לפני תביעה בסדר דין מהיר שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב המבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") בתאריך 17/9/09. לטענת התובעת, משאית לאיסוף זבל בבעלות הנתבעת היא זו שגרמה לנזק הנטען. הנתבעת כופרת בטענה זו מכל וכל וטוענת שמשאית בבעלותה לא הייתה כלל במקום התאונה וטענות התובעת מתבססות על השערות בלבד.
מעדותה של נהגת רכב התובעת עלה, כי ירדה בבוקר לעבודה ומצאה את הרכב פגוע. לפי עדות הנהגת, השכן מקומה שלישית צעק לה שבנו ראה את התאונה והקריא לה את מספר הרכב שמסר לו בנו. לפי עדותה בבית המשפט, השכן אמר שהם זוכרים, כי מדובר במשאית הנושאת סמל של העיריה.
כבר באותו בוקר נגשה העדה לתחנת המשטרה והגישה תלונה. במסגרת התלונה העדה פרטה, כי יום קודם החנתה את רכבה במקום מותר לחניה, בשעה 07:20 ירדה לכיוון הרכב והבחינה בנזק לצד שמאל של הרכב, שכן צעק לה דרך החלון שמשאית פגעה ברכבה בשעה 06:45, הוא ישב על המרפסת שמע בום וראה, כי משאית פוגעת ברכבה וכי הנהג ברח. העדה מסרה בתחנת המשטרה את מספר המשאית שנמסר על ידי השכן 56-632-60 והוסיפה, כי לדעתה השכן רשם על פתק הוא הקריא לה והיא רשמה בפלאפון. העדה מסרה האת מספר הפלאפון של השכן. המשטרה את איתרה את בעלי המשאית בהתאם למספר שנמסר ונמצא, כי מדובר במשאית בבעלות חברת "שוגארט אריזות".
במקביל מסרה העדה גם הודעה לחברת הביטוח ובהסתמך על מספר המשאית והבירור שנעשה במשטרה, הוגשה התביעה לכתחילה, בתאריך 6/7/11 נגד חברת שוגארט אריזות.
בתאריך 23/11/11 ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה ולהחליף את הנתבעת לעיריית חולון, כאשר בכתב התביעה המתוקן, הושמט מספר הרישוי של המשאית ובדיון בו נשמעו העדויות בבית המשפט, הודיעה התובעת כי אינה עומדת עוד על מספר המשאית, אלא רק טוענת כי מדובר במשאית לאיסוף זבל בבעלות הנתבעת.
הנתבעת הדפה את טענות התובעת בטענה, כי אין בבעלות העיריה מספר משאית זהה לזה שמסרה העדה במשטרה, בהמשך ההליך הוסיפה הנתבעת וטענה, כי המשאיות לאיסוף זבל מטעמה לא מגיעות לאזור בשעה בה נטען שארעה התאונה אלא בשעה מאוחרת יותר ומכל מקום אין לנהגים כל אינטרס להסתיר התרחשות תאונה, שכן הם אינם נושאים בכל קנס כספי ומונחים לדווח על כל התאונות שארעו.
תביעת התובעת מתבססת, רובה ככולה, על עד ראיה, שכן של בעלת הרכב, שראה לפי הטענה את התאונה מחלון ביתו. העד העיד, כי שתה קפה בסמוך לחלון וראה רכב ירוק גדול של הזבל ומולו עמד רכב התובעת והפח הירוק שמפנים אותו עמד בצמוד לכביש תוך שהוא חוסם את מעבר הרכבים. לדבריו, הרכב של פח הזבל מאוד רחב והוא היה בטוח שיעצור ויפנה את הפח ואולם הרכב המשיך בנסיעה ומחץ את הפח לרכב התובעת. העד תאר, כי הנהג נבהל ירד מהרכב סידר את הכל, החזיר את הפח למדרכה וברח משם. לדבריו, ניגשו לאבא של בעלת הרכב שהיא שכנה שלו בבניין ודיווחו. העד השיב, כי לא זכור לו שלקח את מספר המשאית, אבל הוא יכול להגיד בוודאות שזו המשאית הירוקה הקבועה שמגיעה כל בוקר. בחקירה הנגדית, עמד העד על גרסתו וחזר והשיב, כי לא זכור לו מספר הרכב, אבל הוא זוכר את הרכב בוודאות שכן מדובר ברכב הקבוע שמגיע לפנות את האשפה.
מר אבי מור, מנהל מערך התברואה בנתבעת, העיד פעם ראשונה בישיבה שהתקיימה ביום 3 באפריל 2014, כי הנתבעת קיבלה הודעה בנוגע לפגיעה על ידי משאית של העיריה והנושא נבדק על ידו באופן אישי מאחר שלא היה מספר המשאית, הוא פנה ביוזמתו למשטרה והסתבר, כי המשאית אינה שייכת לעירייה אלא בבעלות חברת שוגארט. לדבריו, מהתמונות שראה הוא מכיר את הרחוב מדובר די רחב ומשכך אין סיבה שתארע תאונה. העד הוסיף, כי כאשר פנו לעירייה בשנת 2009 תחקר את שני הנהגים ופנה למנהל מחלקת רכב. העד הסביר, כי אין לנהגים מה לשקר כי לא נגרע מהם כסף כאשר מתרחשת תאונה. העד מסר, כי הנהגים יוצאים בשעה 5:30 בבוקר אבל לאזורים אחרים. מר מור השיב שלא הביא תצהיר של הנהגים וגם לא את סידור העבודה, כי לא התבקש.