1.לפניי בקשת רשות להתגונן. ביום 22.12.2013 הגישה התובעת, עיריית ירושלים (להלן: העירייה) תביעה כספית על סך של 116,978 ש"ח נגד המבקשים. התביעה מבוססת על חיובים בארנונה בגין נכס הידוע בעירייה במספר זיהוי 30265-096-004-0020, הנמצא ברחוב אגסי שמעון 56 בירושלים. התביעה מתייחסת לחוב משנת 2006 ועד שנת 2011.
2.ביום 13.1.2014 הוגשה בקשת רשות להתגונן. בבקשה נטען כי במשך השנים בהן התגוררו הנתבעים בנכס היה מבקש 1 אברך ומבקשת 2 עבדה כקופאית. בשל כך, נטען, זכאים הם להנחה בחיוב הארנונה בגובה של 90%. מבקשת הרשות להתגונן עולה כי בשנת 2005 הוגשה לעירייה בקשה להנחה בחיוב הארנונה, אך הבקשה נדחתה. המבקשים טוענים שלאחר מכן, במועד כלשהו שלא פורט בבקשה, הוגשה על ידם בקשה נוספת אולם נאמר להם על ידי פקידי העירייה כי עליהם לשלם את החוב במלואו, ורק לאחר מכן ידונו בבקשתם להנחה בחיוב. לטענת המבקשים, ניסו הם מספר רב של פעמים לשוחח עם פקידי העירייה כדי להסביר שאין ביכולתם לשלם סכום גבוה כל כך, ועל מנת שתתקבל החלטה בעניינם טרם יסדירו את התשלום. לפי הטענה, כל הניסיונות העלו חרס. העירייה לא השיבה תשובה עניינית לבקשתם לדון בעניין טרם יוסדר התשלום; וככל הידוע להם, העירייה אף לא דנה בבקשתם להנחה. יצוין כי לא צורף לבקשה מסמך כלשהו המעיד על פניות כאמור. לחלופין טענו המבקשים כי על חלק מהתקופה חלה התיישנות, ועל כן, לא ניתן לתבוע בגינה.
3.בתגובה לבקשה טענה העירייה כי שאלת הפטור או ההנחה מתשלום ארנונה אינה מצויה בסמכותו של בית משפט זה והדרך היחידה לתקוף את החלטות מנהל אגף השומה והגביה היא בדרך של תקיפה ישירה בבית המשפט המוסמך. ממילא, נטען, אין חולק על כך שהבקשה להנחה הוגשה בשנת 2005, ושנה זו אינה נכללת בתביעה הנוכחית. אשר לטענת ההתיישנות נטען כי מאחר שהתביעה הוגשה בדצמבר 2013, הרי שהטענה יכולה להתייחס לכל היותר לשנת 2006. יחד עם זאת, לטענת העירייה, מאחר שבמשך השנים נשלחו למבקשים התראות רבות ודרישות תשלום ועיקולים מנהליים, עצרו כל הפעולות הללו את מירוץ ההתיישנות. עוד טענה העירייה כי במשך 16 חודשים היו כל ההליכים המשפטיים נגד מבקש 1 מעוכבים על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת צו כינוס בהליך פשיטת רגל. תקופה זו, נטען, עוצרת את מירוץ ההתיישנות. בתשובה לתגובה נטען כי אין סיבה לשלול את זכאותם של המבקשים להנחה של 90% בתשלום הארנונה, וזאת בשל גובה הכנסותיהם.
4.ביום 10.7.2014 התקיים דיון בבקשה. העירייה חזרה על טענותיה, ואילו המבקשים – שבשלב זה היו מיוצגים על ידי עורך דין – שבו על הטענה לפיה פנו בבקשות פרטניות לעירייה לשם קבלת הנחה, אולם פעם אחר פעם נענו כי הכנסותיהם גבוהות מכדי ליהנות מההנחה הניתנת לאברכים. בא-כוח המבקשים הפנה לבר"מ 2960/13 אלפא מסופים ומדפסות בע"מ נ' עיריית פתח תקוה מנהל הארנונה (15.7.2013) (להלן: עניין אלפא מסופים). לטענתו, בפסק הדין נקבע כי חלה חובת תום לב מוגברת על העירייה, ולכן, במצב בו לא העמידה את הפונה על טעותו באשר לאופן הגשת הליך ההשגה תהא היא מושתקת מלטעון שההשגה לא הוגשה במועד. לפיכך, לגישת בא-כוח המבקשים, מתוקף חובת תום הלב מחויבת הייתה העירייה להנחות את המבקשים לפנות למסלול של השגה על ההחלטה לדחות את הבקשה למתן הנחה בחיוב. יצוין כי בסיום הדיון טען בא-כוח העיריה כי לא יתנגד לכך שיושהה מתן החלטה זו ב-60 ימים, וזאת על מנת לאפשר למבקש לפנות לכל גורם בעירייה, מבלי שישתמע מכך שהוא מסכים להארכת מועד לפניה כאמור – ככל שיש בה צורך.
