תא"מ 45355-03-15 פית-רון ב.א פתרונות מימון מתקדמים בע"מ נ' ב. רימון סוכנויות בע"מ ואח'

לפניי בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת"), לחייב את התובעת (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערובה על פי הוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, להבטחת הוצאות המבקשת בתביעה, בשיעור שלא יפחת מסך של 10,000 ₪.

המבקשת טוענת, כי מדובר בתביעה שהוגשה על ידי חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ועל כן ככלל, יש מקום להורות על הפקדת ערובה. הפקדת הערובה מתבקשת ביתר שאת במקרה דנן, מאחר והמשיבה נמנעה מתשלום הוצאות המשפט אשר הוטלו עליה בהחלטתי מיום 16.4.2016, וכי יש חשש כי המשיבה נמצאת בחדלות פירעון או שבדרכה לשם. כמו כן נטען כי סיכויי התביעה קלושים מאחר ומדובר בתביעת סרק אשר אינה טומנת בחובה עילה ממשית.

המשיבה דוחה את טענותיה של המבקשת בדבר חדלון הפירעון. לטענתה, המשיבה מעולם לא היתה חדלת פירעון ו/או קרובה לכך, והמבקשת לא הביאה בדל ראיה התומכת בטענתה זו. נוסף על כך, טוענת המשיבה, כי שילמה את הוצאות המשפט אשר הוטלו עליה ואף צירפה לכך אסמכתה לפיה בוצע תשלום ביום 16.6.2016. לטענת המשיבה, המבקשת היא זו שפעלה בחוסר תום לב שעה שמיהרה לפתוח תיק בהוצאה לפועל כנגד המשיבה כחודש וחצי לאחר החלטת בית המשפט ובטרם הספיקה המשיבה להעביר את התשלום הנ"ל. באשר לסיכויי התביעה, טוענת המשיבה כי תביעתה מוצקה, מושתתת על הסכם שנחתם בין הצדדים, ותתברר בבית משפט זה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי שאין מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה, מהטעמים הבאים:

הכלל שנקבע בפסיקה לגבי תובע שאינו חברה הוא, כי בבוא בית המשפט לשקול חיובו בערובה מכח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תהיה נקודת המוצא שאין לחייב בערובה.

לעומת זאת, לגבי תובעת שהיא חברה, הלכה היא, כי סעיף 353א לחוק החברות, יוצר חזקה לכאורה, לפיה יש לחייב חברה תובעת בהפקדת ערובה, אלא אם הוכיחה החברה, והנטל בנדון הוא עליה, שיש לה יכולת פיננסית לשאת בתשלום הוצאות הנתבע, ככל שתביעתה תדחה (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' סיזר ואח', (13.7.08), וכן ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09).

במקרה דנן, היה על המשיבה להוכיח איתנות פיננסית, באופן שיש בו להסיר חשש לקשיים אפשריים בתשלום הוצאות המבקשת, ככל שיפסקו לזכותה, במסגרת הליך זה. אינני סבורה שהמשיבה עמדה בנטל האמור. המשיבה לא הציגה לבית המשפט כל ראיה בנוגע להיקף פעילותה, גובה ההכנסות והרווחים, גובה ההון, או כל נתון חשבונאי אחר או נוסף. במקום כל אלה הסתפקה המשיבה באמירה הכללית "התובעת מעולם לא היתה חדלת פירעון ו/או קרובה לכך". וכן כי העיכוב בתשלום ההוצאות שנפסקו לה אינו נובע מאי יכולתה הכלכלי, אלא מהסיבה כי "טרם הספיקה להעביר את התשלום בגין הדרישה".

עם זאת, סעיף 353א לחוק החברות משאיר לבית המשפט שיקול דעת לפיו לא תחויב החברה בערובה במקרים בהם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או משהוכיחה שיש ביכולתה לשלם הוצאות אם ייפסקו.

כאמור, על פי אסמכתה שצרפה המשיבה לתגובתה, תשלום מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל בוצע ביום 16.6.2016, קרי חודשיים לאחר החלטתי בעניין.

טוב היתה עושה המשיבה אילו היתה מציגה אסמכתאות שישללו מכל וכל את טענות המבקשת בדבר יכולתה הכלכלית. יחד עם זאת, אינני סבורה ששיהוי של חודשיים בתשלום הוצאות המשפט, מעיד על קושי כלכלי ו/או מעיד על חשש ממשי לכך שהמשיבה חדלת פירעון. ומכיוון שכאמור, הוכיחה המשיבה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות המבקש, נסתרה החזקה שבסעיף 353א לחוק החברות.