תא"ק 41476-02-15 מאיר את ביגל בע"מ נ' מאיר את ביגל תעשיות בע"מ

תביעה לפיצוי מוסכם על סך של 1,086,936 ₪ בשל טענה לאיחור בפינוי מושכר.

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1.הנתבעת שכרה מהתובעת נכס ברח' הנביאים 53 אזור התעשייה רמת השרון (להלן: "המושכר"). לטענת התובעת, לפי הסכם שכירות מיום 1.01.08 היה על הנתבעת לפנות את המושכר ביום 31.06.09 (כך במקור), ואולם היא פינתה אותו רק ביום 31.12.10. לפיכך טענה התובעת, כי בהתאם לסעיף 6.2. להסכם השכירות, היא זכאית לקבלת פיצוי מוסכם בסך של 500 $ ליום ובסך הכל 274,500 $, ובשערוך ליום הגשת התביעה סך של 1,086,936 ₪.

2.יצוין, כי לתובעת היו במקור שני שותפים, מר מאיר ברין ומר אריה (ליאו) ביגל. מר ביגל הלך לעולמו ויורשיו החוקיים, הגב' עדנה ביגל ושני אחיה, רון ויובל ביגל, הם היורשים החוקיים של 50% מזכויות המנוח ביגל (להלן: "יורשי ביגל"). התברר כי עם מותו של המנוח ביגל, גבה טורא בין יורשי ביגל לבין מר ברין, אשר לטענת התובעת חבר לנתבעת ועבד עבורה כשהוא היה מצוי בניגוד אינטרסים שכן הוא החזיק ב-50% ממניות התובעת.

בהסכמת הצדדים ניתנה לנתבעת רשות להגן.

3.בהגנתה, טענה הנתבעת כי התובעת צרפה לתביעתה הסכם שכירות מיום 1.01.01 שנסתיים מזה זמן רב, אך לא צרפה את הסכם השכירות מיום 1.01.08, וגם לא את שאר ההסכמים שנכרתו בין הצדדים לאחר שנת 2001. הנתבעת ציינה כי בהסכם שצורף, סעיף 6.2 אינו עוסק כלל בפיצוי מוסכם.

4.כן נטען לקיומו של מעשה בי-דין והשתק פלוגתא, שכן ביום 13.12.09 ניתן פסק דין בתובענה שהגישו יורשי ביגל כנגד הנתבעת לפינוי המושכר (תא"ח 22371-08-09 בבית משפט זה, להלן: "התביעה לפינוי מושכר"). בפסק הדין נמחקה התביעה על הסף ובמסגרתו ציין בית המשפט (כב' השופט ש' אבינור) כי ב"כ התובעת, עו"ד רויטל יוריסט ציינה במכתביה מיום 3.05.09 ומיום 23.06.09 כי התובעת מסכימה להארכת השכירות ל-18 חודשים נוספים, היינו עד ליום 31.12.10. עוד נטען כי יש לדחות את התביעה בשל הגשתה בשיהוי ניכר בחלוף כ-6 שנים מההפרה הנטענת.

5.לגופו של עניין, נטען כי הנתבעת שכרה את המושכר במשך 10 שנים, מיום 1.0.01 עד ליום 31.12.10 ברשותה ובהסכמתה של התובעת. הנתבעת פרעה את דמי השכירות במלואם מידי חודש בחודשו לידי הנתבעת. הנתבעת גם העמידה בידי התובעת את כל הביטחונות שנדרשו לפי הסכם השכירות. ההסכם שנכרת, כאמור, ביום 1.01.01 הוארך מעת לעת בתוספות שונות, תוך שינוי בתמורה שנקבעה בתחילה כתמורה לאופציה שניתנה לנתבעת לרכישת הפעילות המפעל של התובעת שפעל במושכר ושל דמי השימוש עם מימוש האופציה. תוספת ראשונה נחתמה בתחילת שנת 2002, תוספת שנייה – בשלהי שנת 2002, תוספת שלישית – בחודש מאי 2004 ותוספת רביעית – במחצית חודש פברואר 2008. התוספת הרביעית נחתמה כחודש וחצי לאחר תום תקופת השכירות לפי התוספת השלישית והיא כללה הסכמות לתשלום דמי השכירות רטרואקטיבית גם לחודש ינואר 2008. בתוספת זו נקבע מועד תום השכירות ליום 30.06.09.

6.הנתבעת הוסיפה וציינה כי בחודש ינואר 2009 ביקש מנהל הנתבעת לשקול את הארכת תקופת השכירות לתקופה נוספת, ובעקבות זאת, התגבשה הסכמה עקרונית עם כל בעלי התובעת שהנתבעת תוכל להישאר במושכר לאחר חודש יוני 2009 לתקופה נוספת. ביום 6.04.09, כשלושה חודשים לפני תום תקופת השכירות לפי התוספת הרביעית, פנה ב"כ הנתבעת לעו"ד יוריסט שייצגה את התובעת והעלה על הכתב את העקרונות להארכת תקופת השכירות. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת על בקשת הנתבעת להפחתת דמי השכירות ודרישת הנתבעת כי התובעת תשתתף בעלות התקנת מערכת מתזים (ספרינקלרים) לכיבוי אש במושכר. ביום 3.05.09 השיבה עו"ד יוריסט לנתבעת בכתב ואישרה בשם התובעת את הארכת תקופת השכירות ב-18 חודשים בכפוף להותרת דמי השכירות בסך של 28,000 ₪ לחודש על כנם ללא הפחתה וללא השתתפות של התובעת בעלות התקנת המתזים.