוואה לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005. עוד נטען, בהקשר זה, כי בהחלטת השיוך אכן נקבע שהיא מותנית באישור הסדר מפורט, אולם אותו הסדר מוגבל, כלשון ההחלטה, רק ל"הסדרי איזון המתחשבים במרכיב הוותק בקיבוץ" - דהיינו, הכלל הוא שיוך דירת המגורים. כמו כן, נטען, אחרי אישורה של החלטת השיוך אישרה האסיפה הכללית "מסמך עקרונות לתכנון שיוך הדירות - שדות ים", הקובע עקרונות ספציפיים לשיוך, שעיקרם כי לחבר תשויך דירת המגורים שלו. עוד נטען, כי העובדה שנדרשת פרוצדורה במהלך השיוך אינה מאיינת מראש את הזכות במערכת היחסים הפנימית בין הקיבוץ לחבריו ובין החברים לבין עצמם. יתר על כן, כל נאמר, ההסכמות הנדרשות מצדדים שלישיים הן בבחינת עמידה בתנאי סף לכלל הליך השיוך; אם יעמוד הקיבוץ בתנאי הסף יאושר השיוך כפי שהוא.

ח.        הוסף, כי שגה בית המשפט בקבעו שאין ללמוד מכך שיש חברים המרחיבים והמשפצים את דירותיהם מכספם, כי נערך שיוך דירות בפועל. פרשנות זו יוצרת מצב אבסורדי, לפיו הליך השיוך עשוי להימשך עשרות שנים וחברי הקיבוץ ייהנו מכל העולמות - מחד גיסא ינהגו מנהג בעלים בדירותיהם, ומאידך גיסא יקפיאו, ללא מגבלת זמן, את זכות החברים הותיקים לשיוך, בעוד באותה תקופה נהנים הם בלעדית מפירות הדירות. עוד נטען, כי שגה בית המשפט שעה שהתעלם מכך שהקיבוץ אימץ בפועל את המודל שהציעה התנועה הקיבוצית, לפיו מוצע לקיבוצים לוותר על רישום הדירות על שם החברים במרשם המקרקעין, ולבצע שיוך פנימי בלבד.

ט.        לבסוף נטען, כי הקיבוץ ביסס את זכויותיו בקרקע ובדירות בהיותו חוכר משנה של המקרקעין מהחברה להתיישבות היהודים בא"י פיק"א (שהחברה לפיתוח קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד בע"מ נכנסה לנעליה החל משנות ה- 50); ואולם, הוכח כנטען כי הסכם החכירה, עליו מבסס הקיבוץ את זכותו להכתיב לחברים את השימוש בקרקע, פקע ב- 30.9.02 ומאז לא חודש. יתרה מכך, פיק"א היא חברה שחדלה להתקיים בשנת 1982, ועל כן אין היא יכולה לבצע כל פעולה משפטית.

טענות המשיבים

י.        המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענים בין השאר, כי הקיבוץ אינו בעלי המקרקעין עליהם בנויות דירות המגורים, אלא חוכר של המקרקעין בחכירת משנה. על כן, כך נאמר, אין ביכולתו של הקיבוץ להעניק לצד שלישי זכויות קנייניות כלשהן שאינן מוקנות לקיבוץ עצמו, בפרט כאשר הסכם החכירה אוסר על הקיבוץ להמחות את זכויותיו במקרקעין לצדדים שלישיים. כן נטען, כי לחברי הקיבוץ לא היתה מעולם זכות קניינית בדירת המגורים אלא הרשאת שימוש אישית, המוגבלת למטרת מגורים, ומסתיימת בכל מקרה בו יוצא החבר מהדירה או מפסיק את חברותו בקיבוץ. עוד נטען, כי החלטת השיוך היא החלטה הצהרתית, המשריינת זכות עתידית לכל מי שהיה חבר הקיבוץ ביום הקובע וליורשיו. החלטה זו נעדרת בין היתר גמירות דעת ומסוימות. הוסף, כי המערערת לא הוכיחה שקיים נוהג לפיו מכיר הקיבוץ בזכותם של החברים לנהוג מנהג בעלים בדירות המגורים שהקיבוץ העמיד לשימושם הזמני. עוד נאמר, כי הקיבוץ לא סווג כ"קיבוץ מתחדש", ואין תחולה להוראות הדין החלות בעניין זה.

תשובת המערערת