1.תביעה בעילה שטרית, ובעילות בדיני חוזים ועשיית עושר ולא במשפט, בקשר לשיק על סך 15,200 ₪, אשר נחזה כשיק שנמשך על ידי נאסר גאדה (להלן: הנתבעת) לתובע.
2.דין התביעה השטרית להתקבל.
3.תובענה זו החלה את דרכה כבקשת התובע לביצוע השיק בלשכת ההוצאה לפועל נגד הנתבעת. בתצהיר שצרפה לבקשת הרשות להתגונן, הצהירה הנתבעת כי היא לא חתמה על השיק, כי חתימתה זויפה, "וסביר להניח שאבו עואד [התובע] זייף חתימתי על השיק" (פס' 7). אלא שבדיון בהתנגדות, שינתה הנתבעת את טענתה. היא העידה כי בעלה לקח את השיק (פרוטוקול 6.4.2014 ע' 2 ש' 11).
4.בסופו של אותו דיון ביקש התובע, בהעדר התנגדות הנתבעת, להגיש כתב תביעה בסדר דין מהיר תוך צירוף בעלה של הנתבעת כנתבע. הוגש כתב תביעה בסדר דין מהיר נגד שני הנתבעים. הוגש כתב הגנה אחד של שני הנתבעים, אולם לא צורף לו תצהיר נוסף, כך שלא היה בתיק תצהיר כלשהו מטעם הנתבע (אלא רק תצהיר ההתנגדות של הנתבעת). בדיון ביום 13.10.2015 הסכימו הצדדים כי הנתבע 2 יגיש תצהיר (ע' 12 ש' 1-3). ביום 15.10.2015 הגיש הנתבע 2 תצהיר, בו הצהיר כי האמור בכתב ההגנה אמת לפי מיטב ידיעתו. בכתב הגנה זה נטען כי "הנתבע מס' 3" מסר את השיק לתובע על דעת עצמו (פס' 5). אין בתביעה זו נתבע מס' 3. בעדותו בבית המשפט העיד הנתבע כי הוא זה אשר חתם על השיק (פרוטוקול 9.11.2015 ע' 15 ש' 10-11).
5.נוכח טענת זיוף, הנטל להוכיח את החתימה רובץ על כתפי הצד המבקש להוכיח זאת ובענייננו – התובע. התובע – הרים נטל זה, שכן סתירות בעדות הנתבעת והנתבע מובילות למסקנה כי הם אינם דוברי אמת, וכי אם הנתבע ביצע את החתימה הנחזית להיות חתימת הנתבעת, הוא עשה זאת בהרשאתה. במה דברים אמורים. לא מדובר בענייננו בבני זוג שכבר לא היו בקשר זה עם זה במועדים הרלוונטיים. כאשר נשאלה הנתבעת בדיון בהתנגדות לביצוע שטר "מתי בעלך סיפר לך שהוא לקח את שיק? אחרי כמה זמן?", היא השיבה "אחרי הטלת העיקול" (שם, ע' 2 ש' 20-21). לא צוין באיזה מועד הוטל עיקול זה, אולם מתעוררת תמיהה כיצד זה שבשלב שהנתבעת הגישה את תצהירה במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, היא לא הצהירה כי בעלה לקח את השיק אלא כי התובע הוא זה שכנראה זייף את חתימתה. כך או אחרת, כאשר הנתבע נשאל "מתי הודעת לה [לנתבעת] שלקחת את השיק?" הוא השיב "אחרי שהופתענו שהוא תבע אותנו" (פרוטוקול 9.11.2015 ע' 15 ש' 25-26). תשובה זו של הבעל, בגוף ראשון רבים, מצביעה על כך שהוא למד על תובענת התובע בענין השיק באותו זמן ששאשתו הנתבעת למדה על כך או בזמן סמוך מאוד ("הופתענו"), ועל כך שכבר אז ראה עצמו כנתבע יחד עמה, למרות שפורמאלית הבעל טרם נתבע באותו שלב (הופתענו שהוא תבע "אותנו"). אם הנתבע סיפר לאשתו הנתבעת כי הוא לקח את השיק "אחרי שהופתענו שהוא תבע אותנו", ואם הנתבע מאשר כיום כי הוא חתם על השיק, כיצד זה שהנתבעת ראתה לנכון להגיש תצהיר בו לא נאמר מאום לגבי כך שהנתבע לקח את השיק, ובו הוצהר, חלף זאת, כי חתימתה זויפה "וסביר להניח" כי התובע, כביכול, זייף את החתימה. קביעתי לאור האמור היא, כי גם בהנחה שהחתימה הנחזית להיות של הנתבעת על השיק לא נעשתה על ידה אלא על ידי בעלה, הדבר נעשה בידיעתה ובהרשאתה (לענין חתימה בהרשאה על דרך חתימת שם המושך על ידי המורשה, ראו ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה בע"מ, פ"ד מח(5) 799, 809 (1994)). אשר על כן, התובע הרים את הנטל בענין חתימת הנתבעת או חתימה שיש לייחס לה (חתימת בעלה בהרשאתה), וזאת באמצעות הסתירות בעדויות הנתבעים עצמם. טענת הזיוף נדחית.
