לפני מונחות שתי בקשות. האחת, בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פס"ד והשנייה בקשה לביטול פס"ד שניתן בהעדר הגנה כמו כן מונחת התגובה לבקשות אלו והתשובה לתגובה . מדובר בתביעה כספית, לתשלום שלוש הלוואות, שקיבלה המבקשת ושלא פרעה אותן ולא שילמה אותן. אין מחלוקת מטעם הצדדים כי המבקשת קיבלה הלוואות אלו ולא פרעה אותן.
1.אחל לבחון את הבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. כידוע בהתאם לתק' 528 לתקסד"א יש להצביע על טעמים מיוחדים להארכת המועד.
א.אין מחלוקת כי כתב התביעה הומצא למבקשת. המבקשת לא הגישה בקשת רשות להגן מטעמה במועד וגם לא הגישה כל בקשה להארכתו. ביום 4.1.15 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, יום אחד בלבד, לאחר תום המועד להגשת בקשת הרשות להגן. פסק הדין הומצא לידי המבקשת ביום 4.2.15 וגם על כך אין מחלוקת והבקשה לביטולו הוגשה ביום 7.4.15 באיחור של 32 ימים מתום המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.
ב.בבקשה לא צוין ולו טעם אחד להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין ולא הוסבר מדוע מיום 4.2.15 לקחו למבקשת 62 ימים להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. בהעדר כל טעם שהוא לאיחור זה ברי כי לא הוצג גם טעם מיוחד כלשהו הנדרש לפי התקנות והדין.
ג.הנימוקים היחידים שהועלו בבקשה הם נימוקים לשאלה מדוע לא הוגשה בקשת הרשות להגן במועד. וכאמור לנימוקים אלו אין קשר לשאלה מדוע לא הוגשה הבקשה לביטול פסק דין במועד. למעשה די בכך כדי לדחות את הבקשה להארכת מועד וכפועל יוצא מכך את הבקשה לביטול פסק הדין.
2.לפנים משורת הדין בלבד, אמשיך לבחון גם את הבקשה לביטול פסק הדין עצמה.
א.המבקשת טוענת כי לאחר קבלת כתב התביעה, הייתה עסוקה במציאת פתרון לתשלומה על דרך הקיזוז למשיבה, והתקיימו מגעים לצורך כך ולכן לא הוגשה בקשת הרשות להגן מטעמה, עקב קיום המו"מ. המבקשת טוענת במובלע בתשובתה לתגובה שלא תמכה אותה בתצהיר, כאילו קיבלה הסכמה שבשתיקה מהמשיבה להארכת המועד ולצורך כך מפנה לנספח י' לתגובת המשיבה. לא ניתן לקבל טענה זו ואני דוחה אותה. הן משום שהטענה לא נתמכה בתצהיר כדין והן משום שהמבקשת סותרת טענה זו ממכתבה מיום 21.12.14. ראשית נספח י' הוא מכתב מיום 8.12.14 מבעלה של המבקשת בו הוא מודיע למשיבה כי:
"אני הולך לשלוח בקשה לביהמ"ש להאריך את המועד להגשת בקשת הרשות להגן בעוד 60 יום להשלמת ההתדיינות בינינו. אני מקווה
שאין לך התנגדות לעניין,"
מכאן שהמבקשת הייתה מודעת לכך בזמן אמת ועוד בתום המועד להגשת בר"ל כי יש לבקש הארכת מועד להגשת בר"ל מביהמ"ש ולא מהמשיב, והפנייה למשיב נעשתה לא כדי לבקש הארכת מועד ממנו אלא כדי להודיע לו על הגשת הבקשה להארכת מועד לביהמ"ש. ברור שהמשיב לא ענה על כך כי זכותה של המבקשת להגיש איזו בקשה שהיא רוצה לביהמ"ש. למרות הודעה זו לא הגישה המבקשת כל בקשה להארכת המועד להגשת בר"ל לביהמ"ש ולמרות שהיא יודעת כי עליה לעשות כן.
