תא"ק 30020-07-13 אבני נ' אלידור רום (2005) בע"מ ואח'

לפניי תביעה בסדר דין מקוצר, בגין יתרות חוב לאחר סיום חוזה שכירות. המבקשת מס' 1 שכרה מהמשיב נכס מקרקעין החל משנת 2008, והחוזה התחדש מדי שנה עד שנת 2012. בנוסף בסוף שנת 2009 שכרה המבקשת מהמשיב מחסן נוסף. המבקש מס' 2 ערב לכל התחייבויות המבקשת.

החוזה הסתיים, לבקשת המבקשת בהסכמת המשיב ביום 31/5/13, והתביעה הינה בגין הפרשי הצמדה למדד בכל תקופת השכירות ובגין נזקים, שנגרמו למושכר, לפי חוות דעת שמאי.

המבקשת התגוננה בפני התביעה בשתי טענות: האחת, לאור מצבו הגרוע של המושכר בכניסת המבקשת הוסכם בינה לבין המשיב כי המשיב לא ידרוש את הפרשי ההצמדה, ואכן בכל שנה, בה חודש החוזה לא הועלתה דרישה להפרשים. הדרישה עלתה לראשונה בחודש אוקטובר 2012, לאחר שהמבקשת ביקשה לסיים את החוזה, עקב מעבר עסקה למקום אחר. השניה, לאור ההשקעות הרבות שנדרשה המבקשת לבצע על מנת להשתמש במושכר, הוסכם בין הצדדים כי בתום השכירות תערך התחשבנות. המבקשים גם מכחישים את גובה החיוב בגין הפרשי הצמדה והגישו חישוב משלהם.

עוד טוענת המבקשת כי לבסוף הוסכם כי המבקשת תפנה את הנכס בסוף מאי 2013, אך הנכס ישאר ריק עד לסוף תקופת החוזה, 30/8/13, המבקשת תשלם דמי שכירות לתקופה, תיקח חלק מהמטלטלין ותשאיר את ההשקעות במבנה כגון לוח חשמל ראשי, תאורה, מבנים מגבס וריצוף פרקט. בתקופה בה הנכס יהיה ריק תפנה המבקשת את הנכס מתכולתו. המבקש, המצהיר, מטעם המבקשים, מתאר כי ביום 28/5/13 נודע לו כי המשיב הכניס שוכר חלופי לנכס, המבקש (באמצעות בנו, אדיר) מסר לו מפתח, וקיבל הבטחתו של המשיב כי יחתום עימו בימים הקרובים על מסמך הבנות ברוח הסכמתם. לפיכך העבירו המבקשים את הארנונה משמם, והמבקש הגיע ביום 3/6/13 לחתום על הסכם ההבנות עם המשיב, אך המשיב לא הסכים לחתום עימו והמבקש הבין שהמשיב רק רצה להוציא את המבקשת מהמושכר, ללא שהתאפשר לה להוציא את המטלטלין שלה או לתקן איזה מהליקויים הנטענים, לקבל את כל התשלומים ולזכות בהשקעות.

המבקשים מכחישים את הטענה לגרימת נזק למבנה, וטוענים ההיפך, כי המשיב מעולם לא הלין על מצב הנכס אלא היה מרוצה מה"שדרוג" שביצעה המבקשת, ושהמשיב רק הרוויח מהשארת המצב, ומעולם לא דרש מהמבקשים לפרק את ההשקעות, ואף לא נתן להם הזדמנות לעשות כן.

המבקשים מפרטים את השקעותיהם בנכס, בגינם על המשיב לפצותם, בסכומים המצטברים לכ-95,000 ₪, ונתמכים בקבלות וחשבוניות.

בדיון, שהתקיים לפניי ביום 24/4/14, נחקר המבקש מס' 2 ארוכות, והוגשו מוצגים: חשבוניות עבור כל שנת 2012 (מש/1), החשבוניות נסרקו באיכות שאינה מאפשרת קריאה, אך המבקש אישר בחקירתו כי נרשם בחשבוניות "ללא הצמדה" (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 1-3). כמו כן הוגש מכתב המשיב למבקשים מיום 16/8/12 (מש/2), שהינה בעצם "חשבונית עסקה" לפי כותרתה. המבקש אישר כי תחשיב רואה החשבון מטעם המבקשים נערך בעקבות המכתב/החשבונית (שם, שורות 11-15). המבקש לא ידע להשיב לעניין אופן ביצוע התחשיב, והסכים כי אם יחוייב לשלם הפרשי הצמדה ייערך תחשיב ע"י רו"ח נוסף. עם זאת המבקש ענה כי בדרישותיו של המשיב יש הבדל משמעותי כאשר פעם אחת נדרשו 38,000 ₪ (מש/2 מיום 16/8/12) ופעם אחרת 23,000 ₪ (מכתב ב"כ המשיב מיום 25/10/12, נספח ד' לכתב התביעה). יצויין כי בכתב התביעה מיום 15/7/13 נתבעו 30,566 ₪.

למרות הדיון הארוך והמיותר לעניין תחשיב ההצמדה, עמד המבקש על טענתו לפיה הוסכם בינו לבין המשיב כי הוא לא ישלם הפרשי הצמדה עקב השקעות המבקשת במושכר, אך אישר כי ההסכמה היתה בשלב ראשון, וכי הוסכם שההצמדה תהווה חלק מההתחשבנות הסופית (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 1-6, עמ' 5, שורות 13-18).

הובהר כי המבקשת שילמה דמי שכירות רק עד סוף חודש מאי 2013, מאחר ולא ניתן לה להמשיך ולהחזיק במושכר, והיא עברה למשכנה החדש ביום 1/6/13.