בפני תביעה נזיקית על סך של 3,000,000 ש"ח אותה הגיש התובע כלפי חמישה נתבעים, בגין נזקים שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מכך שבהליך קודם הוציאו הנתבעים נגדו צווי מניעה במטרה למנוע ממנו לפעול בנכסי מקרקעין. נתבעים 1 ו- 2, אשר שניהם נפטרו - הראשון עוד טרם הגשת התביעה והשני במהלך ההליכים דנן, היו אחיו של התובע. נתבעים 3-5 הינם בניהם של נתבעים 1-2, אשר נתבעים הן כיורשי נתבעים 1-2 והן מכוח מעורבותם האישית בהליכים נשוא התובענה.
הרקע להליך
תחילתה של תובענה זו בתביעה שהגישו נתבעים 1-2 כנגד התובע בשנת 2003 בבימ"ש השלום בירושלים, בטענה שבין השלושה קיימת שותפות במקרקעין ובדרישה לבצע פירוק שיתוף במקרקעין.
במסגרת ההליך העיקרי עתרו הנתבעים (התובעים שם) לצווי מניעה במעמד צד אחד, במטרה למנוע מן התובע לבצע פעולות כלשהן במקרקעין נשוא הסכסוך (בש"א 6601/03 ובש"א 7901/04). הבקשות התקבלו ע"י כב' השופט שטראוס ז"ל ואף ערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי בעניין, נדחה, והצווים נשארו על כנם עד להכרעה בתביעה העיקרית.
לימים עבר התיק מטעמים של סמכות עניינית להתנהל בפני מוטב זה בביהמ"ש לענייני משפחה (תמ"ש 24221/03) וביום 18.2.2009 ניתן פסק דין. בפסק הדין נקבע, כי התובעים שם (הם הנתבעים 1-2 דכאן) לא הרימו את נטל ההוכחה לעניין יחסי השותפות בינם לבין הנתבע (הוא התובע דכאן), ומשכך נשמטה הקרקע תחת טענתם המרכזית לכך שהבעלות במקרקעין משותפת. מאחר והתובעים לא השכילו לספק הוכחה אחרת לבעלותם במקרקעין, כך נקבע שם, אין מנוס מן המסקנה שלא הרימו את הנטל להוכחת בעלותם במקרקעין, וכתוצאה מכך אין מקום להכריז על פירוק השיתוף במקרקעין.
טענות התובע
בכתב תביעתו פירט התובע, כי במסגרת ההליך המשפטי הקודם ניתנו שני צווי מניעה באופן בו נאסר עליו לבצע כל עבודות - חפירה, חציבה, בניה ופיתוח - בחלקות 17 ו-18 בט. הידועות כגוש 4 בשכונת ב. צ. בירושלים (בש"א 6601/03), וכן נאסר עליו להיכנס או למסוק זיתים במטע המצוי במקרקעין בשכונת ש. (בש"א 7901/04).
עוד טען, כי במסגרת ההליך המשפטי הקודם נדונה חלקת קרקע נוספת באזור ש.. אף שביחס לחלקה זו לא ביקשו הנתבעים צו מניעה, מאחר שהובהר לו שבמידה ויפעל להתחלת בניה בקרקע זו, יפעלו הנתבעים לקבלת צווים זמניים גם לעניינה, נאלץ הוא בלית ברירה במטרה להקטין את נזקיו ולא להיגרר להוצאות בגין הוצאת היתרי בניה, העסקת בעלי מקצוע, רכישת חומרי בניין וכדומה, להימנע מביצוע פעולות כלשהן אף בחלקה זו.
בסיום ההליך הקודם, כך טען, דחה ביהמ"ש נחרצות את טענות הנתבעים באופן אשר אינו מותיר מקום לספק כי גרסתם בחטא יסודה.
מעשיהם חסרי תום הלב והנגועים ברשלנות של הנתבעים, שלא לומר הזדון והרשעות שבשימוש לרעה בהליכי משפט, מהווים את הבסיס לתביעה זו. הבקשות לצווים זמניים, כמו גם התביעה העיקרית בהליך הקודם, הוגשו ללא כל בסיס עובדתי או משפטי, אך ורק כדי להפעיל לחץ פסול על התובע.
עוד טען, כי למרות שהתריע פעם אחר פעם שהותרת הצווים על כנם מסבה לו נזקים כבדים, בחרו הנתבעים להתמיד בגרימת הנזקים ומשכך חלה עליהם החובה לשאת בנזקיו. לנתבעים, לעומתו, לא הפריע כלל שנגרם לרכוש נזק בלתי הפיך במניעת פיתוח הקרקע ובהריסת המטע, מאחר ולא היו להם זכויות כלשהן בנכסים, כפי שהיה ידוע להם היטב.
