כנגד הנתבע הוגשה לביצוע תובענה על סכום קצוב לתשלום סך של 40,691 ₪ בגין לוחות קוורץ שעל פי הנטען רכש הנתבע מהתובעת. התובענה נתמכה בחשבונית מס ובתעודת משלוח שעל פי הטענה נחתמה בידי הנתבע או מי מטעמו. בבקשה להארכת מועד וההתנגדות טען הנתבע כי מדובר בתביעה שניה באותו עניין וכי בעבר נפתח נגדו תיק הוצל"פ לביצוע תובענה באותה עילה (01-62627-14-7) ולאחר הגשת ההתנגדות הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה תימחק התביעה ללא צו להוצאות (ת"ת 41005-10-13), זו הסיבה בגינה לא הוגשה ההתנגדות בתיק זה במועד מפני שהנתבע סבר שהתובענה נשלחה אליו בטעות. עוד נטען כי מעולם לא אישר את קבלת הסחורה והחתימה המתנוססת על גבי תעודת המשלוח אינה חתימתו. בתעודת המשלוח צויין כי סופקו לו 34 לוקות קוורץ כאשר בחשבונית צויין כי כמות הלוחות שסופקה הינה 32 בלבד.
בהחלטה מיום 22.3.15 ובהסכמת הצדדים התקבלה הבקשה להארכת מועד וניתנה לנתבע רשות להתגונן, הצדדים הגישו תצהירי גילוי מסמכים ותצהירי עדות ראשית.
בתצהיר עדות ראשית מסר הבעלים של התובעת מר יוסף לוי כי ביום 11.6.2011 רכש הנתבע לוחות קוורץ בגינן הוגשה תביעה בתיק הוצל"פ מס' 01-89755-12-16 אשר נמחקה בהסכמת הצדדים על מנת לאפשר לנתבע להסדיר את החוב. משלא הסדיר הנתבע את תשלום החוב כפי שהבטיח בשיחות שלו עם מנהל התובעת מיום 23.3.2014 ומיום 13.4.2014 הוגשה התביעה הנוכחית.
הנתבע חזר על האמור בתצהיר התומך בהתנגדות והוסיף כי בטרם הגשת התביעה מעולם לא הכיר את התובעת ולא פנה אליה להזמת סחורה וכי הוא נהג להזמין סחורה מאדם בשם דוד צבעוני. כן ציין כי בחשבונית מופיע הכיתוב : " שיש יהודה – יתרת חובה גמש 2,280 " כך שאם קיים חוב, המוכחש, מדובר לכאורה בחוב השייך לחברת ג.מ.ש. ולא לתובעת. כן מסר כי רק הוא חותם על תעודות המשלוח בעסק שלו וכי מיקומה הפיזי של התובעת הינו באילת, בעוד שעסקו של הנתבע נמצא בנהריה כך שאין כל כדאיות כלכלית להתקשר עמה. באשר לתמליל שיחות הטלפון שצוטטו בתצהירו של מנהל התובעת טען הנתבע כי הכוונה בדברים שאמר בשיחה היא לעבודה משותפת בעתיד עם התובעת ולא להסדר חוב כנטען.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 10.1.2016 נחקרו המצהירים על תצהיריהם. בחקירתו של מר לוי מסר כי הוא לא נכח בעת החתימה על תעודת המשלוח ובעת פריקת הסחורה וכי אינו יודע מי חתום על תעודת המשלוח. הוא העיד כי ביקר בעסקו של הנתבע וראה את הלוחות שם, והנתבע הבטיח לו לשלם את החוב והשתמש בחשבונית לצורכי מס. כשנשאל מדוע נרשם בחשבונית-"לכבוד שיש יהודה יתרת חוב גמש 2280" ענה כי בהנהלת חשבונות רשמו זאת כהערה בלב וכי סכום זה לא נכלל בחוב נשוא החשבונית. לנתבע לא נותרה יתרת חוב לג.מ.ש. בנוסף העיד כי הוא בטוח שהנהג החתים את הנתבע על תעודת המשלוח לאחר פריקת הסחורה (ש' 320 בעמ' 3 לפרוט') וכי, אף הוא עצמו ביקר בעסקו של הנתבע מספר פעמים וראה את הלוחות שם, ומשיחות הטלפון שנערכו בין השניים, דובר על כך שרק אם הנתבע ישלם את החוב יוכל לעבוד בעתיד עם התובעת.
