תא"ק 40572-06-14 חנה בלוי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן בפני תביעה שהגיש נגדה המשיב בסדר דין מקוצר.

המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד פ.ל.ג. נורכלטקס בע"מ (להלן: "נתבעת 1"), בגין חוב בסך של 4,056,820 ₪ בצירוף ריבית, וכנגד מי שנטען כי הם ערבים לחוב, וביניהם: המבקשת - נתבעת 5, שהינה בת זוגו של נתבע 2, והערבה בערבות מתמדת שאינה מוגבלת בסכום לחובות חברת "מ. בלוי (95) בע"מ" (להלן: "נתבעת 4"), חברה שערבה מצדה בערבות מתמדת שאינה מוגבלת בסכום לחובות נתבעת 1 כלפי הבנק.

המבקשת ביקשה רשות להתגונן בשל מספר נימוקים. ראשית, לטענתה היא צורפה לתביעה רק בשל היותה ערבה לנתבעת 4, כאשר היא אינה ערבה לנתבעת 1 ולכלל חובותיה. שנית, נטענו טענות שונות הקשורות לגובה החוב הנטען כלפיה, ולהליכים המקבילים אשר פעל המשיב נגדה לצורך גבייתו. לטענתה, תובענה זו הוגשה בגין אותו חוב אשר להבטחתו רשומה משכנתא לטובת הבנק. המדובר בהלוואה שניתנה לה כנגד משכנתא שנרשמה על דירת המגורים שלה. אך בשל הטעיה מצד המשיב, היא חתמה על שטר משכנתא בסכום של 3.5 מיליון ₪, לצורך הבטחת ההלוואה שניתנה לה על ידי הבנק בגובה של 1.5 מיליון ₪ בלבד. משכך, לכל היותר היא ערבה כלפי המשיב בסכום שאינו עולה על 1.5 מיליון ₪. משמעותה של דחיית הבקשה ליתן רשות להתגונן, הינה אפוא מימוש דירת המגורים של המבקשת ובעלה, שכן הבנק פתח במקביל בהליך הוצאה לפועל למימוש דירת המגורים עליה רשומה המשכנתא לטובתו. בכך גם פעל הבנק בחוסר תום לב, כאשר הוא מנסה לגבות פעמיים את אותו החוב המוכחש, שהוא אף עתיד ממילא לקבל בשל מימוש הנכס.

הלכה היא כי בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים הקפדת יתר עם המבקש ודי לו להראות כי בפיו הגנה אפשרית נגד התביעה, ולו בדוחק, כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתו (ראו: ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, (פורסם בנבו, 9.12.09)). עם זאת, אין משמעות הדבר כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן הרשות תינתן כדבר המובן מאליו. בית המשפט לא ייתן רשות להתגונן, כשאין כל ממש בטענותיו של המבקש והוא מציג "הגנת בדים" בלבד (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721 (1988)).

המבקשת פירטה את טענותיה בכל הנוגע לגובה המשכנתא הרשומה לחובתה, וכן פירטה בדבר השלכות מימוש דירת המגורים המשועבדת לטובת הבנק. עם זאת, המבקשת לא הצליחה להוכיח, אף לא ברף ההוכחה המינימלי הנדרש בשלב זה, כי קיימת לה טענה הגנה כלשהי המצדיקה בירור טענותיה בהקשר זה לגופן. תביעת הבנק אינה נסובה על מימוש המשכנתא או על גובההּ, כי אם על חובותיה של נתבעת 1 לבנק והערבים לה. גם אם היה מוכח הקֶשר לתובענה זו, הרי שהבנק חופשי לפעול במגוון האמצעים המשפטיים העומדים לרשותו, ועצם הטענה בדבר מימוש דירת המגורים ופעילותו של הבנק בהקשר זה אינה מבססת למבקשת כל טענת הגנה בהליך זה. לפיכך, לא זו בלבד שסכום החוב המובטח באמצעות המשכנתא אינו רלוונטי בתובענה זו, אלא שעיון במסמכים שצירפה המבקשת מלמד כי היא משכנה את ביתה עובר לשנת 2011, בשל קבלת הלוואה בסך 1.5 מיליון ₪ שהועברו ישירות לחשבון נתבעת 1. כך שדי נהיר שאין בין משכון ביתה של המבקשת והיתרה השלילית בחשבון נתבעת 1 כיום, ולא כלום. כמו כן, טענותיה האחרות של המבקשת לפיהן היא מכחישה את שיעור החוב לא זכו לתימוכין ראייתיים כלשהם, ומשכך אין מקום לשעות להן.

עם זאת, שונים הדברים לגבי טענת המבקשת כי לא ניתן להסיק מכלל ערבותה לנתבעת 4 את הערבות לכל חובותיה של נתבעת 1. כך למשל, שטר הערבות של המבקשת לנתבעת 4 מניח כי ניתן לפרוע מהערב (היינו, המבקשת) תשלום חיוב של הנערב (היינו, נתבעת 4, ולא נתבעת 1). בהקשר זה, אכן נדרש הדיון בשאלה האם ערבות של נתבעת 4 לנתבעת 1 מהווה "חיוב" באופן המאפשר להיפרע מהמבקשת, הערבה לנתבעת 4 בלבד. לפיכך, נחה דעתי כי יש מקום ליתן למבקשת להתגונן, בנקודה זו בלבד.

הוצאות בקשה זו בסך 5,000 ₪ לפי התוצאות.

ניתנה היום, כ' אלול תשע"ד, 15 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.