תא"ק 47730-06-14 בנק הפועלים בע"מ נ' סוקולוק ואח'

בפניי בקשת התובעת ליתן, במעמד צד אחד, צו לעיכוב יציאתם מן הארץ של הנתבעים 1-3 (להלן: "הנתבעים").

לאחר עיון בכתבי בי דין החלטתי לדחות את הבקשה מהנימוקים שיפורטו להלן.

בבקשתה מציינת התובעת כי הנתבעים יצאו את הארץ.

בהחלטתו מיום 24.06.2014 ביקש כב' השופט מ. הולצמן מהתובעת להבהיר מהו מקור הסמכות על פי דין ליתן צו כמבוקש כנגד מי שנמצא מחוץ לגבולות המדינה.

התובעת הגישה הודעת הבהרה ובה ציינה כי מטרת הצו היא למנוע את יציאתם של הנתבעים מן הארץ במידה וישובו ארצה וינסו לצאת את הארץ.

בכל בכבוד, אין בהודעה זו כדי להבהיר את המבוקש ע"פ ההחלטה מיום 24.06.2014.

עם זאת, אתייחס לגופם של דברים בקצרה.

תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") עוסקת בעיכוב היציאה מן הארץ. התקנה האמורה מבחינה בין מי שהוא תושב ישראל לבין מי שהוא תושב חוץ.

אניח לצורך הדיון כי הנתבעים הינם תושבי ישראל. גם ע"פ הנחה זו לא ניתן להיעתר לבקשת התובעת.

התובעת מבקשת כי יינתן צו על בסיס הנחה כי הנתבעים ישובו ארצה וינסו לצאת מן הארץ. מדובר בשתי הנחות עבודה אשר נכון למועד הגשת הבקשה אין כל ראיות שיתמכו בקיומן. החלטות לא ניתנות בחלל ריק. יש להצביע על חשש סביר כי הנתבעים עומדים לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. דבר זה לא הוכח בשלב זה.

יתירה מזו, ספק בעיניי אם חזרתם ארצה של הנתבעים כעת תוכיח כי בכוונתם לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת שהרי אם יצאו הנתבעים את הארץ במאי 2014 כנטען וישובו אליה בחודש יולי 2014 ייתכן והדבר לא יתמוך בטענת התובעת לחשש מפני יציאה לתקופה ממושכת או לצמיתות.

יתירה מזו, בנוסף על החשש מפני היציאה כאמור יש להצביע על חשש להכבדה ממשית על קיום ההליך או ביצוע פסק הדין. פשיטא כי חששות אלו יש לבחון בסמוך למתן ההחלטה ולא באופן ערטילאי כאשר כלל לא ידוע מתי ישובו הנתבעים ארצה ומתי, אם בכלל, ינסו לצאת שוב מגבולות המדינה.

בקשתה של התובעת היא, הלכה למעשה, כי יינתן צו על יסוד הנחות עבודה כיום כאשר אין כל וודאות כי הנחות עבודה אלו תתקיימנה בעת שיציאתם מן הארץ של הנתבעים, אם בכלל, תקרום עור וגידים. לכך לא ניתן להיעתר.

זאת ועוד, תקנה 367 (א) לתקנות מחייבת את בית המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים כאשר ניתן צו במעמד צד אחד בלבד. התקנה האמורה קובעת כי הדיון ייקבע בתוך 14 יום. בנסיבות בהן הנתבעים מצויים עתה מחוץ לישראל ברור כי קביעת דיון בפרק הזמן האמור תהא לא מעשית ותביא לבזבוז זמן מיותר.

אמנם, ניתן לקבוע מועד מאוחר יותר לדיון אולם זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו. לא מצאתי כי קיימים טעמים מיוחדים וממילא שאין כל טעם בקביעת דיון כאשר ברור כי לא ניתן להמציא לנתבעים הזמנה לדיון.

עולה אפוא, כי גם בהיבט זה לא ניתן להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב יציאתם מן הארץ של הנתבעים במעמד צד אחד בלבד.