עסקינן בשתי תובענות שטריות.
התובע נקט בשנת 2008 בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבעת לצורך גביית שיק שמספרו 4286964, בסך של 37,500 ₪, בתיק הוצאה לפועל שמספרו 15-00554-08-6.
תיק ההוצאה לפועל הנ"ל נסגר במהלך 2010, לבקשת התובע, ולטענתו, בשל מצגים מטעמה של הנתבעת כי בכוונתה לפעול לפירעון החוב.
בינואר 2014 התובע ביקש לחדש את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל. בקשתו נעתרה על ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל, והתיק קיבל מספר חדש- 20-06736-14-7.
במאי 2014 התובע נקט בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבעת, לצורך גביית שיק נוסף שמספרו 4286965 בסך של 37,500 ₪ (תיק הוצל"פ שמספרו 20-08909-14-7).
התובענות הנ"ל התבררו בבית משפט זה, בהתאמה, במסגרת ת"ט 8026-12-14, ו-תא"מ 4704-12-14, והדיון בהן אוחד.
השיקים נמשכו על חשבונה של הנתבעת אצל בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ואין מחלוקת בין הצדדים כי השיקים נרשמו ונחתמו על ידי הנתבעת.
הנתבעת הגישה התנגדויות לביצוע השיקים, וניתנה לה רשות להגן.
נערך דיוני קדם משפט ודיון הוכחות והצדדים הגישו סיכומים בכתב.
עיקרי הטענות בפרשת התביעה
התובע העמיד הלוואה ליאיר ממן, בתחילת 2008, בסך 150,000 ₪, כנגד בטחונות לצורך פירעונה, שהועמדו על ידי רעייתו (דאז), הגב' מיטל מרגי, הנתבעת, שהינה עורכת דין.
הנתבעת ידעה על ההלוואה הנ"ל ומסרה לתובע במישרין ארבעה שיקים על סך של 37,500 ₪, ושיק נוסף בסך של 5,000 ₪, בגין הריבית.
במהלך 2008 יאיר ממן נעלם, ובהמשך התברר שיצא מחוץ לגבולות המדינה, כשהוא מותיר אחריו נושים שלטענתם גזל את כספם.
התובע פנה לנתבעת שהבטיחה לו שיאיר ממן, בעלה דאז, יחזור לארץ ויסדיר את החוב הכספי כלפיו.