ש. שלמה רכב בע"מ נ' פרץ ואח'

1.לפניי תביעה שעניינה נזקי רכב התובעת בתאונה מיום 10.3.2014 בה מעורב רכב הנתבעים.

השאלה שבמחלוקת היא מי נושא באחריות לתאונה כאשר רכב הפונה שמאלה מתנגש ברכב העוקף אותו משמאל.

2.לטענת התובעת בכתב התביעה, עת נסע נהג התובעת מאחורי רכב הנתבעים, הבחין נהג התובעים כי רכב הנתבעים מאט נסיעתו עד לכדי עצירה, על כן החל בעקיפה כאשר לפתע, ללא איתות ומבלי להסתכל כי תנאי השטח מאפשרים זאת, החל נהג הנתבעים לפנות שמאלה מבלי לאפשר לנהג התובעת לסיים עקיפתו.

מנגד בכתב ההגנה נטען, כי עת נסע רכב הנתבעים בנתיבו כדין, בכביש על נתיב נסיעה אחד לכל כיוון ובעודו החל בפנייה שמאלה לכיוון בית העלמין, לאחר שהפעיל איתות כדין ווידא כי שדה הראייה פנוי ותנאי הדרך מאפשרים זאת, הגיח לפתע במהירות רכב התובעת משמאלו, תוך עקיפה מהנתיב הנגדי, וגרם לתאונה. עוד נטען כי התובעת לא צרפה קבלות לתשלום בגין תיקון הרכב, כן נטען כנגד אישור חלפים מקוריים ברכב התובעת בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, בשים לב לשנת הייצור של הרכב ולמועד התאונה.

3.הנהגים המעורבים העידו בפניי. כן הוגשו טפסי הודעות הדיווח על נסיבות התאונה (ת/1, נ/1) ותמונות הנזק ברכב התובעת (ת/1) ואני נדרשת להכרעה, אשר, על-פי הוראת תקנה 214 טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תנומק באופן תמציתי.

דיון והכרעה

4.מטענות הצדדים בכתבי הטענות וכפי שאישרו הנהגים המעורבים בעדותם, התאונה ארעה במהלך עקיפת רכב התובעת את רכב הנתבעים משמאל, בכביש דו סטרי עם נתיב אחד לכל כיוון נסיעה, כשרכב הנתבעים פנה שמאלה.

לאחר שבחנתי את העדויות ואת הראיות וכן את כתבי הטענות על נספחיהם, הגעתי לכלל דעה לחלק את האחריות בין הנהגים בחלקים שווים. אבהיר טעמי;

5.נהג התובעת העיד שנסע מאחורי רכב הנתבעים, רכב גי.אם. סי, לאורך מרחק של 300 מטרים עובר לתאונה. לדבריו בעדותו, רכב הנתבעים נסע לאט, והוא יצא לעקיפה משמאל (עמ' 1 שו' 17). על פי גרסת נהג התובעת בטופס ההודעה, יום לאחר התאונה, טופס שאת תוכנו מאשר נהג התובעת בעדותו (עמ' 2 שו' 2-3), רכב הנתבעים שהוסע לפני רכב התובעת "האט כמעט לעצירה מלאה", כשרכב התובעת עבר לנתיב השמאלי, הוא הנתיב הנגדי, לעקיפה. לגרסה אוטנטית זו, עדיפות על עדות נהג התובעת שנתיים וחצי לאחר התאונה. (ראו: ת.א.(מח-ת"א) 2283-05 שקירוב נ' אריה חברה לביטוח)

נהג התובעת אישר בעדותו כי הוא גר באזור ומכיר את הפנייה לבית הקברות (עמ' 1 שו' 25), כך שהיה עליו לצפות שרכב הנתבעים מאט את מהירות נסיעתו, כדי עצירה, לצורך הפנייה שמאלה לבית הקברות, ולא לעקוף את רכב הנתבעים מהנתיב אליו פנה רכב הנתבעים בתהליך פנייתו שמאלה.

6.אמנם בעדותו טען נהג התובעת כי החל בעקיפת רכב הנתבעים 20-30 מטר לפני הפנייה שמאלה לבית הקברות (עמ' 1 שו' 17-16), אולם לאור המשך עדותו כי המגע בין כלי הרכב ארע כשרכב הנתבעים פנה שמאלה לבית הקברות (עמ' 1 שו' 18) וכי לבסוף שני כלי הרכב "שברו" שמאלה לתוך בית הקברות, כשהגלגל הקדמי שמאלי של רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת (עמ' 1 שו' 20), המסקנה המסתברת היא שנהג התובעת החל בעקיפת רכב הנתבעים סמוך לפני הפנייה לבית הקברות.

