בתיק זה הוגש כתב תביעה בסדר דין מקוצר, והוגשה בקשה למחיקת כותרת ולחלופין רשות להתגונן. נקבע כי כתב התביעה דורש תיקון ע"י צירוף מסמכים, וכתב תביעה מתוקן הוגש. בקשת הרשות להתגונן לא תוקנה, והמבקש נחקר אודותיה בדיון ביום 2/3/14. הצדדים סיכמו בעל פה.
המבקש טען כי בעת פתיחת החשבון עבור עסקו מסוג מוסך (ביום 3/6/10) ביקש מסגרת אשראי של 120,000 ₪ כתנאי לפתיחת החשבון בבנק המשיב, כי נציגת המשיב פנתה לקבלת אישור, הודיעה לו כי בקשתו אושרה, אך לא העלתה את הדברים על הכתב. כאשר הגיע ליתרת חובה של 50,000 ₪ נאמר לו כי זוהי מסגרת האשראי שלו, וכי לא יינתן לו אשראי נוסף. המבקש קיבל את הצעת הבנק לקבל הלוואה בסכום זה ללא ויתור על טענתו הראשונית, אך גם בעניין זה הוטעה לדבריו, כאשר הובטח לו כי ההחזר החודשי בהלוואה לא יעלה על 900 ₪ ובפועל עלה על 4,000 ₪. מכאן מפרט המבקש כי עסקו התחיל להיפגע, שכן הבנק לא איפשר לו לפעול בכרטיסי אשראי, הוא לא יכול היה לשלם לספקים ועבור חלפים באשראי, ולקוחות רבים איבדו בו אמון והפסיקו לפנות אליו לקבלת שירות. המבקש מעריך את הירידה ב-35% ובכ-360,000 ₪ רק בשנת 2012. לבסוף הוכרז המבקש כחייב מוגבל באמצעים ונאלץ גם לקחת הלוואות חוץ בנקאיות. לבקשת המבקש צורפו רק הסכם שכירות מחלקה בתוך המוסך מיום 11/3/2008 והחלטה על הכרזת המבקש כחייב מוגבל באמצעים מיום 9/9/12.
בחקירת המבקש הוצגו לו מסמכי בקשה להלוואה מיום 11/4/12, בקשה לפרעון מוקדם של ההלוואה, בקשה לביצוע פעולות בכרטיס אשראי ובקשה בדבר אי חידוש קו אשראי, שכולם צורפו לתגובת המשיב בכתב, אך הוא לא אישר את חתימתו עליהם (פרוטוקול, עמ' 1, שורה 28 עד עמ' 2, שורה 8). המבקש אישר את חתימתו על המסמכים שצורפו לכתב התביעה המתוקן (מש/1). כן הוצגו לו מסמכים נוספים ולא קריאים, שהוא השיב כי אינו יכול לאשר את חתימתו עליהם, ולאחר מכן העידה ב"כ המשיב כי היו אלה אותם מסמכים שהוצגו לו "בהתחלה" (שם, עמ' 2, שורה 30).
המבקש נשאל אודות מסגרות אשראי שונות שניתנו לו: 70,000 ₪ ועוד 12,000 ₪ בכרטיסי אשראי עם פתיחת החשבון, ואחרי כמה חודשים הועלתה המסגרת ל-100,000 ₪ לאחר ביקור פקידות הבנק טל ושרית בעסקו. המבקש הכחיש את כל העובדות וטען כי הפקידה באה למוסך עקב בעיה ברכב וכי לא סביר שפקידי בנק ידברו עם הלקוח על מסגרת האשראי דווקא בעסק שלו (פרוטוקול, עמ' 3). המבקש חזר על טענותיו בתצהיר, וטען כי לא יכול היה לסגור את החשבון כי לא היה לו כסף לכך והיו לו צ'קים שכבר הוציא. הוצגו למבקש דפי חשבון, שהעידו על מסגרת אשראי של 100,000 ₪ בשנת 2011 והוא אישר שהיה מקבל את דפי החשבון וטען כי תמיד היתה אי התאמה בין מה שקיבל לבין מה שהיה נכון בדפי החשבון. המבקש לא אישר את טענת ב"כ המשיב לפיה בחודש אפריל 2012 לא היו הפקדות ולא הכנסות בחשבונו, כך שמסגרת האשראי כבר לא התאימה וטען כי המחזור היה "חודש ככה חודש ככה. זה היה קו ישר כל הזמן" (שם, עמ' 4, שורות 8-17). המבקש אישר כי צ'קים שלו החלו לחזור, אך לטענתו היה הדבר רק לאחר שהמשיב הפסיק לו את מסגרת האשראי (שם, שורות 18-21). המבקש אישר את שנטען ע"י ב"כ המשיב, וכפי שטען בתצהירו כי הבנק העמיד לו הלוואה לכיסוי יתרת החובה, וטען כי הוא זה שפנה למשיב להסדרת העניין, המבקש אישר כי קיבל את ההלוואה וחתם על כל המסמכים שנלוו לכך בניגוד להכחשתו בתחילת הדיון), לרבות ביטול מסגרת האשראי, וטען כי עשה זאת בלית ברירה (שם, שורות 22-32), וכי הוסכם כי ההלוואה תשולם בתשלומים בני 1,000 ₪ לחודש וכי החשבון יתנהל ביתרת זכות. עוד הודה המבקש כי לקח את ההלוואה ולא עמד בתשלומים (שם, עמ' 5, שורות 1-9).
