1.בפניי תביעה כספית, במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו דמי שכירות של ציוד בנייה שהשכיר לקבלן שעבד בבניית ביתה, וכן לפצות אותו על כך שהקבלן לא החזיר את מלוא הציוד.
2.התובע עוסק בהשכרת פיגומים וציוד דומה המשמש לצורך עבודת בניין. בתחילת מאי 2014 השכיר התובע פיגומים לקבלן תושב האזור בשם "נאסר", אשר ביצע באותה עת עבודות טיח בבית הנתבעת. לטענת התובע, נאסר הבטיח לו כי הנתבעת תשלם את דמי השכירות. לא נחתם הסכם בכתב בין התובע לבין נאסר. בשלב מסוים, לאחר שלא שולם לו עבור הציוד, נטל התובע חלק מהציוד שהיה מחוץ לבית הנתבעת. כאשר ניסה התובע לקחת את יתרת הציוד, עצרה אותו הנתבעת והזעיקה למקום את מפקח העבודה מטעמה, מר אייל סביון ("אייל"). לדברי הנתבעת היא עצרה את התובע מכיוון שהיא לא הכירה אותו ולא ידעה אם יש לו זכות לקחת את ציוד הבנייה. לאחר שאייל הגיע למקום טען בפניו התובע כי נאסר חייב לו כספים עבור השכרת הציוד. אייל טען, כי מבחינתו נאסר הוא זה שהביא את הפיגומים והתובע אינו רשאי ליטול אותם בלא הסכמתו. בסיומה של השיחה הסכים התובע להשאיר את הציוד ועזב את המקום. יצוין, כי בין התובע לבין אייל קיימת היכרות של שנים רבות.
3.לטענת התובע, אייל אמר לו כי הוא שוחח עם נאסר, שאישר כי הוא חייב לתובע כ-15,000 ש"ח, וכי הנתבעת חייבת לנאסר סכום של 14,000 ש"ח, והוא ידאג להעביר לו מתוך כספים אלו סך של 10,000 ש"ח בשלב ראשון, וסך של 4,000 ש"ח כשיבוא לאסוף את הפיגומים. לטענת אייל, הוא לא הבטיח לתובע דבר, אולם הוא מודה כי במועד מסוים אמר לתובע שהוא ישלם לנאסר בנוכחותו, וזאת על מנת לאפשר לתובע להיפרע את חובו מנאסר. יוער, כי לטענת התובע ההתחייבות הזו ניתנה באותו אירוע בו הוא רצה לקחת את הפיגומים, ועל סמך אותה הבטחה הוא השאיר את הפיגומים במקום. הנתבעת טענה כי הדבר היה בשיחה בין אייל לבין התובע מספר ימים לאחר מכן. עם זאת, מדברים שאמר אייל בחקירתו עולה כי כן היה באותו אירוע סיכום לפיו הוא ישלם לנאסר בנוכחות התובע (עמ' 20, שורות 6-5 לפרוטוקול).
4.מכל מקום, זמן קצר לאחר מכן הודיע אייל לתובע כי הוא מתכוון לשלם לנאסר, וסוכם ששלושתם ייפגשו באתר הבנייה. על מה שהתרחש לאחר מכן חלוקות הגרסאות. לטענת התובע, אייל ביקש ממנו להגיע לאתר בשעה 16:00, והוא הזהיר אותו שלא למסור את הכסף לנאסר בהיעדרו. כשהתקרב למקום התקשר לאייל, ואז אמר לו אייל לתדהמתו כי הוא כבר שילם לנאסר 10,000 ש"ח. לטענת אייל, לאחר כחמש פעמים בהן הוא ניסה להשיג את התובע הוא הצליח לתפוס אותו והודיע לו שהוא מוסר את הכסף לנאסר, והתובע הסכים לכך.
התובע התקשר לאחר מכן לנאסר ולטענתו הלה התחיל לצחוק ואמר כי הוא נסע לכפר שלו ואין לו כסף להעביר לו. עוד טוען התובע, כי כשאסף לאחר מכן את הפיגומים התברר כי חסרים עשרה מהם, והוא התקשר לנאסר שהודה בפניו כי לקח אותם לשם ביצוע עבודה אחרת, ולא החזיר אותם עד היום.
