איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ ואח'

1.לפניי תביעה ותביעה שכנגד כספיות, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו לתובעים בשתי התביעות בגין תאונת דרכים שארעה ביום 21.11.2015, בין כלי רכב, מ"ר 54-331-34 שבעת התאונה היה בבעלות התובע 2 ונהוג בידו ומבוטח על ידי התובעת 1 (להלן: "רכב התובעים") לבין כלי רכב, מסוג אוטובוס, מ"ר 88-554-01 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת (להלן: "האוטובוס") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לאחריות לקרות התאונה ולגבי היקף הנזק. יוטעם, כי הנתבעת שילמה לתובעים סכום שאינו שנוי במחלוקת המהווה שיעור של 30% מגובה נזקיהם, כפי שהדבר קיבל ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 11.05.2017. כך שהתביעה דנן הוגשה על הפרשים שלא שולמו בידי הנתבעת.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, העידו הנהגים המעורבים בתאונה ועדת ראייה נוספת, רעייתו של התובע 2, שישבה לצדו ברכב התובעים בעת התאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק בכלי הרכב, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל חלקית, באופן שישולם שיעור של 30% מסכום התביעה שכנגד.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

5.1.אני מאמין לנהגת רכב התובעים כי האוטובוס עמד בשול הימיני, וכי האוטובוס החל לסטות שמאלה כאשר בכוונת נהג האוטובוס לבצע פניית פרסה. הדבר אף נתמך בעדותו של נהג האוטובוס.

5.2.סבורני, כי הנסיבות המיוחדות שהביאו את נהג האוטובוס לעלות על אי תנועה ולברוח מאדם שיצא לכיוונו מאחד הרכבים שהפריעו לו בכביש כאשר סכין בידו, והאיום הבולט שהוא חש ממנו הביאו את נהג האוטובוס למצב של מתח חריג, דבר שסביר שהשפיע על ריכוזו, צורת נהיגתו וערנותו למתרחש בכביש. בשל כך, סביר שנהג האוטובוס אשר הסיע את האוטובוס על השול, לא נתן דעתו לרכב התובעים שנסע בכביש כדין, ואף לא נזהר בעת סטייתו שמאלה ולא נתן דעתו לעובדה כי רכב התובעים מנסה לברוח ממנו, ותחת זאת המשיך לבצע פנייה שמאלה והתנגש ברכב התובעים.

5.3.לכן, ברור כי עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג האוטובוס.