7.תקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת: "נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא"; על פי תקנה 47(ה)(4) לתקנות התעבורה, חל איסור לעקוף בתוך צומת או אם העוקף אינו משלים את העקיפה לפני הגיעו לצומת ובהתאם לתקנה 47(ז) לתקנות התעבורה, "נוהג רכב לא יעקוף רכב, ולא יעבור על פני רכב, שעצר לפני צומת". "צומת" בתקנות התעבורה מוגדרת "השטח המתהווה על ידי פגישתם של שני כבישים או יותר והמוגבל על ידי קווי שפות הכבישים או אבני השפה של אותם כבישים או על ידי הארכתם המדומה; למעט - (1) התמזגות כבישים בדרך מהירה; (2) שטח המתהווה על ידי פגישה של כביש עם כניסה ויציאה לחצרים, או עם דרך גישה לבית, למגרש חניה, לתחנת דלק או למפעל, אלא אם סומן אחרת בתמרור; (3) התמזגות בכביש חד-סטרי שבו שני נתיבים או יותר באותו כיוון נסיעה ושלפניה הוצב תמרור א-20;

הפנייה שמאלה שם אירעה התאונה, באה בגדר הגדרת צומת, ולאור המסקנה אליה הגעתי, לפיה נהג התובעת החל בעקיפת רכב הנתבעים סמוך לפני הפנייה שמאלה לבית הקברות ולא השלים את העקיפה לפני הפנייה, נהג התובעת נושא באחריות לתאונה.

8.נהג התובעת העיד שאותת בטרם החל בעקיפת רכב הנתבעים. בטופס ההודעה (ת/1) לא נטען לכך, וקשה להסתמך על עדות הנמסרת למעלה משנתיים ומחצה לאחר התאונה, ולקבוע על יסודה ממצאים. ואולם, גם אם נהג התובעת אותת בטרם החל בתהליך העקיפה, אין בכך כדי לרפא את חוסר הזהירות בה נקט ביציאתו לעקיפת רכב הנתבעות סמוך לפני הפנייה שמאלה, כשהיה עליו לצפות, בשים לב להיכרותו את הפנייה שמאלה, ולכך שרכב הנתבעות האט את מהירות נסיעתו כמעט לעצירה, כגרסתו בטופס ההודעה, כי רכב הנתבעות מתעתד לפנות שמאלה. רכב הנתבעות הוא רכב גדול (גי' אם סי) הוא הוסע לפני רכב התובעת, ולא היה על נהג התובעת להסתפק באיתות אלא היה עליו לוודא כי נהג הנתבעים מודע לכוונותיו, בטרם החל בעקיפה. נהג התובעת לא עשה זאת ומכאן אחריותו לתאונה.

9.לנהג הנתבעים, אף הוא, אחריות לתאונה. לדברי נהג הנתבעים בעדותו הוא ראה את רכב התובעת מאחוריו לאורך מרחק של 500 מטרים בטרם התאונה (עמ' 3 שו' 2, עמ' 2 שו' 24) ורק שהחל בפנייה שמאלה, שמע לראשונה את רעש האצת רכב הנתבעים(עמ' 2 שו' 29-30). נהג הנתבעים העיד כי כשפנה שמאלה הוא לא הבחין ברכב התובעת עוקף אותו (עמ' 3 שו' 3-4), וכשנשאל האם כשהחל את הפנייה היה רכב התובעת היה מאחוריו, השיב: "ממה שהסתכלתי כן, הוא עוד לא נכנס לעקיפה" (עמ' 3 שו' 14). עדות זו אינה מסתברת עם מוקדי הנזק בכלי הרכב, אשר תומכים במסקנה כי רכב התובעת החל בעקיפת רכב הנתבעים והיה בשלב מתקדם של תהליך העקיפה של רכב הנתבעים משמאל, לפני שרכב הנתבעים ביצע פנייה שמאלה וכי היה על נהג הנתבעים להבחין ברכב התובעת בטרם פנה שמאלה, גם אם לגרסת נהג הנתבעים הוא אותת על כוונתו לפנות שמאלה.

עובר לתאונה היה רכב התובעת, אליבא עדותם של שני הנהגים, מאחורי רכב הנתבעים. רכב התובעת, על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, ניזוק בפגוש קדמי וכנף קדמי ימני ובתמונות הנזק שהוצגו, נראים סימני מעיכת הפח במוקד זה. על פי עדותם של שני הנהגים, המגע בין כלי הרכב היה עם הגלגל הקדמי שמאלי של רכב הנתבעים (עמ' 1 שו' 17-20 ועמ' 3 שו' 6). מיקום זה של הנזק בכלי הרכב, מלמד כי רכב הנתבעים היה בתחילת תהליך הפנייה שמאלה, בעוד שרכב התובעת אשר עקף את רכב הנתבעים משמאל, היה מקביל לרכב הנתבעים בטרם החל רכב הנתבעים בפנייה שמאלה, ולמעשה בשלב מתקדם של תהליך העקיפה. כך שהיה על נהג הנתבעים להבחין ברכב התובעת, שכבר חלף את חלקו הקדמי לאורך רכב הנתבעים ולא להסיט את רכבו, לפנייה שמאלה, כשרכב התובעת במקביל ולשמאלו.

10.מדבריו של נהג הנתבעים בעדותו: "לא ראיתי שהוא עוקף אותי, כשהבטתי בו חשבתי שהוא ייתן לי לגמור את הפניה" (עמ' 3 שו' 12) קשה שלא להסיק כי הנחה שגויה של נהג הנתבעים, שרכב התובעת שהיה בתהליך עקיפה מתקדם ומקביל לרכבו יאפשר לו לפנות שמאלה, היא שהניעה את נהג הנתבעים לפנות שמאלה, אף שרכב התובעת לשמאלו.