5.כאמור, אייל שילם לנאסר סך של 10,000 ש"ח, וזאת במקום 14,000 ש"ח שלדבריו הנתבעת הייתה חייבת לו. את הסכום של 4,000 ש"ח קיזז אייל בשל עבודות שנאסר לא ביצע לטענתו. בנסיבות שנוצרו, הציע אייל לתובע לבצע את העבודות האמורות תמורת הסכום של 4,000 ש"ח, והתובע הסכים. לטענת התובע, מתוך סכום זה הוא שילם סך של 2,500 ש"ח לפועלים, כך שנשאר לו סכום של 1,500 ש"ח.
6.לאחר שהתובע לא קיבל מנאסר תשלום כלשהו עבור השכרת הפיגומים, הוא הגיש את התביעה הנוכחית, במסגרתה הוא עותר לחייב את הנתבעת בתשלומים המגיעים לו. לטענת התובע, דמי השכירות עבור הציוד עומדים על 4,000 ש"ח לחודש בתוספת מע"מ, ומכיוון שהוא השכיר את הציוד לתקופה של כשלושה חודשים הוא זכאי לדמי שכירות בסך של 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ. בנוסף, טוען התובע כי הוא זכאי לתשלום עבור הובלה בסך 1,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. כמו כן, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי עבור עשרת הפיגומים שנטל נאסר, ששוויים 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ. התובע קיזז מסכום התביעה את הסך של 1,500 ש"ח שהרוויח עבור העבודה שביצע במקום נאסר, ובסך הכל הוא תובע סך של 17,710 ש"ח. יוער, כי התובע הגיש את התביעה בלא שהיה מיוצג. במהלך הישיבה המקדמית ובדיון ההוכחות היה התובע מיוצג, אולם קודם להגשת הסיכומים הודיעה באת כוחו כי התבקשה שלא להגיש סיכומים בתיק, והתובע הגיש הודעה על שחרורה של עורכת דינו מייצוגו, ואת סיכומיו הגיש בעצמו.
7.הנתבעת סבורה כי אין כל בסיס לחייב אותה בתשלום עבור השכרת הפיגומים. לטענתה, נאסר הוא קבלן שביצע עבורה עבודה והיא אינה חבה בהתחייבויותיו או בגין מעשיו. הנתבעת אינה חולקת על כך שמעשיו והתחייבויותיו של אייל מחייבים אותה, אולם לטענתה אייל לא התחייב כלפי התובע דבר, ובכל מקרה לא נגרם לתובע כל נזק מהתנהלותו של אייל. אציין, כי בישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק נעתרתי לבקשת הנתבעת להתיר לה להגיש הודעת צד שלישי נגד נאסר, אולם לא הוגשה הודעה כאמור.
8.במסגרת הדיון העידו מטעם התובע הוא עצמו וכן בעלים של חברה להשכרת ציוד בנייה, שזומן על ידי התובע להעיד כדי לתמוך בטענתו לעניין גובה דמי השכירות עבור הציוד. מטעם הנתבעת העידו היא עצמה ואייל. לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענות הצדדים, אני סבור כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
9.צודקת הנתבעת בטענתה, כי אין כלל יריבות בינה לבין התובע בכל הנוגע להשכרת הפיגומים. התובע השכיר את הפיגומים לנאסר. נאסר לא היה עובד של הנתבעת או של אייל, אלא קבלן שביצע עבודה עבור הנתבעת. נאסר לא היה שלוח של הנתבעת, ולפיכך היא אינה אחראית לחוזים בהם התקשר. לא ניתן גם לייחס לנתבעת אחריות לעוולות שבוצעו על ידי נאסר, אלא בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מה שלא נטען ובוודאי לא הוכח. התובע בחר להשכיר את הפיגומים, בלא הסכם כתוב, לקבלן שאין לו כתובת בארץ ואין לו כל דרך לוודא כי הוא יקיים את התחייבויותיו כלפיו, ואין כל הצדקה להטיל על הנתבעת לשאת בתוצאות הנובעות מכך.
