התובע הוא ראש עיריית קריית גת. הנתבעת הוא עיתונאית. התביעה היא תביעת לשון הרע.
מדובר בתביעה אודות כתבה אשר כתבה הנתבעת ואשר פורסמה ב"ידיעות הדרום" מתאריך 09/11/07. המדובר בכתבה שעניינה החלטת שר הפנים שלא לקבל את המלצת וועדת גולדמן ולא להדיח את התובע מתפקידו.
כתב התביעה מתייחס למשפט אחד מתוך כל הכתבה. במשפט זה נכתב "ובינתיים- העיר ממשיכה לקרוס ועולם כמנהגו נוהג". התובע הסביר בביהמ"ש כי לדעתו הסקירה של העיתונאית את מסקנות הוועדה ואת החלטת משרד הפנים, היא בבחינת עיתונאות לגיטימית. אולם, לשיטתו האמירה המצוטטת נאמרת באופן ישיר על ידי העיתונאית כאילו מדובר בעובדה לפיה העיר קריית גת "קורסת".
התובע הבהיר שאין הוא מתנגד להבעת עמדה בעיתונות אודות מצבה של העיר אף אם זו עמדה שלילית, הכול במסגרת חופש הביטוי. אולם, לשיטתו מדובר כאן למעשה בהגנבה של עמדה, כאילו שהיא עובדה.
שאלתי את התובע אם אין לראות במשפט זה בבחינת סיכום של דוח ועדת גולדמן שהוא נושא הכתבה. התובע טען שמדוח ועדת גולדמן לא עולה בשם אופן כאילו העיר קורסת.
עיון בכתבה מלמד שמדובר בכתבה המערבת עובדות ועמדות. הכתבה בעיקרו של דבר, מתארת את ההתפתחות העובדתית הקשורה להחלטת שר הפנים. אולם, התיאור של ההתפתחות העובדתית נעשית מתוך עמדה ברורה של ביקורת על מנכ"ל משרד הפנים ועל שר הפנים.
עולה מהכתבה כי ההמלצה של ועדת גולדמן, אשר הוקמה על ידי משרד הפנים, הייתה להדיח את התובע. הביקורת מופנית למשרד הפנים אשר אינו מאמץ את ההמלצות. דברי הביקורת מכוונים הן לכך שהושבה ועדה על המדוכה ולבסוף אין מקבלים את מסקנותיה, והן לכך שמשרד הפנים לא החליט להדיח את התובע נוכח המסקנות של הועדה. הכתבה מביעה עמדה כי יש פגם בכך שמשרד הפנים אינו מתנהל כראוי ועוד ביקורות מביקורות שונות.
הפסקה המצוטטת, לגביה הוגשה התביעה, מניחה כי מצב העיר אינו טוב, נוכח דברי ועדת גולדמן, ומבקרת את משרד הפנים על כך שאינה פועלת כנדרש. טענת התובע היא כי הקביעה ש"העיר ממשיכה לקרוס" היא טענת שקר.
כאמור, מדובר בכתבה המשלבת עניינים שבעובדה ועניינים שבעמדה. על הקושי המיוחד בניתוח כתבות מסוג זה ראה בספרם של גנאים, קרמניצר ושנור,
לשון הרע, ירושלים- 2005, מעמ' 96 והלאה.
המשפט המצוטט הוא בוודאי משפט הבא במסגרת הביקורת הערכית על משרד הפנים, אך מטיח כלפי משרד הפנים טענה שבעובדה. טענה שבעובדה זו, כעולה מתוכן הכתבה היא למעשה הסתמכות על דברי ועדת גולדמן.
כאמור, שאלתי את התובע, מדוע אין לראות באמירה זו תמצות של דברי הועדה, ולדבריו לא ניתן למצוא בדברי הועדה תימוכין לטענה כי העיר "קורסת".
לטעמי, לא יכול להיות ספק שהדוח של ועדת גולדמן מהווה פרסום המוגן על פי סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר בפרסום שנעשה על פי הוראה של רשות מוסמכת.
לפיכך, פרסום הוגן ונכון, אף אם חלקי או תמציתי, של אותו פרסום, יהיה אף הוא מוגן במסגרת סעיף 13 (11).
טענת התובע היא, כאמור, שאין מדובר בתמצות הוגן של דוח ועדת גולדמן. עיינתי בדוח הועדה. מדובר בדוח מפורט, הכולל אמרות חיוביות אודות התובע ואמרות שליליות. לא ניתן לומר שהאמרות השליליות ביחס לתובע הן שוליות שכן ההמלצה של הועדה היא להעביר את התובע מתפקידו. הועדה קובעת, בין השאר, ש"כשל ראש רשות כשלון חרוץ בכובעו כמנהיג" (עמ' 23) ו"ראש הרשות כשל בכל הנוגע לניהול העירייה והעיר" (עמ' 19) ועוד אמרות קשות. דומני שנוכח קביעות אלה הפרשנות לפיה, על פי ועדת גולדמן, מדובר בעיר ב"קריסה", אינה פרשנות בלתי סבירה במידה שיש לראות בה לשון הרע.
כאמור לעיל, הכתבה מכוונת בעיקרו של דבר אל שר הפנים. הביקורת על התובע היא למעשה משתמעת ומובלעת. אכן, גם ביקורת מובלעת או משתמעת יכולה להיות בבחינת לשון הרע ולעיתים אף קשה יותר להתגונן מפניה מאשר מפני ביקורת ישירה וחדה. יחד עם זאת, ככל שיש בכתבה הבעת עמדה על כישוריו של הנתבע כראש עיר, הרי שלדעתי הבעת עמדה זו חוסה בצילה של הגנת "תום הלב". זאת, מכיוון שמדובר בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי. הבעת עמדה כזו מוגנת במסגרת סעיף 15 (4) לחוק איסור לשון הרע.
נוכח כל האמור, חלות על הפרסום, לכל הפחות, ההגנות הקבועות בסעיפים 13 (11) ו- 15 (4) לחוק איסור לשון הרע.
לפיכך, התביעה נדחית לגופה.
התובע ישלם את הוצאות הנתבעת על סך 400 ש"ח.
זכות הגשת בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית משפט המחוזי בבאר שבע.