6.עם דחיית טענת הזיוף, התובע בפנינו הוא אוחז בשטר, שכן הוא הנפרע, וחזקה לכאורה כי הוא אוחז בו כשורה (סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). אין כיום מחלוקת על כך שהנתבע מסר את השיק לתובע. לאור קביעתי לעיל לפיה אם הנתבעת לא חתמה בעצמה על השיק הנתבע עשה כן בהרשאתה, ממשיך וקובע אני כי הנתבע מסר את השיק לתובע כשלוחה של הנתבעת. עם שינוי גרסת הנתבעת כמפורט לעיל, כיום טוענים הנתבעים כי השיק נמסר כשיק בטחון. הנטל להוכיח טענה זו, שעניינה מסירה על תנאי של השטר, רובץ על כתפי הנתבעת (ראו סעיף 20(ג) לפקודת השטרות; ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות (א.ה.) בע"מ נ' אפל, פס' 18 (4.7.2010)) . השטר בענייננו הוא כאמור על סך של 15,200 ₪. הנתבעים מפנים לשני שטרות נוספים, שבהם הנתבע הוא הנפרע, אותם משך חברו אבו סאלח ראמז (נ/1 – להלן: השיקים האחרים). סכומו של כל אחד מהשיקים האחרים הוא 7600 ₪ ויחדיו – 15,200 ₪, בדיוק סכום השיק מושא תביעה זו. אין מחלוקת על כך שהתובע הגיש את השיקים האחרים לביצוע גם נגד ראמז וגם נגד הנתבע, החוב בגין השיקים האחרים שולם ותיק ההוצאה לפועל בקשר לשיקים האחרים נסגר (פרוטוקול 12.10.2015 ע' 6 ש' 1-8). לטענת הנתבעים כיום, תחילת הפרשה בכך שהחבר ראמז שאל את הנתבע אם הוא מכיר מישהו שיכול לבצע עסקת נכיון בשיקים האחרים. הנתבע לקח את ראמז אל התובע, אשר הכיר אז את הנתבע 1 אך לא את ראמז, וזה הסכים לנכות את השיקים רק אם יימסר שיק בטחון. לטענת הנתבעים, השיק מושא התביעה, שסכומו שווה בדיוק לסכומם של שני השיקים האחרים יחדיו, נמסר לתובע כשיק בטחון לעסקת הנכיון של ראמז. לטענת הנתבעים, מששולם החוב בגין עסקת הניכיון של ראמז, לא היה מקום להגיש את השיק מושא תביעה זו, שהיה שיק בטחון לאותה עסקה, לביצוע.
7.הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח את הטענה בדבר שיק בטחון. לא אכחד שספק בלתי מבוטל עלה בנושא זה. ראשית, הסכום המצטבר של שני השיקים האחרים הוא סכום השיק מושא התביעה, בדיוק. ועוד: החשבונית שהוציא התובע בגין השיק מושא התביעה נושאת תאריך 17.10.2012, כאשר זמן הפרעון של השיק מושא התביעה הוא 4 חודשים קודם לכן, 17.6.2012; והתאריך האחרון זה, 17.6.2012, הוא בדיוק זמן הפרעון של המאוחר יותר מבין שני השיקים האחרים. התובע התקשה להסביר מדוע זמן הפרעון של השיק מושא התביעה הוא מועד החל 4 חודשים לפני המועד בחשבונית (פרוטוקול 12.10.2015 ע' 5 ש' 1-2, ש' 24-25). קיימת אפשרות שהשיק מושא התביעה הוא שיק בטחון לשיקים האחרים, אך קיימת גם אפשרות שלא (ייתכן, למשל, שהשיקים שלושתם הועברו לתובע, באותו יום, לניכיון בידי הנתבע) . אילו בני הזוג העומדים בפני כנתבעים היו כאלה שלא עלה לגביהם חשש למהימנותם, ייתכן והיה בצירוף נתונים אלה כדי לגבש תצרף ראייתי המרים את הנטל בטענת מסירה על תנאי. דא עקא, נוכח קשיי המהימנות של הנתבעים בענין טענת הזיוף כמפורט לעיל, שאינם קלים, לא מצאתי מקום לכך.
8.אוסיף, כי לא נהיר הצורך בשיק בטחון לעסקת הניכיון של השיקים האחרים. לטענת הנתבעים התובע לא היה מוכן לנכות את השיקים האחרים ללא שיק בטחון כי לא הכיר את ראמז, והוא מכיר רק את הנתבע. דא עקא, הנפרע בשיקים האחרים הוא הנתבע עצמו, כך שאם התובע היה מנכה את השיקים האחרים (ללא שיק בטחון נוסף), הוא ממילא היה יכול לחזור על הנתבע כנפרע שהסב את השיק על-החלק, והעדר הכרות התובע עם המושך ראמז לא היה גורע מכך.
9.על השיק מושא התביעה לא רשום שהוא לבטחון. אין זה תנאי, אולם העדר הרישום אינו מסייע לנתבעת בהרמת הנטל בענין מסירה על-תנאי. ועוד. סתירה נוספת בגרסת הנתבעים נמצאה גם בקשר לטענה למסירה על תנאי עצמה. הנתבע טען כי לא רשום שהשיק הוא שיק פקדון כי "אנחנו בני כפר אחד ויש אמונה. הוא אמר אני לא משתמש בזה" (פרוטוקול 9.11.2015). חברו ראמז העיד, לעומת זאת, לא על מצב שבו התובע והנתבע נמנעו מרישום "לפקדון" מתוך אמונה, אלא כי "בעל חנות הניכיון לא רצה שאני אכתוב על השיק לפקדון..." (פרוטוקול 3.12.2015 ע' 19 ש' 25-26). קרי – ראמז כביכול ביקש לרשום על השיק של הנתבעת לפקדון, והתובע ביקש ממנו שלא לעשות כן. ועוד: אם כולנו בני כפר אחד ויש אמונה, גם אם התובע לא הכיר קודם את ראמז, נשאלת השאלה לשם מה נדרש שיק פקדון מלכתחילה.