ב.לא זו אף זו, המבקשת לא רק שהיתה מודעת לאור המכתב הנ"ל כי לא קיבלה מהמשיבה הארכה מתאימה, היא מוסיפה וכותבת במכתבה, כפי הנראה לבנק שלא הסכים להעביר את הפוליסה לבעלותה כדי שתוכל לשלם את ההלוואה בדרך קיזוז, בנספח ט' לתגובה מיום 21.12.14, כי:
"אבקשכם לחתום על המסמכים לחברת הביטוח ללא דיחוי, מאחר ובסוף השבוע יפוג הזמן לתגובה שלי לתביעה ואז עלול להיגרם לי נזק כספי נוסף, שגם אותו הבנק לא יחזיר לי. "
עינינו הקוראות, כי המבקשת הייתה מודעת היטב לכך שלא קיבלה כל הסכמה להארכת מועד להגשת בקשת הרשות להגן וכי אם לא תגיש אותה במועד, היא תקבל פסק דין. וזאת לאחר הזמן בו היא טוענת ללא תצהיר כי הוארך לה המועד. המבקשת בחרה ביודעין לנסות לשלם את ההלוואה בדרך הקיזוז על ידי מעסיקה, הבנק, במקום להגיש בר"ל מטעמה כשהיא מודעת להשלכות הנושא ולחובתה להגיש בקשה מתאימה במידה ולא תוגש בר"ל במועד. מכאן שאין כל צידוק בפני או טעם סביר לכך שהמבקשת לא הגישה בקשת רשות להגן במועד.
ג. גם מבחינת סיכויי ההגנה, עולה שהינם קלושים. המבקשת טוענת שזכותה לשלם את ההלוואה על דרך הקיזוז מפירעון כספי הפוליסה המכילה כספי תגמולים לפנסיה, כיוון שהסכמי ההלוואה שעליהם חתום מעסיקה מאפשרים זאת. מבדיקת שלושת הסכמי ההלוואה, הראשון על סך 69,000 ₪ השני, על סך 30,000 ₪ והשלישי על סך 20,000 ₪ עולה כי המעסיק של המבקשת, הבנק חתום רק על הסכם הלוואה אחד בסך של 20,000 ₪. לכן אין כל דרך לבצע קיזוז לפי שני הסכמי ההלוואה הראשונים. למרות שהמבקשת טוענת בכתב תשובתה לתגובה כי הנטל להחתמת המעסיק רובץ על המשיבה, היא לא מפרטת עובדות אלו בתצהיר או בכלל. לא ברור מי החתים את המעסיק על ההסכם האחרון ומדוע לא בדקה זו גם המבקשת עצמה ולכן לא ניתן להתייחס לטענות אלו. לכן לכל היותר ניתן להעלות את הטענה שיש לבצע קיזוז רק כנגד ההלוואה השלישית. אך היות ומדובר בכספי תגמול עתידיים לפנסיה הרי שלא ניתן לקזז חוב קיים מזכות עתידית לקבל כספי פנסיה כשהמבקשת עדיין עובדת ובנושא זה הדין עם המשיבה.
כך שסיכויי המבקשת בתביעתה קלושים עד אפסיים, ואם לא ניתן לקזז, האם לא צריך לשלם את ההלוואות אותן מודה המבקשת כי נטלה? האם יש להמתין בתשלומן עוד שנים רבות עד לפרישתה? לכך לא התכוונו הצדדים בחתימה על ההסכם. כבר נפסק כי ביהמ"ש לא יבטל פסק דין רק כדי לשוב ולתת אותו אחר כך מחדש.
3.לכן לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשות שהגישה המבקשת. המבקשת תישא בהוצאות הדיון בבקשות ותשלמן למשיבה בסך של 2,000 ₪. למרות זאת לפנים משורת הדין, ולאור סיכויי ההגנה הקלושים של המבקשת אורה על ביטול פסק הדין במידה והמבקשת תפקיד סך של 70,000 ₪ בקופת ביהמ"ש בתוך 40 ימים מהיום וכן תוכיח בפני כי שילמה בנוסף את סכום ההוצאות הנ"ל למשיבה בתוך אותו מועד. המבקשת תגיש הודעה מתאימה לביהמ"ש על תשלום ההוצאות בתוך 43 ימים מהיום. בהעדר הפקדה במועד או בהעדר תשלום ההוצאות במועד הנ"ל תדחנה הבקשות לביטול פסק הדין ולהארכת מועד. המזכירות תביא בפני את התיק לבדיקת ההודעה וההפקדה בתוך 45 ימים מהיום ותשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, י"ז תשרי תשע"ו, 30 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.