10.אילו בכך היה מסתיים העניין, דין התביעה היה להידחות. אולם, התובע העלה טענה נוספת, שעניינה הבטחתו של אייל, גם לשיטתו הוא, כי ישלם לנאסר בנוכחות התובע, מהלך שנועד לוודא כי התובע יוכל לעמוד על זכויותיו מול נאסר. הנתבעת לא חלקה על כך שיש לה אחריות להתחייבויותיו ומעשיו של אייל, המפקח מטעמה. לפיכך, יש לבחון האם יש בהבטחה זו של אייל, אשר לטענת התובע לא קוימה, כדי להקים לאייל – ומכאן גם לנתבעת – אחריות כלפי התובע.
11.בסיכומיה טענה הנתבעת, כי אין לראות באמירתו של אייל התחייבות חוזית של ממש. אין בידי להסכים לטענה זו. גם אם אקבל את גרסתו של אייל במלואה לגבי תוכן ההבטחה שנתן, בנסיבות העניין אני סבור שיש לראות בכך התחייבות חוזית כי התשלום לנאסר יתבצע בנוכחות התובע. התובע טען, כי על סמך אותה הבטחה הוא נמנע מליטול עמו את הפיגומים. אף אם, כטענת הנתבעת, הבטחה זו לא ניתנה באותו אירוע בו רצה התובע ליטול את הפיגומים מאתר הבנייה, אלא מספר ימים לאחר מכן, עדיין עמדה בפני התובע אפשרות לדרוש את הפיגומים בחזרה ולנסות לעצור את ביצוע העבודות. בהקשר זה אציין, כי אייל עצמו טען שאמר לתובע כי הוא יוכל לקחת את הפיגומים אם נאסר יאשר את טענתו (סעיף 8 לתצהירו). מכל מקום, גם אם לא הייתה כאן "הסתמכות" במלוא מובן המילה, הרי שבנסיבות בהן היה מדובר, כאשר היה ברור כי התובע חושש שמא לא יקבל תשלום עבור השכרת הפיגומים, לא ניתן לראות באמירה כי התשלום לנאסר ייעשה בנוכחות התובע משום אמירה סתמית בעלמא. מדובר בדברים שנאמרו במענה לטענות שהעלה התובע לפיהן הייתה זו חובתה של הנתבעת לשאת בתשלום כלפיו. בין אם טענות התובע היו מוצדקות ובין אם לאו, יש לראות בהסכמתו האמורה של אייל לבצע את התשלום בנוכחות התובע כמעין פשרה שהושגה ביניהם, אשר יש לה תוקף חוזי לכל דבר ועניין.
12.כזכור, התובע ואייל חלוקים בשאלה מה היו הנסיבות בהן בסופו של יום שולם לנאסר הסכום של 10,000 ש"ח בלא שהתובע היה במקום. במחלוקת זו אני מאמץ את גרסת התובע. אין זה סביר בעיניי, כי לאחר שהתובע ניסה לקחת את הפיגומים שהיו מושכרים כשלושה חודשים בלא שקיבל תשלום עבורם, והובטח לו כי יהיה נוכח כאשר אייל ישלם לנאסר, הוא יסכים כלאחר יד לכך שהכסף יועבר לנאסר בלעדיו. עוד אציין, כי בחקירתו היה אייל פחות החלטי בטענתו כי התובע הסכים לכך, ואמר שהוא הודיע לתובע שהוא מעביר לנאסר את הכסף ו"אני הבנתי שזה בסדר" (עמ' 21, שורה 26 לפרוטוקול). כאמור, אין זה סביר בעיניי כי התובע הסכים להעברת התשלום לנאסר בלא שיהא נוכח במקום. בנסיבות העניין, גם אם נוכח אייל כי התובע מתעכב, היה עליו להמתין לו, וזאת בהיותו מודע לטענותיו של התובע כי הוא לא קיבל כלל תשלום עבור השכרת הפיגומים ובהתחשב בהבטחתו לתובע שיהיה נוכח במעמד התשלום.