הנתבע נשאל בחקירתו למה התכוון כשאמר בשיחה מיום 23.3.2014 ,"לדאוג לו לגמור את זה ולפתוח דף חדש" ענה כי דובר על אפשרות לפתוח סניף משותף בנהריה, ומאחר ובעבר כל העסקאות בוצעו באמצעות מר צבעוני ושם החברה הוחלף אזי מבחינתו זו המשמעות של לפתוח דף חדש. גם כשנשאל מדוע ענה למר יוסף לוי לשאלתו: "יהודה מתי אתה משלם לי?" "בסדר...תקפוץ אליי להגיד חג שמח.." אחרי שבתצהירו הצהיר שאינו חייב מאומה ענה כי הוא משלם עבור סחורה שהוא מקבל. וכשנשאל לגבי תשובתו למר לוי ששאל אותו בשיחה ביניהם "תתחיל לשלם לי אחרי החג?" והוא השיב "כן, כן....נסתדר" ענה כי הכוונה הייתה שאחרי שתסופק סחורה בעתיד, ישלם ואין המדובר על מחלוקת כספית בגין סחורה שכבר סופקה.
בסיכומים טען ב"כ התובעת כי מהשיחות שהתקיימו בין מנהל התובעת לנתבע עולה כי הנתבע מודה בחוב כלפי התובעת. וטענתו כי דובר על פתיחת נציגות בנהריה לא אוזכרה בשיחות.
ב"כ הנתבע חזר וטען כי החתימה המופיעה על תעודת המשלוח אינה שייכת לנתבע , ולא הוכח שהוא קיבל את הסחורה. בנוסף טען כי בשיחות אין אזכור של סכום כסף לתשלום ואין התחייבות מטעם הנתבע לתשלום כלשהו, אלא הכוונה הייתה שאחרי מחיקת התביעה ראשונה, יחודשו הקשרים העסקיים בין שני הצדדים.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליטה כדלקמן:
בתביעה שבפני נטל השכנוע מוטל על התובעת בהיותה "המוציא מחברו". התובעת מבקשת להוכיח את תביעתה, באמצעות תעודת המשלוח, חשבונית מס, תמליל שיחות ועדותו של מנהל התובעת כי ראה את הלוחות בעסקו של הנתבע.
באשר לתעודת המשלוח: הנתבע העיד בפני כי הוא היחיד החותם על תעודות המשלוח וכי אינו חתום על תעודת המשלוח שצורפה לכתב התביעה. מעיון בה עולה מי שהוביל את הסחורה לעסקו של הנתבע היה "מגיד" וכי הוא נהג ברכב בעל מ.ר. 8449300. מר לוי העיד כי מי שמחתים את הלקוח על תעודת המשלוח זה הנהג שמוביל את הסחורה. התובעת לא הביאה את מר "מגיד" למתן עדות ולא נתנה הסבר מניח את הדעת להימנעותה מהבאתו. מר לוי נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הזמין את מגיד לעדות והוא ענה "אין צורך יש תעודת משלוח חתומה" (ש' 5 בעמ' 4 לפרוט'). הלכה היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו, פורסם בנבו). כך שאי הבאתו של עד כה חיוני העשוי לתמוך בגרסתה של התובעת, ללא מתן הסבר סביר ומניח את הדעת, מערערת את גרסתה ופוגמת במהימנותה.
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע או מי מטעמו חתום על תעודת המשלוח. בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פורסם בנבו נקבע כי: כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אומנם חתימתו של הנתבע. כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע. כאמור לעיל התובעת לא הביאה כל עדות ישירה של הנהג שהיה עד לחתימה כדי להעיד על כך שהנתבע או מי מטעמו חתומים על תעודת המשלוח ולא הביאה כל ראיה חיצונית לתעודת המשלוח שבמחלוקת השופכת אור על זהות החתום עליה.