5.עיינתי בטענות בעלי הדין בכתב ובעל פה ושוכנעתי כי יש לאפשר רשות להתגונן רק בשאלה האם חיוב הארנונה לשנת 2006 התיישן. כפי שציינה העירייה, ובצדק, הטענות האחרות שהועלו על ידי המבקשים אינן מצויות בסמכותו של בית משפט זה. אף אם אניח כי המבקשים פנו פעמים נוספות בבקשה לקבלת הנחה – טענה שכאמור נטענה מבלי שיצורפו לה מסמכים מאמתים כלשהם – הרי שככל שההחלטה שהתקבלה הייתה בעייתית בעיניהם, היה עליהם לפנות בהליך של ערר, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976. בהקשר זה עיינתי בפסק הדין בעניין אלפא מסופים אליו הפנה בא-כוח המבקשים. אכן, פסק הדין קבע כי על רשות מקומית חלות חובות תום לב והגינות מוגברות. אלא שפסק הדין התייחס לסיטואציה שונה מזו שלפניי. שם, בעלי הנכס הגישו השגה על חיוב בארנונה, אולם בטעות לא הופנתה ההשגה למנהל הארנונה, כי אם לגורם אחר בעירייה. בית המשפט קבע כי מקום בו הוגשה ההשגה לגורם בעירייה אשר יש לו זיקה לנושא, והעירייה לא העמידה את הפונה על טעותו, תהא היא מושתקת מלטעון שהפונה לא הגיש את ההשגה במועד.
6.בעניין שלפניי, אין חולק על כך שלא הוגשה השגה על ההחלטה לדחות את הבקשה להנחה בחיוב הארנונה, והטענה היא שהעירייה מחויבת – מכוח חובת תום הלב – ליידע את הפונה על האפשרויות להשיג על ההחלטה. אף אם הייתי מקבלת טענה זו, שאין לומר כי היא משוללת כל יסוד, עדיין לא היה בכך כדי להקנות סמכות לבית משפט זה. כל שמאפשרת קבלת טענה זו היא מתן אפשרות להאריך את המועד להגיש השגה. במצב דברים זה, תהא העירייה מושתקת לכאורה מלטעון שחלף המועד להשגה; והמשמעות היא שתעמוד למבקשים האפשרות להשיג על ההחלטות בעניינם בפני מנהל הארנונה (ובמידת הצורך, לערור לפני ועדת ערר ובהמשך לפני בית משפט לעניינים מנהליים). במילים אחרות, גם אם הייתה מתקבלת טענת המבקשים, הרי שההליכים אותם יוכלו לנקוט אינם מקנים סמכות לבית משפט זה. זאת ועוד, גם בירור הטענה הנוגעת לתוצאות הפרת חובת תום הלב המוגברת המוחלת על רשויות מקומיות (ובכלל זה, אם יש מקום להחיל את ההלכה שנקבעה בעניין אלפא מסופים על הסיטואציה העובדתית שבפניי) אינה בסמכות ישירה של בית משפט זה.
כאמור, במועד הדיון ניתנה הסכמת בא-כוח העירייה להשהות את מתן ההחלטה הנוכחית כדי לאפשר למבקשים למצות הליכי השגה. מסלול זה מתאים להעלאת טענות מן הסוג שהעלה בא-כוח המבקשים. אין לפניי מידע כלשהו אם אכן נעשה כך, ויש לקוות שהמבקשים ניצלו הזדמנות זו.
7.מסקנה שונה נדרשת באשר לטענת ההתיישנות. כאמור, מתעוררת שאלה עובדתית באשר לאפשרות לחייב את המבקשים בגין החוב לשנת 2006, בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה בשנת 2013. בעניין זה העלתה העירייה את הטענה לפיה ההליכים המינהליים שננקטו על ידה עצרו את מירוץ ההתיישנות. טענה זו, כמו גם הטענה הנוגעת לפרק הזמן בו עוכבו ההליכים במסגרת הליכי הכינוס, מחייבת בירור עובדתי, הנוגע, בין היתר, לשאלה אם ננקטו הליכי גבייה ממשיים. לפיכך, ובשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת בשלב של בקשת רשות להתגונן, אני נעתרת לבקשה ככל שהיא נוגעת לטענת ההתיישנות ביחס לחוב לשנת 2006. ביחס ליתר הטענות, הבקשה נדחית. נוכח העובדה שמרבית טענות המבקשים נדחו, תותנה בקשת הרשות להתגונן בהפקדת 4,000 ש"ח בקופת בית המשפט בתוך 30 ימים. לא יופקד הסכום האמור, תדחה הבקשה.