13.הנתבעת טוענת, כי גם אם ייקבע כי הייתה התחייבות חוזית של אייל, הרי שהנזק שנגרם לתובע היה מוגבל לדמי השכירות של הפיגומים החל מהמועד בו ביקש התובע ליטול את הפיגומים משטחה של הנתבעת, היינו לימים ספורים בלבד. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בהפרת חוזה, ולפיכך הפיצוי צריך להיות בעד הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מההפרה ואשר ניתן היה לצפותו (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). השאלה אותה יש לבחון הינה מה היה מצבו של התובע אילו עמד אייל בהתחייבותו, כי התשלום ייעשה בנוכחותו של התובע. הדעת נותנת כי במקרה כזה התובע היה זוכה לקבל את התמורה המגיעה לו עבור השכרת הפיגומים לגבי כל התקופה, היינו עבור כשלושה חודשים, עד לתקרה של 10,000 השקלים ששולמו לנאסר. עם זאת, לא ניתן לקבוע כי הנזק שבנטילת עשרת הפיגומים שלא הוחזרו על ידי נאסר היה נמנע אילו היה התובע נוכח במעמד התשלום, ומכל מקום נזק זה לא היה בתחום הצפיות של אייל.
14.כאמור, התובע טען כי דמי השכירות החודשיים עבור הציוד שהשכיר עמדו על כ-4,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לשם תמיכה בטענתו זו הגיש התובע הצעות מחיר שקיבל, ואף העיד את בעל החברה שסיפקה לו את הצעות המחיר. כפי שהתברר בדיון, על אף שמחירי ההצעות ננקבו בכתב התביעה, הרי שההצעות התקבלו אצל התובע לאחר הגשת התביעה, אף שלטענת התובע הוא בירר אצל החברה את המחירים קודם להגשת התביעה. הנתבעת הציגה במשפט הצעות מחיר שקיבלה מאותה חברה ומחברה אחרת, שמחירן היה נמוך באופן משמעותי. בדיון הסביר העד מטעם התובע, כי המחיר עשוי להשתנות בהתאם לעונה בה מדובר וההיצע והביקוש בכל תקופה נתונה. בהתחשב באמור, אני סבור כי התובע לא הוכיח שדמי השכירות עמדו על הסכום שנטען על ידו. נזכיר, כי התובע לא חתם על חוזה מול נאסר, ואין בנמצא כל מסמך כתוב המתעד את גובה דמי השכירות שהוסכמו ביניהם. בהתחשב בכך, רובץ על התובע הנטל להוכיח מה היו דמי השכירות שהיה זוכה לקבל אילו הייתה לו אפשרות לגבות את חובו מנאסר, והוא לא הוכיח שהם בשיעור הנטען על ידו. בנסיבות אלה, סבורני כי יש לאמץ, על דרך האומדנה, את ממוצע המחירים בין שתי ההצעות שהציגה הנתבעת (כאשר לעניין זה הצעות של אותה חברה נחשבות כהצעה אחת), ולקבוע את דמי השכירות החודשיים על סך של 2,450 ש"ח. עוד יש להוסיף, על דרך האומדנה, מחיר הובלה בסך 500 ש"ח.
15.לפיכך, זכאי התובע לפיצוי בגובה דמי שכירות לשלושה חודשים בשיעור של 7,350 ש"ח, בתוספת 500 ש"ח בגין הובלה, ובסך הכל 7,850 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את הסכום של 1,500 ש"ח שהרוויח התובע מהעבודה שנמסרה לו על ידי אייל, ואשר גם בכתב התביעה הוא הסכים להפחיתו, כך שהפיצוי שהתובע זכאי לו עומד על סך של 6,350 ש"ח.
16.לסיום, איני יכול שלא להעיר כי הדברים שנכתבו בסעיפים 28-27 לסיכומי התובע אינם ראויים, לשון המעטה. בהתחשב בכך, וכן בפער בין סכום הפיצוי לבין סכום התביעה, איני פוסק הוצאות לזכות התובע למעט בגין אגרת המשפט.
17.לאור כל האמור, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,350 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.8.2014, וכן סך של 753 ש"ח בגין אגרת המשפט.