באשר לחשבונית: מעיון בה עולה כי היא מתייחסת לאספקת 32 לוחות קוורץ בעוד שבתעודת המשלוח צויין כי מדובר על 34 לוחות קוורץ, חוסר התאמה זה לצד הפער בין מועד תעודת המשלוח למועד הפקת החשבונית מטיל ספק בגרסת התובעת. כשנשאל מנהל התובעת בחקירתו מהי הכמות שנרכשה בפועל ציין תחילה שזו שצוינה בתעודת משלוח (ש' 2 בעמ' 3 לפרוט') ולאחר מכן שינה את תשובתו וטען כי הכמות שסופקה בפועל היא זאת שצוינה בחשבונית (ש' 9 בעמ'3 לפרוט'). הוא העיד שכשפרקו את הסחורה נפגמו שתי לוחות בגינן הנתבע לא חוייב. טיעון זה לא עלה בתצהירו ותיעוד לנטען לא הוצג בפני. יתרה מזו בהתאם לגרסתו של מנהל התובעת, יוצא שהנתבע בחתימתו על תעודת המשלוח אישר קבלה של מספר לוחות העולה על מה שקיבל בפועל בעת הפריקה, ומדוע שיעשה כך? הסבר הגיוני לכך לא הוצג בפני.
התובעת מבקשת להיבנות מתוכן השיחות שהתנהלו בין מנהל התובעת לנתבע. על אף שהתמלול נפסל מלשמש ראיה במשפט שני העדים נחקרו על תוכן השיחות שניהלו ולא שוכנעתי כי יש בדברים שנאמרו על ידי הנתבע בשיחות הנ"ל משום הודאה בחוב נשוא התביעה. החוב נשוא התביעה לא אוזכר מפורשות בשיחות והנתבע לא אישר שהוא חייב אותו.
מר לוי אומנם העיד כי הוא ביקר מספר פעמים בעסקו של הנתבע, וכי ראה שם את הלוחות נשוא התביעה, אך גרסה זו לא צויינה בתצהירו ונשמעה לראשונה במהלך חקירתו בפני. על פי הכלל בדבר איסור הרחבת חזית, אסור לבעל דין להעלות טענות החורגות מגדר המחלוקת, כפי שזו נקבעה בכתבי הטענות של הצדדים, וזאת אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אלא אם כן נתן בעל הדין שכנגד הסכמתו לכך, במפורש או מכללא. התובעת לא ביקשה לתקן את כתבי הטענות וב"כ הנתבע התנגד בסיכומיו להרחבת החזית. יתרה מזו, מר לוי לא ידע לציין את כתובת עסקו של הנתבע בה ביקר (ש' 26 בעמ' 4 לפרוט'), ולא ידע לומר מתי בדיוק הוא ביקר בעסקו של הנתבע כנטען. בהתחלה העיד שזה היה מספר חודשים לאחר יצירת החוב, דהיינו בסוף שנת 2011 לאחר מכן טען שיתכן שזה היה בשנת 2014 (ש' 32 בעמ' 4 לפרוט'), לא נראה לי סביר כי הנתבע, שהוא בעל מפעל שיש יחזיק בסחורה שרכש משך כשלוש שנים מבלי שיעשה בה כל שימוש ויצביע למנהל התובעת עליה כשיגיע אליו לביקור זמן כה רב לאחר אספקתה (ש' 29 בעמ' 4 לפרוט').
לציין שמחיקת התביעה הקודמת שהתנהלה בין הצדדים אומנם אינה סופית ואינה מהווה מעשה בית דין וניתן להגיש את אותה התביעה פעם נוספת, יחד עם זאת לא הוכח בפני כי הדבר נעשה משום שהנתבע הבטיח לשלם את החוב הנטען. בין הצדדים שהיו מיוצגים בהליך הקודם לא נחתם כל הסכם פשרה והחלטת בית המשפט המוחקת את התביעה לא ציינה דבר בהקשר זה.
לאור האמור ומשלא עמדה התובעת בנטל להוכיח את תביעתה אני מורה על דחיית התביעה ועל סגירת תיק ההוצל"פ.
התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 2,000 ₪.