קוגן נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ

בפני תביעה בגין נזקי רכב שעניינה תאונה שארעה ביום 30.10.14 בחניון מקורה.

לאחר שבחנתי את תצלומי זירת התאונה, הנזקים לשני הרכבים, ועדויות שני הנהגים, אני קובעת כי האשם העיקרי בקרות התאונה מוטל על מבוטח הנתבעת (להלן: הנהג).

גם אילו היה רכב חונה בצד הקיר הימני, כך שהתובעת נאלצה לנסוע כשחלק מרכבה בנתיב הנגדי, הרי שלנהג, שהגיע מצד שמאל של נתיב נסיעתה, היה תמרור עצור שחייב אותו לעצור עצירה מוחלטת בקו הצומת, ולהתקדם באיטיות עד להשגת שדה ראיה שיאפשר לו להמשיך בביטחה קדימה. הנהג העיד כי אמנם עצר בקו העצירה, ולאחר מכן התקדם עד להשגת שדה ראיה מלא, אך טען כי היה בעמידה וכי רכב התובעת פגע בו במצב עמידה.

גרסה זו אינה סבירה, כי אילו אמנם בלם הנהג את רכבו לאחר שהתקדם מעבר לקו העצירה, לא היתה כל סיבה שהתובעת, בנסיעתה לכיוון היציאה מהחניון, נסיעה שהיתה בהכרח איטית כי התאונה היתה בדיוק לפני פניה חדה ימינה, תפגע בו חזיתית. הנהג לא טען כי התובעת נסעה במהירות מופרזת, בניגוד לנטען בכתב ההגנה.

סביר הרבה יותר, כי הנהג הסתפק בעצירה בקו התמרור, והמשיך לאחר מכן בנסיעה קדימה בטרם היה לו שדה ראיה מלא של הרכבים המגיעים מצידו הימני, וכך פגע ברכב התובעת שהיה ממש בתחילת הפניה ימינה ליציאה.

אני משיתה אשם תורם בשיעור 15% על התובעת, מאחר שהבחינה ברכב הנהג משמאלה והיתה צריכה להזהר יותר ולוודא כי הוא בעצירה, בטרם המשיכה בביצוע הפניה.

לעניין הנזק, הוצגו חשבונית תיקון הרכב וחשבונית השמאי. אין ממש בטענה כי היה על התובעת להציג גם קבלות, שכן החשבוניות מוכיחות את חיובה לשלם את הסכומים לגורמים הרלוונטיים עבור שירותים שקיבלה בפועל, וככל שלא תשלם – צפויה להיתבע על ידם.

לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה בצירוף אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.7%.