הנתבעת, חברת שופרסל, היא חברה לשיווק מזון ומוצרי צריכה. על פי הנטען, הנתבעת פועלת לקידום מסחרי של עסקיה באמצעות שיגור מסרונים הקוראים לנמען ליצור קשר עמה לשם קשירת עסקאות או רכישת מוצרים או השתתפות במבצעים הקשורים למכירות שאותם היא מקדמת. לטענת התובע, הוא קיבל מהנתבעת הודעות למכשיר הנייד שבבעלותו שיש בהן לקדם את עסקי הנתבעת, וזאת ללא קבלת הסכמתו המפורשת ובניגוד לדין. לא זו אף זו. התובע אף מחק במכוון את תניות הדיוור שהציבה הנתבעת כתנאי למתן אשראי צרכני דרך חברת לאומי כארד כאות וכהוכחה לאי הסכמה לדיוור. עוד טוען התובע, כי הנתבעת עושה שימוש בטופס שאינו עומד בסטנדרט האותיות הקבוע בתקנות 2 ו-3 (3) לתקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), תשנ"ה-1995, ועל כן מדובר בתניות בטלות בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. אי לזאת, אין לראות בהוראות אלו שבהסכם משום הסכמה כלשהי מצד התובע לאמור בהן.
הנתבעת מנגד, סבורה כי יש לדחות את התביעה. לדידה, התובע נתן את הסכמתו המלאה והמפורשת לקבלת מסרים פרסומיים ובכלל זה דברי הפרסומת מושא תביעתו. כך, ביום 20.9.2011 חתם התובע על "טופס בקשה לקבלת כרטיס אשראי" המונפק על די הנתבעת בשיתוף פעולה עם חברת לאומי כארד בע"מ, במסגרתו מסר בין היתר את פרטיו ואת מספר הטלפון הנייד שלו. בהצהרה עליה התבקש לחתום, נכתב כדלקמן: "אני נותן את הסכמתי לכך שהמועדון יכול לפנות אליי בעצמו ו/או מי מטעמו ו/או באמצעות גרומים שיפעלו עמו בשיתוף פעולה, בהצעות לחברי המועדון...אם אתנגד להעברת הצעות ו/או פנייה של גורמים כאמור, אהיה רשאי/ת להודיע על התנגדותי בכתב למועדון ומרגע קבלת הודעתי לא יופנה אליי כל גורם כאמור על-ידי המועדון". כן הצהיר כי "קראתי את טופס הבקשה ואת ההסכם המצורף, ואני מתחייב לפעול על פיו". בניגוד לטענתו, התובע לא מחק את ההצהרה. בהתאם לכך, ביום 20.10.2011 הונפק לתובע כרטיס אשראי שופרסל והתובע אף החל לקבל הטבות ומבצעים שונים, אודותם ידע באמצעות המסרונים שנשלחו למספר הטלפון הנייד אותו מסר, בין היתר, לצורך כך. הוא היה פעיל "במועדון" ונהנה מהמידע שקיבל. על בסיס הסכמתו זו, שלחה הנתבעת לתובע דברי פרסומת מטעמה בסמוך לאחר מועד חתימתו ועד שנתקבל המסר להוציאו מרשימת הדיוורים של הנתבעת, במשך כ-5 שנים, בהם כלל לא התרעם על קבלתם ולא הודיע על התנגדותו לקבלם. הסרתו של התובע מרשימת התפוצה נעשתה על ידה מיוזמתה ולא על פי בקשה מפורשת מצדו. על כן, היא טוענת, הימנעותו מלעשות כן במשך כמעט 5 שנים, יכולה ללמד אחד מהשניים – או שהתובע ביקש להמשיך ולקבל הודעות פרסומיות שכן קבלתן הטיבו עימו או שביקש לצבור "כמות נכבדה של הודעות, במטרה להגיש תביעת 'ספאם' כנגד הנתבעת ולהתעשר על חשבונה שלא כדין". היא הטעימה, כי עד למועד הגשת כתב ההגנה, טרם הודיע התובע על התנגדותו לקבלת הודעות ונמנע ממשלוח כל בקשה בעניין. עוד הוסיפה, כי על פי הוראות סעיף 30א (י)(1) לחוק, רשאי אומנם בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של עד 1000 ₪ אך סכום זה אינו סכום מוחלט ויש לשים לב לתום ליבו של התובע.
