-
לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לפירעון הלוואה שנתן התובע לנתבע במסגרת קשרים אישיים ביניהם, על סך של 20,281 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה – סך 21,654 ₪.
-
בכתב הגנתו, הודה הנתבע שקיבל לידיו את ההלוואה במלואה (סעיף 2 לכתב ההגנה), אולם טען כי הכספים ניתנו מכספים השייכים לחברת עקיבא – לכיש טורס בע"מ (להלן: "עקיבא לכיש"), חברה שבה עובד התובע דכאן, וכן כי פרע את ההלוואה במלואה. לא למותר לציין, כי עקיבא לכיש הגישה תביעה נגד הנתבע דכאן, נושא תא"מ 47128-05-14, הקבוע לדיון לפני מותב אחר של בית משפט זה (כב' השופט עדי הדר, להלן: "ההליך המקביל"). בקשה לאיחוד ההליך שלפניי עם ההליך המקביל נדחתה בהחלטת כב' סגן הנשיא, השופט א' דפדי מיום 1.12.2014, שבה קבע כי:
"לאחר שעיינתי בכתבי הטענות לא מצאתי כי [קיים] קשר ענייני בין הנטען בכתבי הטענות ולפיכך לא מצאתי להיעתר למבוקש".
-
הנתבע טען, בסעיפים 4 ו-5 לכתב הגנתו שנתמך בתצהיר, כי:
"הנתבע החזיר את החוב במלואו בתיק האחר ואף מעבר לכך, והוסכם כי היתרה שתעמוד לזכותו תועבר לכיסוי החוב בתיק זה, ולהלן פירוט התשלומים:
א. 6,222 דולר
ב. 34,522 ₪ באמצעות כרטיס אשראי (רצ"ב דפי כרטיס האשראי וקבלות).
שני הסכומים שולמו לתובעת בתיק האחר ע"ח החוב שם."
-
ענייננו אנו, בהליך שלפניי – בסכום של 6,222 דולר שטוען הנתבע ששילם.
-
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכום ניתן מהתובע אל הנתבע כהלוואה. התובע אף הוכיח בראיות טובות, כי הוא עצמו היה הגורם שנתן את הכסף – ולא עקיבא לכיש (וראו לעניין זה נספחים א' ב'1 ו-ג'1 לכתב התביעה). אלא שהנתבע טוען כי החזיר את ההלוואה במלואה – קרי, לפנינו טענת "פרעתי" בסיסית. על כן, הנטל להוכיח את פירעון ההלוואה מוטל, במלואו, על כתפי הנתבע.
-
לאחר ששמעתי את העדויות – אין מנוס מלקבוע שהנתבע לא זו בלבד שלא עמד בנטל להוכיח טענת "פרעתי", אלא שאף לא התקרב כלל לעמוד בנטל האמור.
די בעובדה שהנתבע טוען כי שילם את מלוא הסכומים לעקיבא לכיש כדי לקבוע, כי לא עמד בנטל להוכיח שפרע את ההלוואה לתובע. התובע אמנם עובד בעקיבא לכיש, אך אין כל טענה כי הוא בעל מניות בעקיבא לכיש או נושא משרה בה, כך שאפילו אין צורך להידרש לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת על מנת לקבוע, כי התשלום לעקיבא לכיש – אשר היא הגורם שלטענת הנתבע קיבל את מלוא התשלום – אינו יכול להיחשב, בשום פנים, לתשלום לתובע עצמו.