כתנאי לקבלת הצווים הזמניים הוגשו מטעם הנתבעים ערבויות צד ג', אשר לא הועברו לידי התובע בניגוד לאמור בתקנות סדר הדין האזרחי, כך לטענתו. לדבריו, טרם הגשת התביעה ניסה לאתר את המסמכים בתיק ביהמ"ש אך הם לא נמצאו בתוך התיק, וחרף העובדה שפנה לנתבעים לצורך שחזור המסמכים, פנייתו לא נענתה. בהקשר זה מבקש התובע לשמור על זכותו לעתור לביהמ"ש לצורך הוספת נתבעים לכשתתברר זהות הערבים.
עוד סיפר התובע בכתב תביעתו, כי בשנת 2004 הביאו הצדדים את הסכסוך בפני מכובדים בעדה אשר בדקו את כלל העובדות ועיינו בכלל המסמכים שהוצגו בפניהם על ידי הצדדים. לאחר בדיקתם קבעו המכובדים בהחלטה מיום 9.2.2004 כי אין לנתבעים כל זכות באדמות, כי טענותיהם אינן נכונות ואין להן כל בסיס בחוק ו/או בשריעה ו/או במנהג הערבי. עוד נקבע שם, כי התובע הינו הבעלים הבלעדיים של אדמות אלו, לפי המסמכים שברשותו ולאור העובדה שהאדמות רשומות על שמו בעיריית י..
נוכח החלטה זו, טען התובע, ברי כי לכלל הצדדים לסכסוך היה ברור לאורך כל הדרך, שאין דבר וחצי דבר מאחורי תביעתם המופרכת של הנתבעים. אין כל ספק, כך לפי התובע, כי לנתבעים היתה ידיעה ממשית ביחס להשלכות והנזקים שיגרמו כתוצאה מהגשת התביעה והבקשות לצווים זמניים, וכי הם היו מודעים היטב לכך שתביעתם פוגעת פגיעה אנושה בתובע ובנכסיו.
אף בפסיקת בתי המשפט, טען התובע, הוכרה חובת הזהירות של תובע כלפי נתבע כאשר נקבע, כי מקום שאדם מגיש תביעה בידיעה שאין לו כל זכות שבדין, ולנתבע נגרמים נזקים כתוצאה מכך, קמה חובה מצד התובע לפצות את הנתבע על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מן ההליך המשפטי (ראה ע"א 732/80
מיכאל ברנס נ' "בית אל זכרון יעקב", פ"ד לח (2) 645; רע"א 1565/95
סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, תק-על 2000(4); ע"א 243/83
עיריית י-ם נ' אלי גורדון, פ"ד לט (1) 113 ועוד).
בענייננו, טען התובע, חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין הצדדים. העובדות שהוכחו בפני ביהמ"ש בתמ"ש 24221/03 מצביעות באופן ברור על כך שהגשת התביעה על ידי הנתבעים לא היתה התנהגות סבירה אלא פעולה שנעשתה מתוך ידיעה וכוונה לגרום לתובע את הנזק שנגרם לו בפועל. בכך קמה עילת הרשלנות.
באשר לקשר הסיבתי טען התובע, מעבר לעובדה שהוא זעק לאורך כל הדרך שנגרמים לו נזקים כבדים ובלתי הפיכים בהותרת צווי המניעה על כנם, הנתבעים היו צריכים לצפות שהתובע יסבול את הנזקים האמורים. לא זו אף זו, הנתבעים, אשר מתגוררים בסמיכות למקרקעין בב. צ., יכולים היו לחזות במו עיניהם בנזק הנגרם למטע ולעזובה השוררת בו.
לעניין גובה הנזק, טען, כי לולא צווי המניעה יכול היה לסיים בניית 60 יחידות דיור להשכרה על המקרקעין וליהנות מפירות הנכסים החל מלפני מספר שנים ועוד שנים ארוכות קדימה.
עוד טען, כי נאלץ לשלם סך של 600,000 ש"ח לערך כדי לקבל היתרי בניה עבור בניית 11 יחידות דיור בחלקות 17-18 כולל שכ"ט מהנדס, מודד ואגרות שונות אף שהבניה עוכבה בסוף במשך 5.5 שנים לערך. כיום, טען עוד, על מנת לחדש את היתרי הבניה נדרשים תכנון חדש, מדידות חדשות והגשת תכניות בהתאם לתנאים הקיימים כיום בועדת התכנון, עבודה הכרוכה בעלות של עשרות אלפי ש"ח.