מנהל מקרקעי ישראל נ' הובר

1.רשות מקרקעי ישראל (להלן: "התובעת" או "רמ"י") הגישה נגד הנתבע, יצחק אברהם הובר (להלן: "הנתבע" או "יצחק") בקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב בסך 8,654 ₪ בגין אי תשלום דמי חכירה לנכס ברחוב נפתלי 24/7 בירושלים, הידוע גם כגוש 30015 חלקה 91 תת חלקה 96 (להלן: "הנכס" או "הדירה") לתקופה משנת 2003 ועד לשנת 2010. 

2.התובעת ביססה את תביעתה על כמה מסמכים שהעיקריים שבהם הינם כדלקמן: נספח ד' לתצהיר התובעת – הסכם החכירה, שטר השכירות-חכירה לדורות ונספח תנאים מיוחדים המצורף לכאורה לשטר; נספח ה' לתצהיר התובעת – תדפיס חשבון; נספח ב' לבקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב המפרט אף הוא את מצב החשבון.

3.הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התובענה. בהתנגדותו טען הנתבע, כי אמו המנוחה, הגב' צופיה הובר ז"ל (להלן: "המנוחה"), שנפטרה בשנת 2003, התגוררה בדירה מאז שנות ה-60' של המאה הקודמת וכי הוא מתגורר בדירה מזה כשנתיים וחצי עובר להגשת התביעה, בהיותו היורש הבלעדי של אמו, לאחר ששני אחיו הסתלקו מחלקם בעיזבון לטובתו. במסגרת התנגדותו העלה הנתבע שש טענות: האחת, התביעה אינה נתמכת בראשית ראיה בכתב מכיוון שלא הוצג אף מסמך החתום בחתימת ידו של הנתבע. כמו-כן טען הנתבע, כי החתימה המתנוססת על-גבי המסמך שכותרתו "תנאים מיוחדים לשטר שכירות-חכירה לדורות" איננה חתימת אמו המנוחה; השנייה, כי תחשיבי התובעת אינם נכונים בהיותם נסמכים, בין היתר, על תיקון חשבון ידני לא ברור. לשיטת הנתבע, משום כך כל התחשיבים שבוצעו לאחר מועד התיקון הידני (27.10.00) הינם חסרי בסיס ומקורם בטעות; השלישית – התיישנות. הנתבע טוען, כי בהתאם לתיקון הידני האמור לעיל, הרי שהחיובים הנקובים בו נולדו בשנת 2000 כך שבמועד הגשת התביעה (בשנת 2010) הם התיישנו. הנתבע מעלה את טענת ההתיישנות ביחס לכל רכיבי התביעה ובפרט ביחס לחיובים שנולדו לפני ה-12.8.03; הרביעית, שדמי החכירה נמצאים בעליה תלולה ומתמדת ולא נמצא לכך הסבר כלשהו; החמישית, ששטח הבית שנלקח לצורך חישוב דמי החכירה גדול משטח הבית בפועל; השישית והאחרונה, שדרישת המע"מ הנוסף לדמי החכירה אינה חוקית מכיוון שבעת חתימת הסכם החכירה עם המנוחה חוק המע"מ טרם נחקק.

תמצית טענות הצדדים:

טענות התובעת

4.כאמור, התובעת טוענת, כי הנתבע חייב לשלם לה את דמי החכירה שלא שולמו לה עבור הנכס בשנים 2003-2010. את תביעתה מבססת התובעת על ארבעה מסמכים שונים: הסכם החכירה שנחתם בין התובעת ובין המנוחה בשנת 1964; שטר החכירה לדורות שנחתם ע"י הגב' רות ליטבק מחברת עמידר בחודש יולי 1984 ונרשם בלשכת רישום המקרקעין בחודש ספטמבר 1984. חתימת השטר נעשתה בהתאם לייפוי כוח שמסרה המנוחה עם חתימתה על הסכם החכירה; נספח התנאים המיוחדים המצורף לשטר; תדפיס פירוט חשבון המתאר את יתרת החוב (שלושת המסמכים הראשונים צורפו כנספח ד' לתצהיר התובעת. המסמך הרביעי צורף כנספח ה' לתצהיר התובעת).

5.התובעת טוענת, כי נספח התנאים המיוחדים קובע את תנאי החכירה ואין לחלוק עליו מאחר והוא נבדק והוגש במסגרת הליך רישום החכירה בלשכת רישום המקרקעין. בהתאם לס' 125 לחוק המקרקעין הרישום מהווה ראיה לתוכנו. הנתבע, בהיותו היורש הבלעדי של המנוחה, נכנס בנעליה וירש ממנה את חובותיה וזכויותיה. מכיוון שאין מחלוקת שאת זכות החכירה של המנוחה הנתבע מממש, הרי שאינו רשאי לחלוק על חובות המנוחה הנובעים מזכות זו. הנתבע אינו רשאי לטעון, שלא ניתן לתבוע אותו מכיוון שהעיזבון לא חולק, בפרט כאשר ידוע שהנתבע הוא היורש היחיד וכבר ניתן צו ירושה. בנסיבות אלה על הנתבע הנטל להוכיח שהעיזבון לא חולק.

6.את גובה החוב מבקשת התובעת להוכיח באמצעות תדפיס פירוט החשבון כאשר התובעת שבה ומדגישה, כי מתוך הסכומים המפורטים בתדפיס נתבעו מהנתבע רק הסכומים שלא התיישנו. אמנם, הנתבע טוען לפער לכאורה בין דרישת תשלום ע"ס 4,500 ₪ שנשלחה אליו בשנת 2010 המתייחסת לחוב הנכון לשנת 2009 ובין סכום התביעה הנתבע כאן, כ- 8,654 ₪, המתייחס אף הוא לכאורה לחוב הנכון לשנת 2009. התובעת מיישבת סתירה זו וטוענת כי, כאמור התביעה כאן כוללת רק את הסכומים שלא התיישנו, ולכן דרישת התשלום שנשלחה לנתבע כוללת רק את הסכומים שהתיישנו ושלא ניתן לתבוע אותם בביהמ"ש, שכן ההתיישנות אינה מאיינת את הזכות עצמה אלא רק מהווה מחסום דיוני מפני התדיינות בערכאות. משום כך, הודיעה התובעת גם כי ככל שיבקש הנתבע לרשום את זכויות החכירה בנכס על שמו, עומדת לה הזכות להתנות את הרישום בסילוק מלוא החוב, לרבות זה שהתיישן. כמו-כן, הוסיפה התובעת בסיכומיה גם כי אילו ייקבע שהיא חבה לנתבע סכום כלשהו, הרי שהוא יקוזז מן החוב שהתיישן.

7.בהקשר זה, מוסיפה התובעת וטוענת (בסיכומי התשובה, במענה לטענות הנתבע), כי מכתבי דרישה ששלחה התובעת בחודש נובמבר 09' ובחודש פברואר 10' עצרו את מרוץ ההתיישנות ועל כן, יש לקבוע שחיוב שנולד באפריל 2003 לא התיישן. זאת ועוד, התובעת מוסיפה, כי בפועל יכולה הייתה לתבוע את הנתבע רק החל מיום 13.8.03, שאז ניתן צו הירושה ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל לכל המוקדם ממועד זה. בפועל נודע לתובעת על פטירת המנוחה רק בשנת 2009 כך שמתקיים האמור בס' 8 לחוק ההתיישנות לגבי התיישנות שלא מדעת בכל הקשור לתביעת הנתבע כיורש – טענות אלה נזכרו לראשונה בסיכומי התשובה של התובעת.