כמו כן, דחתה את טענות התובע בנוגע לגודל האותיות ומשחתם הוא על הטופס, כי אז משמעות הדבר שקרא את האמור בו. בדיון שלפניי טען ב"כ הנתבעת כי זו לא הייתה הטענה בה החזיק התובע מדוע יש לבטל את הסכמתו, אלא טען טענה שנתבררה כלא נכונה לפיה הוא מחק את הסעיף ומשכך עסקינן בהרחבת חזית ואין בזאת אלא משום ניסיון להפעיל את "שיטת המצליח", כלשונו. התובע לא הפנה את הנתבעת לתקנות הרלוונטיות ולא טען כי גודל האותיות קטן מ -2 מ"מ ואף לא טען כי ההסכמה אשר ניתנה על ידו בטלה על פי סעיף 30 לחוק החוזים. מה גם, שיש בטענה זאת משום חוסר תום לב, עת הוא מבקש לבטל כליל את טופס הבקשה ובה בעת מבקש ליהנות מהמבצעים וההטבות להן זכה בעקבות הצטרפותו למועדון לקוחות הנתבעת וחתימתו על טופס הבקשה. מכל מקום, טופס הבקשה המקורי מגלה כי הטופס עומד בכל דרישות התקנות לרבות גודל האותיות ואין חולק כי הבין על מה חתם ומשכך אין לכך נפקות לעניין הסכמתו לקבלת דברי פרסומת מאת הנתבעת.
יתר על כן: התובע ממילא נתן הסכמתו לקבלת דברי פרסומת באמצעות חתימות נוספות על טופס הצטרפות ומסמך גילוי נאות. כן טענה כי אפשרה הסרה בכל ההודעות שנשלחו על ידה באמצעות מסרון חוזר גם אם הדבר לא צוין מפורשות בהודעות עצמן ואין חובה לאפשר הסרה באמצעות מסרון חוזר. על הודעות אלו חל ההסדר הספציפי הקבוע בסעיף 30א (ה) (2) לפיו יש לציין בהודעה רק את שם המפרסם, ואת דרכי יצירת הקשר עמו, פרטים שאין חולק כי הנתבעת ציינה בהודעותיה (והפנתה לת"צ 29751-07-14 רונן לפיד נ' סלקום ישראל בע"מ (18.12.2016)). זאת ועוד. התובע נקט בשיהוי קיצוני, למעלה מ-5 שנים מאז קבלת ההודעה הראשונה, דבר אשר יש בו גם ללמד דה-פקטו כי ההודעות אשר נתקבלו אצלו לא הפריעו ולא גרמו לו את הנזקים אותם ביקש החוק למנוע. לאמור; הפרסומת הייתה זניחה וחסרת משמעות עבורו, ועל בסיס זאת נדחו התביעות (והפנה לת"ק32235-06-16 דוד אברמוב נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ (4.12.2016); ת"ק 2324-01-16 אדגר רפיאלוב נ' א.ב.א ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ (22.12.2016); רת"ק 42578-11-16 יונתן בן עמי נ' האוניברסיטה הפתוחה-הלשכה המשפטית (8.1.2017)). כך או אחרת, ככל שנגרם נזק כלשהו לתובע, דבר המוכחש, כי אז יש להשית עליו אשם תורם בשיעור של 100%. יש ליתן את הדעת לחוסר תום ליבו של התובע אשר עושה שימוש לרעה בהליכי משפט ובחוק התקשורת.