לאחר ששמעתי את החקירה הנגדית, ויחד עם המסמכים, שהוגשו כנספחים לתגובה, ואושרו ע"י המבקש, אני קובעת כי המבקש לא הציג כל הגנה ראוייה לבירור בפני התביעה. טענות המבקש לעניין מסגרת האשראי, שניתנה לו בעת פתיחת החשבון ובוטלה לאחר מספר חודשים, הופרכו. הוכח בחקירה כי ניתנה לו מסגרת, שהועלתה ל-100,000 ₪ והורדה רק בשנת 2012 ולא "בין ארבעה לשמונה חודשים לאחר פתיחת החשבון" כפי שטען המבקש בתצהירו (סעיף 5 לתצהיר). כזכור החשבון נפתח בחודש יוני 2010 והמבקש אישר בחקירה כי בכל שנת 2011 נהנה ממסגרת אשראי של כ-100,000 ₪ (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 30-32).
ממילא המבקש אישר כי "אחרי ויכוחים ובקשות נישנות, הגעתי כדי לקבל את ההלוואה..." ואז גם אישר חתימתו על המסמכים מיום 11/4/12, בהם הוא מבקש לא לחדש לו את מסגרת האשראי, לפרוע את ההלוואה הקודמת ואת החיובים בכרטיסי אשראי, והכל מיום 30/4/12. במסמכים אלה ויתר המבקש על טענות קודמות שהיו לו בעת פתיחת החשבון בשנת 2010 ועל כל טענות שהיו לו ארבעה עד שמונה חודשים לאחר מכן. עד כמה שניתן להבין את חוסר יכולתו של המבקש לסגור את חשבון הבנק אם הוא מרגיש כי המשיב לא עמד בהבטחותיו אליו, הרי שטענה זו אינה יכולה להישמר כאשר המבקש המשיך ופעל בחשבון, לפי תנאי המשיב במשך כשנתיים, וחתם על מסמכים מפורשים, בהם הוא מודה בחובו לבנק ומתחייב לפרוע אותו בתשלומי ההלוואה. המבקש אישר כי לא עמד בהתחייבותו המפורשת והמאוחרת, ואין לו הגנה בפני התביעה.
טענת המבקש לנזק שנגרם לו ע"י המשיב בשנת 2012 בגין פעולות של הבנק משנת 2010 אינה הגיונית ונבלעת בחתימותיו על המסמכים בשנת 2012. אין בכך שנקב בסעיף 15 לתצהיר במספרים כלשהם, שלא הונח להם תשתית עובדתית, כדי להקנות להן מסויימות ופירוט, וגם אם יצליח להוכיח תביעה נגד הבנק בגין גרימת נזק, אין די בכך כדי להקנות לו רשות להתגונן.
הלכה פסוקה היא שאין מעניקים רשות להתגונן, אך ורק משום שהנתבע רוצה להגיש תביעה שכנגד. לעניין זה ראה את דברי כב' השופט גרשון בהמ' (חי') 25144/97 אליאס חורי ואח' נ' בל"ל (פורסם ב- lawdata): "...העובדה שיש בפי המבקשים טענה כנגד הבנק, כשלעצמה, אין בכוחה לפטור אותם מן החובה להשיב לבנק את שהם חייבים לו. טענה כאמור גם אינה יכולה לשמש בסיס להגנה מפני תביעה בסדר דין מקוצר. לכל היותר יש למבקשים עילת תביעה נפרדת כנגד הבנק בגין העובדות המפורטות בתצהירו של מנסור. אך מה לכך ולהגנה מפני התביעה הנוכחית של הבנק?..."
וכדברי כבוד הנשיא אולשן בע"א 222/58 הלוואה וחסכון נ' "אסוך", פ"ד יב(3) בעמ' 1416: " כדי להעניק לנתבע רשות להתגונן צריך הנתבע להצביע על הגנה שיש לו נגד התביעה, ולא מספיק להראות שאמנם נגד עילת התביעה אין לו הגנה, אבל מאידך גיסא יש לו תביעות נגדיות נגד התובע".
מכל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן, וקובעת כי המבקש לא הציג כל הגנה כלפי התביעה.